אני זוכר כיצד עשיתי את דרכי אל מכון טרומן לקידום השלום שבאוניברסיטה העברית, להכין הרצאה, כששמעתי את קול הצפירה לציון יום השואה והגבורה. אותו מאורע המציין את השמדתם של מיליונים בידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה. עמדתי, בדיוק כמו עמיתיי המרצים וכמו הסטודנטים היהודים, במשך כל הצפירה. לצידי עמדה סטודנטית יהודייה. כשהסתיימה הצפירה היא שאלה אותי: כפלסטיני, מדוע עמדת איתנו כשאין לך כל קשר אישי לשואה? עניתי לה מיד וללא היסוס: עמדתי כדי להביע את ההזדהות ואת העצב שאני חש על הטיהור האתני שעבר העם היהודי. היא הניחה את ידה על כתפי והודתה לי.
בסוף החודש שעבר הרסו שלטונות הכיבוש הישראלי 72 דירות בשכונת ואדי אל־חומוס שבכפר צור באהר במזרח ירושלים, והותירו רבים מחוסרי קורת גג. הם עשו זאת אף על פי שמבנים אלו נבנו בשטח A, הנמצא בשליטה ביטחונית ומנהלתית של הרשות הפלסטינית על פי הסכמי אוסלו. זאת ועוד, לדירות שנהרסו היו ההיתרים הנדרשים. כל אשר ביקשו בעליהן היה לבנות לעצמם ולמשפחותיהם בית שיוכלו לחיות בו בכבוד.
על פי המשפט הבין־לאומי ההומניטרי ועל פי הסכמי ז'נווה משנת 1949, שיתוף הפעולה בין ממשלת ישראל, הצבא ובג"ץ בהריסת הבתים הוא בבחינת פשע מלחמה שאף ניתן לראות בו טיהור אתני של העם הפלסטיני החי תחת כיבוש צבאי ישראלי. פעולה זו מעוררת שאט נפש, וכמוה גם צהלתם של שני חיילים ישראלים למראה פיצוץ בתי המגורים שהשמידו במו ידיהם, כאילו היה זה מעשה בשירות המדע ולמען קידום האנושות. שמחתם של החיילים על הרס הבתים נבעה אך ורק מהעובדה שמדובר בבתים של פלסטינים. כאילו הבעיה המרכזית בחייהם היא עצם הקיום של העם הפלסטיני.
איפה המצפון היהודי?
אני מבקש להפנות שאלה לחברה היהודית בישראל: היכן התחנכו שני החיילים האלה להרוס בתים ולגרש פלסטינים מאדמתם? באיזה מין בית ספר הם למדו שהרס בתים של פלסטינים הוא סיבה למסיבה? מי לימד אותם לשמוח בדיוק ברגעים שבהם רוחו של האדם הפלסטיני שפופה מתמיד? מה היו עושים הם אם ביתם בתל אביב, ברמת גן או בזיכרון יעקב היה נהרס?
אני סבור שהחברה היהודית זקוקה לחינוך מחדש ולריענון המושגים והרעיונות היהודיים. עליה לחשוב מחדש על הערכים היהודיים הקוראים לשלום ולאהבת האדם, לכבוד לאחר ולהכרה בקיומו, החברתי והמדיני גם יחד. מדינת ישראל צריכה להוביל תהליך עומק חינוכי כבר מגן הילדים ומבית הספר, דרך הממשלה ומערכת המשפט, ועד הצבא – שמן הראוי שיתחיל לחנך את חייליו על תפיסה שבבסיסה קריאה לשלום וכבוד לאחר, לתרבותו ולזכויותיו החברתיות והמדיניות. העם היהודי בישראל חייב להשכיל לעשות זאת אם הוא רוצה להיות חלק מהאזור ומהעולם כולו.
וכאן אין מנוס מלהעלות שאלה חשובה נוספת: היכן נמצא העם היהודי בזמן שתושבי ואדי אל־חומוס הפלסטינים מגורשים מבתיהם? מדוע לא יוצאים היהודים להפגנות בכיכר רבין בתל אביב במחאה על הרס בתי פלסטינים? איני פונה רק למצביעי מר"צ, אני פונה לעם היהודי בכללותו, שמקורותיו קוראים לאהבה, לשלום ולכיבוד הזולת.
אין דרך אחרת לומר זאת: די לכיבוש! די להרס בתי פלסטינים! התביישו לכם בממשלת ישראל! התביישו לכם בבג"ץ! התביישו לכם בצה"ל! זו בושה וחרפה להרוס בתי פלסטינים, לגרש ילדים מבתיהם בצור באהר ולהותיר משפחות כה רבות ללא קורת גג. די לעוול הנעשה לעם הפלסטיני שרוצה בשלום!
אסיים כאן בדברים שאמר ההיסטוריון הישראלי בני מוריס ביום הולדתו השבעים: "היהודים ימשיכו להיות מיעוט נרדף בעולם", אמר מוריס, שצפה עתיד רע מאוד ליהודים. לאור זאת אני מפנה את דבריי אל העם היהודי בישראל: חובתכם היא לצאת נגד מדיניות הממשלה שלכם, שכל מטרתה לטעת שנאה ותיעוב כלפי העם הפלסטיני. אל נא תשכחו שהפלסטינים היו מי שקיבלו בברכה את היהודים בתקופה העות'מנית, ושבמשך שנים ארוכות התממשה האפשרות לחיים משותפים מתוך כבוד, אחווה ושותפות.
ד"ר עלי אל־אעור הוא מנהל מחלקת התקשורת הישראלית ברשות הפלסטינית ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. המאמר המלא התפרסם באתר הפלסטיני "דוניא אלווטן". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למרכז אעלאם בנצרת ולמכון ון ליר בירושלים. מערבית: דולי ברוך.
