לאון פאנטה, שר ההגנה האמריקאי החדש, הכריז כי אל-קאעדה על סף תבוסה וכעת נותר "רק" לחסל את שארית ההנהגה המצויה באפגניסטאן, סומליה, תימן, חצי האי ערב וצפון אפריקה. הכרזה זו נשמעת אופטימית: מאבק שנמשך שני עשורים, עלה במאות אלפי קורבנות ברחבי העולם ובמיליארדי דולרים רבים, נמצא לקראת סיומו ממש מעבר לפינה. האופטימיות האמריקאית נובעת ככל הנראה מההצלחה בהריגתו של מנהיג הארגון אוסמה בן-לאדן. אולם האם היא במקומה?
מראשיתו ארגון זה לא הסתמך על עוצמה צבאית ניכרת או על משאבים בלתי נדלים. לאמתו של דבר הוא ארגון קטלני, אך קטן מספרית בהשוואה לתנועות ג'האד אחרות כמו חמאס וחזבאללה. בחינה של כמות הפיגועים שהארגון הצליח להוציא לפועל מראה כי היא בטלה בשישים ביחס לתנועות שהוזכרו לעיל. אמנם, איכות הפיגועים והפרופיל שלהם גבוהה באופן יוצא דופן, אך עוצמתו מצויה יותר באידיאולוגיה, במיקוד ובמסר שהוא העביר ועדיין מעביר.
מבחינת אידיאולוגית אל-קאעדה הוא האב טיפוס של הג'האד הסלפי, המבקש לחדש באלימות את המסרים הבסיסיים של ראשית האסלאם; אחדות האמונה והאוניברסאליות שלו. מרבית תנועות הג'האד הן טריטוריאליות ובעלות אג'נדה מוגבלת במטרותיהן ובהרכבן האנושי. אל-קאעדה היה זה שהבין כי בכך מצויה חולשתן וחוסר יכולתן לממש את מטרותיהן. מטרת העל של הארגון היתה ליצור בסיס פעולה משותף לכלל המאבק ל"החזיר בתשובה" את העולם המוסלמי. לשם כך הוא סימן שתי מטרות ברורות; האחת, הפלת המשטרים הקיימים והחלפתם ברפובליקות אסלאמיות טהרניות, והשני, הסרת התמיכה המערבית, בעיקר האמריקאית, ממשטרים אלה באמצעות פעולות טרור ממוקדות.
בן לאדן, עבדאללה עזאם ואימן אל-זואהרי טענו כי הדיכוטומיה בין המשטרים לעמיהם היא כה גדולה עד כי הלגיטימיות שלהם למעשה אינה קיימת. שרידות המשטרים תלויה בעיקר במנגנוני הדיכוי הנתמכים על ידי המערב ובתלות הכלכלית הכמעט מוחלטת בו. ניתוק הקשר הגורדי הזה יאפשר לאופוזיציה המאורגנת היחידה, התנועות האסלאמיות, לתפוס את השלטון – שלב הכרחי לפני חידוש האומה האסלאמית המאוחדת פוליטית ללא הבדלי לאום, אתניות וגזע.
מקרה המבחן הראשון היה באפגניסטאן. תנועה סלפית (הטליבאן) יכלה להקים משטר אסלאמי אמיתי רק לאחר שהמערב (שברית המועצות נתפסה כחלק ממנו) הפסיק להיות מעורב במדינה. האביב הערבי דווקא מספק עד כה הוכחות מסוימות לתזה זו, אשר פותחה עוד בסוף שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים של המאה העשרים. מרגע שמהערב הסיר את תמיכתו קרסו המשטרים בתוניס, מצרים ותימן. משטרים אחרים מתנדנדים – מרוקו ואולי גם בתי המלוכה בחצי האי ערב ובירדן.
כך שבעוד שארה"ב מתמקדת במאבק הצבאי באל-קאעדה היא מתעלמת מהמאבק החשוב באמת – המאבק על הסדר החדש המתרקם בימים אלה במזה"ת. אחד מהעיקרים במשנה של אל-קאעדה הוא מאבק ללא פשרות ברעיון הדמוקרטי הנתפס כאבי הטומאה המערבית, מאחר שהוא מציב את האדם וחוקיו מעל האל וחוקתו. אם יכוננו משטרים דמוקרטיים על חורבות המשטרים הצבאיים אנו עלולים לחזות בעידן חדש של טרור מבית מדרשם אל-קאעדה ותואמיו; פיגועים רבי היקף נגד כל משטר ערבי דמוקרטי העשוי לקום. המודל העיראקי העקוב מדם הראה כי הדרך לדמוקרטיה, מוגבלת ככול שתהיה, תהיה ארוכה ומיוסרת.
לכן, למרות שהזירה הצבאית נראית ברורה יותר ומטרותיה מזוהות, זירת המאבק האמתית היא על שינוי תודעתי המוכיח אין באמת דיכוטומיה בין האסלאם לדמוקרטיה. כל עוד חזית זו מוזנחת, אל-קאעדה ימשיך להתקיים.
