הצהרות מנהיגי החמאס ודובריו על הפסקת אש ועל מעבר למאבק עממי נגד ישראל מעוררות תהיות בקרב הציבור הישראלי. מה מניע מהלך כזה ומה הוא משקף? האם מדובר בניסיון לתת מענה זמני למשברים שפרצו בזמן האחרון, או שמא זהו תחילתו של שינוי-עומק המסמן גישה חדשה כלפי ישראל ומול הפלסטינים?
ברור כי קשה לקבוע נחרצות לאן מועדות פני החמאס. הארגון מצוי בוויכוח פנימי ואי אפשר לדעת איזה מן הזרמים יגבר. כמו כן, אי אפשר לדעת כיצד ישפיעו אירועים חיצוניים על מקבלי ההחלטות בארגון. אך למרות הקשיים הללו ניתן לזהות אירועים שהתרחשו בשנים האחרונות והמצביעים על כך שלחמאס יש סיבות טובות לשנות את גישתו כלפי ישראל.
דברי הרהב של מנהיגי החמאס וההלקאה העצמית של ישראלים רבים מסיחים את הדעת מכך שהחמאס הולך ונחלש מבחינה צבאית ומדינית. החמאס הגיע לשיאו בתקופה שבין 2005, כאשר גרם לישראל לסגת מרצועת עזה, לבין 2007, כאשר גירש ממנה את הפת"ח. ההצלחה הובילה לשיכרון כוח, להערכה מוטעית של כוחו של הארגון, לירי בלתי פוסק על יישובי עוטף עזה ולעימות צבאי עם ישראל, המכונה "עופרת יצוקה". עבור החמאס, מבצע "עופרת יצוקה" היה קטסטרופלי. הן במהלכו והן לאחר סיומו לא הצליח המערך הלוחם של החמאס להוציא לפועל אף לא משימה צבאית אחת שהכאיבה לישראל. אנשיו בקושי גרמו אבדות ללוחמים בשטח, הם לא הצליחו לחטוף חיילים, הם לא הוציאו לפועל פיגועים, והם בקושי פגעו בעורף הישראלי. לעומת זאת, הם ספגו אבדות רבות והושפלו בעיני כל מי שחשב שהחמאס אכן מסוגל להגן על תושבי עזה עקב מאזן אימה מול ישראל.
גם התחמשותו של החמאס מאז "עופרת יצוקה" אינה מסוגלת להביא להשגת מטרות המאבק המזוין. איום הטילים ארוכי הטווח הוסר בחלקו בשל מערכות יירוט טילים הישראליות (כגון "כיפת ברזל", שישראל פיתחה ומשכללת). כמו כן, נראה כי החמאס אינו רוצה או אינו יכול להוציא פיגועי התאבדות. למעשה, אין בידי החמאס אמצעים צבאיים אשר יכולים לשחזר את הישגיו בשנים 2007-2005. כרגע אין ביכולתו להגיע להישגים צבאיים אשר ניתן לתרגמם להישגים מדיניים ופוליטיים.
השינויים שהתרחשו בשנה האחרונה חושפים חולשות נוספות של החמאס, שביסודן תלותו של חמאס-חוץ במארחיו ובמממניו. היעדר משכן בטוח גורם לתלות של חמאס-חוץ בארץ המארחת אותו, והתוצאה היא, כמובן, התאמת התנהלות החמאס למדיניות ולאינטרסים של אותה מדינה. כך היה כאשר הוא שכן בדמשק וכך יהיה בעתיד. במקביל, החמאס פיתח תלות כלכלית במדינות שונות, כגון איראן. המשמעות של תלותו במדינות אלה היא אובדן עצמאות ולפעמים אף חוסר יכולת לפעול למען האינטרסים הפלסטיניים או הארגוניים. זהו סד החונק את החמאס.
חמור מכך הוא אובדן התמיכה הציבורית. אחרי למעלה מחמש שנים שהחמאס שולט ברצועת עזה הוא אינו מצליח לנהל אותה באופן המבטיח לתושביה חיים תקינים ונוחים. הסגר הישראלי, השחיתות והמאבקים בינו לבין הפת"ח הפכו את החמאס לנטל ציבורי והתמיכה בו הולכת ומצטמקת.
החמאס נמצא במשבר מתמשך. כושר התמרון שלו הולך ומצטמצם והציבור הפלסטיני מאבד את האמון בו ואת ההערכה כלפיו. אם הוא יתמיד במדיניותו הנוכחית, הסיבות לירידת קרנו ימשיכו להתקיים ולהשפיע על מעמדו והתנהלותו: הוא יישאר תלוי במארחיו ובמממניו, יכולותיו הצבאיות יישארו מוגבלות, לא רלוונטיות ואף מסוכנות לציבור הפלסטיני, וניהול רצועת עזה לא ישתפר.
כל הקשיים והמגבלות האלה אינם עומדים להיעלם מעצמם. למרות אידיאולוגיית ההתנגדות האלימה כלפי ישראל, ולמרות שהאלימות מהווה נדבך חשוב בזהותם של אנשי החמאס ונותנת להם סיפוק רגשי רב-משמעות, נדמה כי כרגע נקלע הארגון לדרך ללא מוצא. הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום היא לשנות מדיניות. ולכן, אף על פי ששינוי מעין זה כרוך בקשיים ובמאבקים פנימיים, הוא משקף ניסיון אמיתי מצד ראשי החמאס לשנות את דרכו.
