התדמית של אובמה זקוקה לשיפוץ רציני, הן בעיני הישראלים והן בעיני הפלסטינים. אחת מנקודות הדמיון בין שני העמים היא התחושה שאובמה פגע בהם. בישראל הוא נתפס כמי שאנס אותה להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ולבסוף לא הצליח להביא את הפלסטינים המפונקים, שלא מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, לשולחן המשא ומתן. יתר על כן, יחסיו העכורים עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הפכו את הנשיא האמריקאי לדמות שנויה במחלוקת. הימין אוהב לשנוא את אובמה, והשמאל נתלה באיבתו לנתניהו כהוכחה לכך שראש ממשלת ישראל הוא לא יוצלח שהפך את עצמו לנטל על צווארה של ישראל. וכך, ערב הגעתו לביקור, למעלה מ-40% מהישראלים סבורים שהוא אינו תומך במדיניות ישראל.
גם הפלסטינים סבורים שאובמה עוין אותם. במאמר שהתפרסם היום (20/3/2013) בעיתון "אל-חיאת אל-ג'דידה" משווה ח'אפט' ברגותי בין אובמה לבין בוש הבן – השוואה המעמידה את הנשיא הדמוקרטי באור שלילי. בוש, כותב ברגותי, "קרא להקמת מדינה פלסטינית בגבולות ה-4 ביוני, הכוללים את ירושלים, ועד הרגע האחרון של כהונתו הוא ניסה להביא לכך שייחתם נייר הבנות בין הנשיא מחמוד עבאס לראש הממשלה אהוד אולמרט". בוש, על פי התיאור הזה, לא התבייש לסייע לפלסטינים בפומבי; אובמה, לעומת זאת, "האשים אותנו שחצינו קו אדום וביצענו 'פשע' כשביקשנו מעמד של חבר במועצת הביטחון ובעצרת הכללית, ואף העניש אותנו בשל כך". ברגותי ממשיך ומציין שאין לפלסטינים ברירה אלא לשמור על יחסים טובים עם האמריקאים משום שהפלסטינים זקוקים לאמריקאים אבל האמריקאים אינם זקוקים לפלסטינים. הטעם הרע ותחושות חוסר האונים וחוסר האהדה כלפי אובמה ניכרים היטב בדברים אלה, שראו אור ערב הגעתו של הנשיא האמריקאי למזרח התיכון.
סביר להניח שעמדה זו של ברגותי, הקורא לשמור על יחסים טובים עם ארצות הברית משיקולי "ריאל פוליטיק" בלבד, משקפת את עמדתם של רוב הפלסטינים. בכמה שיחות עם כתבי העיתון "אל-קודס" ענו מרואיינים שונים בנימה זו. כך, למשל, מחמד נסאר, סטודנט בן 27 הלומד באוניברסיטת אל-אזהר, תיאר את מסעו של אובמה למזרח התיכון כביקור נוסף שייכנס לרשימת הביקורים של מנהיגי הבית הלבן באזור, אף על פי שהוא "אינו מציע דבר חדש שיתרום להשגת הסכם שלום כולל וליישום ההבטחות להקמת מדינה פלסטינית, שפוזרו על ידי שורה של ממשלים אמריקאיים". משיב אחר המשיך את קו החשיבה הזה ותיאר את הביקור כלא יותר מהזדמנות להצטלם עם מנהיגים ישראלים ופלסטינים.
ואולם, לעומת המרואיינים המדגישים את הסתמיות של הביקור, אנשי חמאס יוצאים נגד אובמה במפורש ובמוצהר. למשל, סאמי אבו זהרי, דובר החמאס, קובע ש"מטרת הביקור היא לתמוך במדיניות הכיבוש" והוא אף תוקף את אובמה ומציין שהצהרתו לתמוך בישראל בשל מהפכות "האביב הערבי" עלולה להביא לתוצאות שליליות.
למרות הסיקור האובססיבי של הטלוויזיה הישראלית, ולמרות המלל האין-סופי של הפרשנים, קשה לפענח את הביקור הזה. גם הישראלים וגם הפלסטינים מתקשים להבין למה החליט נשיא ארצות הברית להגיע לאזור דווקא עכשיו. לאף אחד לא ברור מי ירוויח ומי יפסיד – אם בכלל משהו ירוויח או יפסיד. כרגע קשה לשני הצדדים להבין עד כמה אובמה באמת מחויב לתהליך השלום ואם ילך בדרכו של בוש ויתאמץ לקדם את המשא ומתן.
אובמה יבוא וילך, והישראלים והפלסטינים יישארו לדון ולדוש באותן 48 שעות שבהן חלף לו באזור נשיא המעצמה החזקה בעולם. אחרי שתחלוף תקופה כזו או אחרת, יתברר – אולי, ובאופן חלקי – מה הוא הצליח או לא הצליח לעשות בביקורו (היחיד ככל הנראה בזמן כהונתו כנשיא) בישראל ופלסטין. ובעוד שני השבטים הזעירים מהמזרח התיכון יהפכו ויהפכו בפירורים שהוא השאיר מאחור, אובמה יחזור לעסוק בשתי המעצמות שבאמת מעניינות אותו – ארצות הברית וסין.
שכן, לא רק שהישראלים והפלסטינים פגועים ממדיניותו של אובמה עד כה, לשני השבטים הקטנים וקשי העורף יש עוד דבר אחד משותף – לשניהם יצר הרס עצמי מפותח ושניהם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות לעשות שלום זה עם זה. נשאלת אפוא השאלה, כיצד הם יצליחו לטרפד את המעט שאובמה יהיה מוכן לעשות למען שני העמים הרגישים כל כך לכבודם; והאופטימיסט חסר התקנה ישאל את עצמו עמוק בלב אם ייתכן שהפעם יתעלו שני העמים על עצמם וינהלו משא ומתן כן ואמיתי.
