השמאל הציוני: פשרה ולא פיוס

סיפור ראשון: בישיבת הממשלה הראשונה של נתניהו בשנת 1996 נקראתי להציג את תמונת המצב של התהליך המדיני. ריכזתי בבהירות ובדייקנות את העומד להכרעה בפני הממשלה החדשה. קצין בכיר מאוד, שניהל את ישיבת ההכנה לקראת ישיבת הממשלה, פנה אליי ואמר: "פספסת את המטרה בקילומטר. אתה צריך להתחיל ולהציג בקווים כלליים מהו הסכם אוסלו, מהו הסכם הביניים ו …". נדמה היה לי שהוא זה שפספס, ולכן מיהרתי להגיב: "זו הרי ממשלה שנבחרה על בסיס מדיניות השוללת את תהליך אוסלו – הם לא יודעים למה הם התנגדו ועל מה נבחרו?!" פרצי הצחוק מכיוון יתר הנוכחים בישיבה הבהירו לי היטב מהי התשובה.

סיפור שני: בשנת 1995, כשהתבקשתי להציג לממשלת רבין בפעם הראשונה את המפות המתגבשות להסכם הביניים, קצין בכיר שראה אותי מדביק מפות מפורטות על לוחות ההצגה ("טלקים") ניגש אליי ואמר: "שאול, תציג להם הכי בסיסי שניתן. הפרטים לא חשובים להם ורובם גם לא יבינו אותם. אתה יכול לדבר על הסכם הביניים בגדה ולהצביע על מפה של רצועת עזה, ואני יכול להבטיח לך שרבים לא יבחינו בזה. בסוף יש לכל אחד את עמדתו". הצגתי על המפה של הגדה המערבית.

שני הסיפורים הללו חידדו אצלי את התובנה כי למערכת הפוליטית הגיון ומטרות משלה; לא תמיד נדרש הפוליטיקאי לדעת ולהכיר לעומק את הדברים שבגינם הוא מבקש את קולו של הבוחר, והוא יכול להסתפק בהצגת עמדתו הבסיסית או בשלילת עמדותיו של יריבו. החלטות רבות מתקבלות ללא ידיעה מספקת של העובדות והתהליכים, משום שאנשים נותרים "נאמנים" לעמדותיהם.

ייתכן כי תובנה זו הנחתה גם את אסי דוד, עמית מקצועי ויצירתי וחבר מזה שנים, בכתבו על ספרי "גבול בינינו וביניכם". אסי הניח כי עמדותיי המצדדות בפתרון שתי המדינות לשני העמים ידועות לכל, ולכן ניתן לוותר על הרקע, הנתונים, התהליכים, הניתוחים ובעיקר על התובנות והלקחים המפורטים בהרחבה בספר. משום מה, אסי בחר להקצות מעט מאוד זמן ומילים לספר ולקפוץ באחת לשאלת "מיליון הדולר": "אם הפתרון קיים על המדף מזה עשרים שנה לפחות, והמתווה שלו עוּבַּד לפרטי פרטים ושוכלל שוב ושוב בעשור האחרון, מדוע מדינת ישראל לא מצליחה ליישמו?"

מאות הסיורים וההרצאות שקיימתי הכינו אותי לאפשרות הזו. אנשים מבקשים רק את ה"שורה התחתונה", וממש לא משנה להם כיצד הגעת אליה. זו אולי דרישה לגיטימית לראיונות בטלוויזיה וברדיו שזמנם מוגבל, אך בוודאי לא לספר שמבקש לפרוש את מלוא רוחב היריעה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משום כך בחרתי לפתוח את הספר בפיסקה הבאה: "קריאת הספר הזה, ממש כמו כתיבתו, היא ניסיון משותף לכם ולי להפיג את המבוכה האופפת אותנו באינסוף המפגשים שלנו עם הסכסוך […] אנחנו מוצפים כל הזמן במידע, אבל לא תמיד יש לנו הכלים לעכל, לארגן ולהפנים אותו, ובעיקר לבחון את אמיתותו והקשריו הנכונים. […] האמירות (שאנו שומעים משני הצדדים) מפגינות את הבלבול הרב השורר ביחס לעובדות ולתהליכים ההיסטוריים. הן מראות עד כמה חסרה לכל אחד מהצדדים היכרות טובה עם עמדותיו של הצד השני, עם תפיסותיו ועם הנָרָטיב הלאומי שלו, מה שמגביר את המבוכה בשני הצדדים. בספר הזה ננסה להתמודד עם האמירות הללו ועם רבות אחרות".

לכן, הסברתי, "מורכבותו של הסכסוך, המתמשך כבר על פני יותר ממאה שנה, יצרה כר נוח לכל צד לבחור רק את העובדות המחזקות את טענותיו ואת עמדותיו. כפי שאמרו חכמינו על התורה, 'הפוֹך בה והפוֹך בה כי הכל בה' – כך גם לגבי ההיסטוריה הארוכה של הסכסוך: אין שום קושי למצוא בה את מה שאנו מחפשים. ועם זאת, רובנו מגבשים כנראה את עמדתנו לגבי הסכסוך ללא ידיעה מספקת, בגלל הקושי וחוסר הזמן להתמודד עם מורכבותו".

בסיום המבוא הבטחתי כי "בספר זה נעמוד על כל אלה בהרחבה, כדי להבין מדוע ההבטחה 'להגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם', שעליה חתמו ישראל ואש"ף באותה הצהרה, נתפסת כיום בקרב רבים כמילים ריקות, או לכל היותר, כציווי לדורות הבאים".

ייחודו של הספר, כפי שאני רואה אותו, הוא בבניית התשתית ההיסטורית להבנת הסכסוך ובחשיפת הקורא לתובנות הבסיסיות והעמוקות של הסכסוך, כדי שיוכל לבסס את עמדתו באחד משני צדי הקשת הפוליטית. ביקשתי לאפשר לקורא להימנע מירי החצים לפני הצבת המטרה: "בספר הזה ניסיתי לבנות מכנה משותף היסטורי מוסכם ככל האפשר ביחס לציר הזמן ולאירועים המרכזיים בו. לשם כך עשיתי שימוש רב במחקרים ובספרים שעליהם טרחו ועמלו חוקרים רבים. הכרת העובדות, המושגים, הגורמים, האירועים והתהליכים המרכזיים של הסכסוך עשויים לאפשר לנו ליצור כר עובדתי שישמש מעין מסננת למידע המציף אותנו באופן יומיומי. בדרך זו נוכל להיטיב להכיר את האירועים ההיסטוריים העומדים ביסוד עמדותיהם של הצדדים לגבי הסכסוך ולגבי הדרכים האפשריות לפתור אותו".

סיפור שלישי: בהיותי בקורס מח"טים התפתח ויכוח אודות השאלה הבאה: אם הוקצו בתוכנית האימונים רק שעות בודדות להכנת הכוח, למה מהשניים תקדיש אותן – לתרגול עיוור של נסיעה לרמפות הטנקים במסגרת היערכות חירום למתקפת אוייב או לתרגיל ניווט? הוויכוח הוכרע לטובת האפשרות השנייה. שדה הקרב הוא ממלכת האי-ודאות, ועל-כן נכון יותר להקנות למפקדים את אמנות הניווט, שתהיה דרושה להם בשדה הקרב, מאשר להתמקד בתרגול עיוור בנסיעה לעמדות שהסיכוי שאליהן יידרשו לנסוע בפרוץ המלחמה הוא נמוך ביותר.

אסי כותב כי "הספר מציין […] את הפערים ומרחבי הגמישות בין ישראל לפלסטינים ואת פרטיו של פתרון 'שתי מדינות לשני עמים'". לכן הוא הניח כי אכריע לטובת החלופה הראשונה ו"אתרגל" את הקורא בנסיעה לפתרון שתי המדינות. אלא שאני בחרתי דווקא לנסות להעניק לקורא "יכולת ניווט" שתאפשר לו לתמרן בין סבך החלופות והעמדות, ובעיקר להבין על בסיס היסטורי רחב את ההתפתחויות העתידיות בסכסוך, אם בדמות משא ומתן ואם בדמות הסלמה.

הדגשתי בספר כי מתוארים בו "הנרטיבים הלאומיים המתנגשים וההפוכים של שני הצדדים, כמו גם טענותיהם ועמדותיהם ביחס לכל האירועים, משום שלא ניתן להציג פרשנות היסטורית משותפת לאירועים שבציר הזמן. אך לא רק זאת: לעיתים אי-אפשר להסתפק בעמדות הרשמיות של שני הצדדים כדי להכיר ולהבין את הנקודות השנויות במחלוקת, מפני שעמדות אלה השתנו בהתאם לתפיסותיה של הקבוצה שהחזיקה בידיה בתקופה מסוימת את ההנהגה. לכן, לצד העמדה הרשמית והמחייבת של הצדדים, ניתֵן מקום גם לדעות שונות של הקבוצות היריבות בכל צד".

בסיומו של המבוא הותרתי בידי הקוראים את ההכרעה על עמדתם הפוליטית:

זהו הפרק (האפילוג) שבסופו תוכלו, אתה הקורא ואת הקוראת, להתמודד עם השאלה המכרעת ביחס לעמדתכם כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרך לפתור אותו. האם הסיכונים לישראל בהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת בגדה המערבית ובעזה לצידה הם חמורים יותר מאשר הסיכונים לישראל בהתמשכותן של המגמות העולמיות, האזוריות והפנימיות הקיימות, או שמא ההיפך הוא הנכון? האם מציאות הסכמית בין ישראל לפלסטין תשמר את הלגיטימציה של מדינת ישראל, את הברית האסטרטגית עם ארצות-הברית, את מערכת היחסים עם אירופה ואת חוסנה הפנימי והמוסרי, ותיצור מציאות  איזורית יציבה הנהנית משתוף פעולה רב תחומי  או שמא כל אלה יתגלו כמשענת קנה רצוץ וחלומות באספמיה ברגע שהערבים יקבלו שוב את ההרגשה שביכולתם להכריע את מדינת ישראל? האם עתידו של החזון הציוני בדמות מדינה דמוקרטית של העם היהודי יהיה בטוח יותר עם המשך המצב הקיים או עם יישוב הסכסוך עם הפלסטינים? ועוד: האם רעיון שתי המדינות לשני העמים הוא הפיתרון האפשרי היחיד, או שניתן לאמץ את רעיון המדינה האחת במודלים שונים? וכן: האם יש ביכולתו של צד אחד להכניע ללא תנאי את הצד השני במציאות האזורית והבינלאומית של תחילת המאה ה-21?

 סיפור רביעי: כמפקד החטיבה הצפונית בעזה הופתעתי, כיתר קציני וחיילי צה"ל, מהחתימה על "הצהרת העקרונות" (אוסלו) ב-1993. הופתעתי עוד יותר כשקראתי בעיתון כי בעוד שלושה חודשים נפנה את רוב שטח הרצועה בכפוף לשיקולי ביטחון, אך אין כל הנחיה מדינית בשאלה כיצד ייעשה הדבר בפועל. את הימים שלאחר מכן הקדשתי לתרגום של "הצהרת העקרונות" במטרה להבטיח שגיבוש התוכנית האוגדתית להיערכות החדשה יתקיים לאור העקרונות המנחים שבהסכם.

אסי צודק בכותבו ש"אין זה הוגן לאמץ בהתלהבות רבה מדי את עמדת המשקיף והמבקר. הטהרנות האידיאולוגית, מימין ומשמאל, נוחה מאוד. היא נחלתם האהובה של אקטיביסטים ואינטלקטואלים שאינם נדרשים לפתור את בעיותיו של הציבור בלחץ בלתי-נסבל של זמן ומשאבים, ועתותיהם פנויות בידיהם להגיגים ולמניפסטים 'נשכניים'". לכן, בסוף הספר ולאחר ניתוח מעמיק ושיטתי בנושאים האקטואליים באפילוג, חזרתי ואימצתי את המנטרה האישית שלי, האומרת שעליך להיות חלק מהפתרון של בעיה שהצבעת עליה.  

זו הסיבה שבגללה לא יכולתי להרשות לעצמי לסיים את הספר בלי להציג את תוכניתי תחת הנחת העבודה כי "בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כמו במצבים מורכבים רבים אחרים, לא מדובר בבחירה בין צדק לעוול או בין נכון וטוב לשגוי ורע, אלא בבחירה של חלופה הנתפסת כאוֹפּטימלית בין חלופות שונות לאחר בחינת הסיכויים והסיכונים הגלומים בכל אחת מהן להגשמת מטרות היסוד". הניתוח, ההערכה וערכי היסוד שלי הובילו אותי לתוצאה זו, תוך ידיעה כי הסקירה ההיסטורית שפרשתי הובילה רבים אחרים למסקנות שונות.

אני מדגיש את החשיבות וההשפעה של ערכי היסוד על תוכניתי. בספר שאלתי: "גם אם נניח שישראל תצליח לעמוד בכל הלחצים החיצוניים ותבטיח את שליטתה בשטחים לאורך שנים, בלי להעניק לערבים זכויות אזרח – האם זוהי החברה שהציונות שואפת לבנות, חברה המקיימת שליטה קבועה בעַם אחר חסר זכויות אזרחיות? האם זו מערכת הערכים שעליה רוצה החברה היהודית בישראל לחנך את ילדיה? האם זוהי הברירה היחידה העומדת לפנינו – להתקיים כך או לחדול?"

אסי קובע, ובצדק, כי "הפלסטינים ויתר אוכלוסיות המזרח התיכון חיות במזרח תיכון חדש השונה מזה של 'דור המייסדים': המיעוט החילוני והליברלי הולך ומתמעט, השמרנות והלאומנות מתחזקות, הדת חודרת למרחב הציבורי והקיטוב בין עדות, דתות וקהילות גובר", אך בכל הנוגע לטענתו שהשמאל הציוני "אינו מכיר בעובדות האלה, או לכל הפחות לא מתחשב בהן בתכננו את אסטרטגיית הפעולה שלו", אשיב כי עמדתי בנוגע למימוש פתרון שתי המדינות נובעת בעיקרה מהכרה והבנה של העובדות הללו, ומקדימותו של האינטרס הישראלי-ציוני.

סיפור חמישי: חבר ששירת כקצין צלפים מצטרף מדי פעם להרצאות ולסיורים שאני מקיים. באחת ההזדמנויות הוא אמר: "אתה חייב לנהוג כצלף. יש לך כמה כדורים במחסנית, אבל בדרך כלל יהיה לך זמן לירייה אחת בלבד. כך גם קהל היעד שלך – רובו בא לשמוע אותך פעם אחת, ואתה חייב להיות בטוח שה'כדור' שאתה יורה אכן פוגע בו".

כפי שאסי ציין, בספר כתבתי כי "אין בכוונתי, ובוודאי שאין ביכולתי, לגשר בין תפיסתם של היהודים הטוענים כי זכותו של עם ישראל על כל ארץ ישראל היא מוחלטת, וגוברת על כל זכות אחרת של מי שאינם יהודים משום שניתנה בהבטחה אלוהית, לבין הפלסטינים הטוענים שכל פלסטין היא אדמת וַקְף מוסלמי ושייכת למאמיניה המוסלמיים בלבד. זהו מאבק בין שני 'קוּשאנים' סותרים שכל אחד מהם קדוש ובר-תוקף למאמינים ולמחזיקים בו". אבל ההמשך, שאסי לא ציטט, היה:

בשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, רוב הציבור עדיין תופס את הסכסוך לא רק בממד הדתי שלו, אלא גם בממדים נוספים – מדיני, ביטחוני, היסטורי וחברתי. אומנם, גם בציבור הזה (החילוני בעיקרו) ישנו חלק שאינו מוכן לשום פשרה או לפשרה סבירה שיכולה להתקבל בצד השני. אבל רובו סבור שעל-ידי התייחסות לממדים השונים של הסכסוך אפשר להגיע לפיתרון מוסכם מסוג 'חצי תאוותו בידו', פיתרון שבו כל צד ישיג רק חלק ממטרותיו.

הדרך שבה אני מבקש להוביל את הדיון בספר הזה היא אפוא הגישה החילונית, זו שאפשר לטעון בה טיעונים רציונליים (כלומר, כאלה שאפשר עקרונית להפריך אותם), זו שהאמת בה היא אנושית וארצית (ולא מסורה משמים), ואלה המחזיקים בה מאמינים שתוצאות מעשיהם תלויות בהם ונמצאות באחריותם. הספר יסקור בהרחבה את ההתפתחות והשינויים בעמדות הצדדים – שינויים שלא יכלו להתרחש בממד האמוני – והוא פונה באופן טבעי אל התפיסה של הרוב, התומך בדפוסים שונים של פשרה, הרבה יותר מאשר אל המיעוט, המסרב לכל ויתור.

דימוי יפה לפיתרון שיאפשר לשתי השאיפות הלאומיות להתקיים באותו זמן ובמרחב אחד אך מחולק שמעתי לאחרונה מחבר הכנסת יצחק וקנין ממפלגת ש"ס, בעת נאומו בשווייץ לציון שמונה שנים להשקת 'יוזמת ז'נבה' – הסכם קבע מפורט (אם כי לא-רשמי) שהוסכם בין אישים ידועים ובכירים משני הצדדים ב-2003. הישראלים והפלסטינים, אמר וקנין, משולים למים ואש, שני יסודות המבקשים לכלות איש את רעהו. אם יונחו המים ישירות על האש, והאש תגבר, המים יתאדו; ואם המים יגברו, האש תכבה. אבל אם יעבור קו ברור ומפריד בין השניים, כמו סיר מתכת המכיל את המים, יוכלו השניים להתקיים זה לצד זה.

כך התבטא יאסר עַבּד רַבּוֹ, מזכיר הוועד הפועל של אש"ף, לגבי העדפת הדרך הפּרגמטית: 'עלינו להשיג הסכם שלום תוך כדי פשרה, כי החלומות שלנו על העתיד גרמו לנו לחיות בהווה רווי סיוטים'.

נדים רוחאנא, הפסיכולוג החברתי הערבי-ישראלי, מבחין גם הוא בין הסדר לבין פיוס בין הצדדים: "הפיוס המבוסס על צדק ועל אחריות היסטורית צריך להיות המטרה העתידית לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני". אבל, הוא מוסיף, "בשלב הנוכחי של הסכסוך אפשר לדבר על פשרה בלבד, ולא על פיוס. פיוס היסטורי מחייב פיתרונות שונים בסוגיות הנמצאות במחלוקת בקרב שני הצדדים, ושטרם זכו לדיון אמיתי בקרב שתי החברות. שני הצדדים נכשלו עד כה אפילו לדמיין את מיקומו של הצד השני במרחב הזהות שבנו לעצמם בארץ זו.

במילים נוספות, חוסר היכולת להגיע להסכמה על העבר בשל הסתירה בין האופנים שבהם מגדירים שני הצדדים את ההיסטוריה של הסכסוך – 'נַכְּבָּה' לעומת 'קוממיות' – מחייבת את הצדדים להתרכז בהסדרים עתידיים, העונים על שאיפותיהם החיוניות. הסדרים כאלה ניתן להשיג במסגרת המוכרת של הפּרמטרים של קלינטון, אנאפּוֹליס וז'נבה, שבהם נמתחים עד למקסימום האפשרי הגמישויות כלפי תביעות הצד השני. הסדרים אלה יעוגנו בהגדרות כמו 'סיום הסכסוך' ו'קץ הדרישות ההיסטוריות' כדי שניתן יהיה בעתיד לצעוד גם לעבר פיוס – לאו דווקא כזה המבוסס על צדק, אלא על תלות הדדית.

בשלב שבו יתקיימו שתי מדינות עצמאיות, ל'נָרָטיב משותף' לא יהיו השלכות על ההסדר אך יהיה ביכולתו להביא לפיוס. אז תיתכן נכונות רבה יותר משני הצדדים להגיע אליו. לישראלים, שלא יחששו יותר משאלת הפליטים, יהיה האומץ להגיד כי הם אומנם שבו לארצם אבל ישב בה עם אחר ותקומתם היתה חייבת לבוא במידה רבה על חשבונו של אותו עם. הפלסטינים יוכלו להגיד שליהודים לא היתה ברירה, לאור הטרגדיה ההיסטורית שלהם, אלא לממש את זכותם הלאומית להגדרה עצמית ולהקים מדינה ריבונית במקום היחיד שהיה יכול לגרום ליהודים לעזוב את מקום הולדתם ולהגר אליו – ארץ ישראל."

אסי שאל מדוע לא הגענו עד עתה להסדר קבע. בספר דנתי בהרחבה במגמות הבאות, והן מצטרפות לתשובות נוספות לשאלתו:

כבר למעלה משישים שנה לא ראה האזור שלנו מידה כזאת של שינויים וחוסר יציבות, החל באביב הערבי, דרך הסכנה שתפרוץ מלחמה אזורית על רקע פּרוֹיקט הגרעין האיראני, וכלה במשבר הכלכלי העולמי, הפוקד במיוחד את אירופה. אלה ישפיעו בלי ספק גם על הבעיה הלא-פתורה של המזרח התיכון: השאלה הפלסטינית.

אלא שלמרבה הצער, התודעה הפוליטית הבינלאומית, בייחוד זו השלטת בארצות-הברית ובאירופה, מאפשרת עדיין לנהל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באותו ההיגיון ובאותם הכלים שבהם השתמשו בעשרים השנים האחרונות, כלומר מדיניות של הֲכָלָה וניהול משברים, או שליטה בסכסוך מבלי שיגיע לפיצוץ. למרות שהכוחות הבינלאומיים רבי-ההשפעה תומכים באביב הערבי ובזכותם של העמים להגדרה עצמית, העניין הזה נעצר כאשר מגיעים לזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.

עלייתם של כוחות פוליטיים חדשים באזור, תהא אשר תהא זהותם הפוליטית והאידיאולוגית, תביא לשינוי דרכי ההתנהגות והנורמות הפוליטיות שהיו נהוגות באזור לפני נפילת המישטרים המסורתיים. העיסוק של העמים הערביים בענייניהם הפנימיים אין משמעו שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עתיד לרדת מסדר-היום שלהם; הסוגיה הפלסטינית רק תהפוך להיות סוגיה פנימית בארצות הערביות.

כל עוד ממשיכה ישראל לעבור על החוק הבינלאומי ולסרב לנהל משא-ומתן הנשען על ההחלטות הבינלאומיות, היא מרחיקה ומחלישה את כוחות השלום הפלסטיניים והערביים. הקיצוניות תוליד עוד קיצוניות, והאלימות תוליד עוד אלימות. אם ישראל תמשיך לחבל בפיתרון שתי המדינות, הדבר יביא להתעוררות רעיונות אחרים, שאין אפשרות לנבא את תוצאותיהם והשפעותיהם. הקיצוניות הישראלית מעמידה את מדינות ערב, שהציעו לישראל את יוזמת השלום הערבית, במצב מביך מול העמים שלהן, מה שעלול לגרום להן לסגת ממנה.

הניסיונות המתמשכים של ארצות-הברית ושל הקוורטט לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם מועילים; הם מנסים להערים על הבעיה במקום לפתור אותה. משיחות ישירות לשיחות לא-ישירות, משם לשיחות קירבה, ועד לשיחות נפרדות של הקוורטט עם כל אחד מהצדדים – כל אלה הביאו לקריסת האמון בין הפלסטינים והישראלים. הפלסטינים נענו לדרישת הקוורטט והציגו בפניו את עמדתם לפיתרון, ובראשה סוגיית הגבולות, אולם עד לרגע זה ישראל לא השיבה דבר, בטענה שסוגיות אלה יידונו במסגרת משא-ומתן בין הצדדים. אלא שהתשובה הישראלית האמיתית היא זו שנראית מדי יום ביומו בשטח: הרחבת ההתנחלויות וייהוד ירושלים, זלילת האדמות הפלסטיניות והריסת הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית, ריבונית ובת-קיימא.

הקהילה הבינלאומית יודעת מהי הדרך העיקרית לפיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי ומהם הפרמטרים האפשריים ליישוב ארבע סוגיות הליבה.

אך הסיבה המרכזית שעל ישראל לחתור לפתרון שתי המדינות היא בעובדה שלא חל שינוי בנארטיב הלאומי הערבי פלסטיני בדבר העוול שנגרם לעם הפלסטיני בהקמתה של המדינה היהודית.  לכן, בהיעדר הסכמי שלום עם כול שכנותיה, בדגש על הפלסטינים, הכרחי שישראל תימנע מקריאה לא נכונה של תהליכים היסטוריים: החולשות הנוכחיות של מדינות ערב והסכסוכים בין סונים ושיעים לא ימנעו לאורך זמן התקפות על ישראל. התקפות כאלה, במיוחד תוך שימוש באמצעים להשמדת המונים, שהולכים ומתפתחים, עשויות לפגוע בה באופן ממשי, למרות עליונותה הצבאית. ולחלופין, התפתחותם של כלי נשק להשמדת המונים, הזמינים בקלות יחסית, תאיץ מאמצים בינלאומיים ליישוב סכסוכים, כולל כפיית הסדר במזרח התיכון, שאולי לא יענה על צרכיה החיוניים של ישראל".

כאן אני מבקש להאיר נקודה חשובה המהווה מוטו מרכזי בספר: הציפיות של גורמים שונים בישראל ליישוב הסכסוך, אם באמצעות הסכם קבע עם הפלסטינים ואם בדרכים אחרות. חלקים במערכת הפוליטית משתמשים בציפיות הללו כדי להציב מכשולים, להטעות ולהתחמק מהכרעה. חלקים אחרים מבטאים בכך משאת לב שנדמה לי כי אין לה מקום בשלב זה של התהליך. לכן אני סבור שיש להציב עמדה ישראלית פרגמטית וצנועה יותר ביחס להסכם.

לאורך מאה שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, העמדה של הזרם הישראלי המרכזי ביחס לפשרה ולחלוקה לא נבעה, בעיקרה, מהכרה בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולמדינה בארץ ישראל. אם נרצה להחמיר עם עצמנו נצטרך גם להודות בעובדה שישנם, גם בקרב התומכים ברעיון שתי המדינות, כאלו שעדיין לא מכירים בפלסטינים כעם. רבים בתוכנו מאמינים כי בידנו הזכות ההיסטורית, המשפטית והמוסרית על ארץ ישראל כולה.

בצד הפלסטיני והערבי קיימת תמונת ראי. גם בקרב תומכי הפשרה, ועל אחת כמה וכמה אצל חמאס והקיצוניים ממנו, יהיו מעטים ביותר שיכירו, וגם זאת בלב כבד, בזכותו של העם היהודי למדינה במולדתו. גם בקרבם נמצא רבים מאוד שעד היום שוללים את הגדרתנו כעם וטוענים כי מדובר בעדת מאמינים בדת החסרה זכויות לאומיות. רובם עדיין מאמין בעוול המשפטי שהקהילה הבין-לאומית גרמה להם שעה שלא החילה עליהם את הזכות להגדרה עצמית בארץ בה היו הם רוב מוחלט.

לכן ראוי כי השחקנים בכל הצדדים יכירו בכך שהתיישבו מסביב לשולחן המו"מ משום שהעריכו כי אין בידם ברירה אחרת. הפלסטינים מבינים כי לא יוכלו להשיג צדק בכוח על רקע העליונות הצבאית שלנו, חוסננו המוסרי, החברתי והכלכלי, והתמיכה הבינלאומית בנו בקווי 1967. ישראל, מצדה, מבינה כי שליטה בעם אחר היא יקרה וכואבת בכל היבט, כי הסכמי השלום עם מצרים וירדן, קרים ככל שיהיו, יכולים להתבטל, כי יחסיה עם אירופה נפגעים וכי הברית האסטרטגית שלה עם ארצות-הברית עלולה להתכרסם. אך מעל הכל היא מבינה כי זהותה היהודית ומשטרה הדמוקרטי מאויימים על ידי המשך המגמות הקיימות.

גם רוב המתנגדים להסדר קבע על בסיס ההחלטות הבין-לאומיות – אנשי הליכוד-ביתנו, הבית היהודי ואחרים – מוטרדים מכל אלה, אלא שלצערנו הם עדיין מנסים להתחמק מההחלטה המחייבת חלוקה – חלוקה שהעולם והתנועה הציונית מאז 1937 תמיד הכריעו לטובתה. הימין ער לעובדה כי נסיונותיו לרבע את המעגל חסרים בסיס מדיני, משפטי, מעשי ומוסרי. לדידו, עזה ותושביה אינם חלק מהמשוואה המדינית והדמוגרפית, ודינה של הרצועה הוא דחיפה לידיים המצריות (שדוחות אותה) או מדינת חמאס עצמאית על 1.2% משטחה של ארץ ישראל. רבים בימין כופרים בנתונים הרשמיים של הלמ"ס ומפחיתים מיליון איש ממניין הפלסטינים בגדה כדי לתבוע את סיפוחה, גם אם הדבר יביא לצניחה של הרוב היהודי בין הים לנהר ל-60% וגם אם בעיית הפליטים תמשיך לבעוט בכוח בתודעה של העולם הערבי והאסלאמי הגועש.

אחרים מכירים את המספרים האמיתיים בשטחי A ו-B, אך מעלימים חצי מהפלסטינים בשטחי C ודורשים לספח אותם על שטחי C כולם, המשתרעים על 60% מהגדה. אחרים מצהירים כי הם חושבים "מחוץ לקופסא" ומציעים לפלסטינים אזרחות ירדנית, ויש כאלה שאף מפנטזים על "תג מחיר" לאומי, נכבה שנייה, שבה יגורשו המונים לירדן בלהט המלחמה הבאה, הבלתי-נמנעת כביכול.

כולם ביחד מנופפים במספרים מוגזמים של הישראלים ביהודה בשומרון ובמזרח ירושלים, ומתעלמים מהעובדה כי זו אינה יותר מאשר אשלייה של העברה של האוכלוסיה היהודית  מכיס לכיס בתוך ארץ ישראל. אולם גם אם נקבל את כל הנתונים שהם מציגים, אלה רחוקים מלמנוע את חלוקת הארץ, משום שלמעלה מ-85% מהישראלים הגרים מעבר לקו הירוק  מתגוררים בגושים המשתרעים על ארבעה עד שישה אחוזים משטח הגדה.

לסיכום, הגורמים הללו בימין משווקים אשליית מציאות שתתאים לסדר היום שלהם גם במחיר אבדן המטרה הציונית, במקום להתאים את המדיניות למציאות ברוח המטרה הציונית – מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי.

אם מקבלים את הבסיס הזה, עלינו לדרוש מהממשלה ומהציבור בישראל, כמו גם מהפלסטינים, להפסיק ולשגות באשלייה שבשלב הזה ניתן לגשר על הנרטיבים הלאומיים המנוגדים. נזכיר כמה צנוע היה רבין המנוח במכתבי ההכרה ההדדית, עת עמד על הנוסח: "אש"ף מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, מכיר בהחלטות מועצת הבטחון 242 ו-338, מתחייב לפיתרון הקונפליקט בדרכי שלום ובאמצעות המשא-ומתן, מגנה את הטרור, ורואה בחתימה תחילתו של עידן של דו-קיום", וערפאת הסתפק בתמורה ב"ממשלת ישראל מכירה באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני". שום מילה בשלב הזה על פיוס, צדק, מדינה יהודית ועוד. היום, אחרי שנים רבות של מו"מ, עלינו לתבוע משא ומתן והסכם העוסק עניינית ומעשית בהשגת מרחב הסכמה לארבע סוגיות הליבה:

גבולות: קווי 1967 כבסיס וחילופי שטחים שווים בערכם לצדדים. להערכתי ולעמדתי, לא יהיה ניתן לתבוע מאבו מאזן נסיגה וויתור על מה שכבר קיבל מהאו"מ, מראש הממשלה אולמרט ומהליגה הערבית. עלינו להתפכח מהמחשבה כי נוכל לספח 8-10 אחוזים מהגדה ללא כל תמורה. עלינו להסתפק בחצי מזה, שעדיין מאפשר לנו לשמור על 80-85% מהישראלים הגרים מעבר לקו הירוק בריבונות ישראל. יש לזכור כי חילופי השטחים בכל תרחיש והיקף משמעם פגיעה קשה במרקם החיים, באדמתם ובמפעל חייהם של עשרות קיבוצים ומושבים הנמצאים לאורך הקו הירוק.

ביטחון: פירוז המדינה הפלסטינית, ולצדו סידורי בטחון נוספים שאינם פוגעים בריבונות הפלסטינית. הפירוז, יחד עם הסכם השלום עם ירדן, משאיר לישראל את הגבול המזרחי בין ירדן לעיראק כגבול הביטחון המזרחי. להחזקת נוכחות ישראלית בבקעת הירדן אין שום תרומה למענה נגד האיום שבהתגרענות איראן ולאיום ההברחות יש מענה טוב בדמות כוחות בין-לאומיים חמושים.

מזרח ירושלים: חלוקת מזרח ירושלים (ולא ירושלים) לשתי בירות: 12 שכונות יהודיות, על 193 אלף תושביהן (ולא המספרים המופרכים של 250 או 300 אלף), לישראל, ו-28 כפרים ושכונות ערביות לפלסטין. נצטרך להסכים על סידורים מיוחדים לאגן ההיסטורי ביחס לחופש התנועה וחופש הפולחן.

פליטים: ככלל, ייקלטו במדינת פלסטין, עם הסדרי פיצויים לאחרים.

אני סבור כי זוהי עסקת החבילה המתמצתת את מרחב ההסכמה האפשרי בינינו ובין הפלסטינים. לא פיוס, לא אהבה מאוחרת, לא בשלב הראשון. נסיון של ישראל, וגם שרים בממשלה חוטאים בכך, להותיר את "ירושלים המאוחדת" בריבונות ישראל שקול לנסיון פלסטיני לקבל את עסקת החבילה ולבקש את שיבת הפליטים לישראל. הסדר כזה לא יממש את חלומותינו אולם יש ביכולתו ליצור מציאות יציבה, מחוזקת בעוגנים בינלאומיים, כלכליים ובטחוניים, שתאפשר בעתיד לפסוע צעד נוסף לכיוון נורמליזציה משמעותית בין הצדדים.

את אסי כפי הנראה קצת פספסתי, או שמא הוא פספס קצת את הספר. אני מקווה שאצליח יותר בקרב קוראים אחרים של הספר. אם לא כמו ירון לונדון שאמר "אתה יכול להחזיק ספר אחד בספרייה על הסכסוך הישראלי–פלסטיני, וזה הספר הזה", אז לפחות כמו נעם שיזף שכתב "קראתי את הספר וחשבתי שאפשר להניח אותו על המדף, אך כשגיליתי שאני נאלץ לשלוף אותו עבור כל טור שאני כותב בנושא הפלסטיני, החלטתי להשאיר אותו על השולחן".

למאמר של אסף דוד על ספרו של אריאלי