בשבועות האחרונים מתאמתים החששות הקיימים בלבנון מזה שנתיים, עם גלישתו של המשבר הסורי לארץ הארזים. הסיבה המרכזית לכך היא "יציאתה מהארון" של חזבאללה בעניין מעורבותה בלחימה בסוריה ותגובת מתנגדיה בלבנון ובקרב ארגוני האופוזיציה בסוריה. מצב זה הוביל להחמרה באירועים האלימים בתוך לבנון ולהעצמת המעורבות הזרה במדינה. בד בבד עם התגברות האלימות, ניצבת המערכת הפוליטית בפני משבר פוליטי מהקשים שידעה לבנון מאז סיום מלחמת האזרחים ב-1990, עם דחיית הבחירות לפרלמנט שהיו אמורות להתקיים החודש (יוני) וחוסר היכולת להקים ממשלה חדשה במקום זו שהתפטרה בסוף חודש מארס האחרון. המכנה המשותף להידרדרות המצב הבטחוני ולמשבר הפוליטי הוא אזלת ידיו של השלטון המרכזי בלבנון.
הודעתו בחודש שעבר של מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, שאנשיו לוחמים בתוך סוריה באזור אל-קסייר וסביב מקומות קדושים לשיעה, הביאה קץ ליותר משנתיים של הכחשות. בעבר טען כי השיעים המשתתפים בלחימה בסוריה עושים זאת על בסיס אישי התנדבותי ולא מטעם התנועה. הגידול בהרוגי חזבאללה בסוריה, לצד סיבות נוספות, אילצו אותו להצהיר לפני כחודש על השתתפות בלחימה של מיטב יחידות חזבאללה. ההצהרה גרמה לסערה פוליטית בלבנון. מתנגדי חזבאללה וסוריה ממחנה "14 במארס" האשימו בצדק את חזבאללה בגרירת לבנון למלחמה, בניגוד ל"הצהרת בעבדא", בה התחייבו כל הזרמים בלבנון, כולל חזבאללה, לקיים מדיניות ניטרלית ביחס לארועי ההתעוררות הערבית בכלל, ולמשבר בסוריה בפרט. התעלמותה של חזבאללה מהתחייבויותיה הקודמות ופעילותה בסוריה ללא התחשבות בהשלכות על המצב בלבנון, הגבירו את המתח הבטחוני והפוליטי בלבנון.
ארגוני האופוזיציה למשטר הסורי, שלחימת חזבאללה בסוריה מטה את הכף לרעתם בזירה הצבאית, איימו בתגובה להצהרת נצראללה באולטימטום להוציא את כוחות חזבאללה מסוריה, פן יתקיפו מטרות של הארגון על אדמת לבנון. ואכן, בשבועות האחרונים נורו כמה מטחי רקטות מצד ארגוני האופוזיציה הסוריים לעבר בסיסי חזבאללה בלבנון ואף למטרות שיעיות אזרחיות. בין השאר נורו מטחים לעבר מעוזי תמיכה בחזבאללה בעיר בעלבכ ובכפרים באזור הרמל (שניהם בבקעת הלבנון). לראשונה מאז סיום מלחמת האזרחים ב-1990 העזו גם ארגונים לבנונים לתקוף מטרות של הארגון השיעי – שתי רקטות נורו לעבר מעוז חזבאללה בדאחיה הבירותית, הותקפו אנשי דת המזוהים עם התנועה (אם כי אלה היו סונים מקורבים לחזבאללה), ואנשי דת בולטים מהעולם הסוני כולו התגייסו לדרבן מתנדבים ליטול חלק במאבק נגד חזבאללה. בולטת הצהרתו של השיח' יוסוף קרדאוי, שכינה את חזבאללה "מפלגת השטן" וקרא לכל הסונים לצאת להלחם נגדה ונגד בנות בריתה בסוריה. במקביל, הועצמו העימותים בין תומכי המשטר הסורי למתנגדיו באיזור העיר טריפולי. בשבועיים האחרונים נהרגו יותר מארבעים איש בעימותים בין תומכי המשטר העלווים משכונת ג'בל מחסין, למתנגדיו הסונים משכונת באב אל-תבאנה. מול כל אלה, עומד צבא לבנון חסר אונים. יתרה מכך, בכמה מקרים הותקפו אנשיו על ידי כוחות שחדרו מסוריה, מבלי שברור מי התוקפים.
אזלת ידי הצבא היא תוצאה של אזלת ידי הפוליטיקאים. מאז ראשית המשבר בסוריה באביב 2011 כשל הממשל הלבנוני בטיפולו בסוגיות שהוליד המשבר – בפליטים הסוריים, שמספרם חצה את החצי מליון; בהדרדרות הבטחונית ובחטיפות ההדדיות; בשמירה על ניטרליות לגבי המשבר; בהתחזקות הגורמים הסונים-סלפים ובמעבר נשק ואנשים בינם לבין האופוזיציה הסורית. הכשלון נובע מחוסר יכולת להחליט על מדיניות ברורה, כתוצאה מהרצון לשמור על איזון בין המחנות הניצים בלבנון. שיתוק המערכת הפוליטית הגיע בשבועות האחרונים לשיא. מאז השבוע האחרון של חודש מארס, עת התפטר ראש הממשלה נג'יב מיקאתי, מכהנת בלבנון ממשלת מעבר המוגבלת מבחינה פוליטית וחוקתית בפעילותה. ההסכמה למנות את תמאם סלאם להרכיב את הממשלה הבאה לא יושמה עדיין, בשל חילוקי דעות על הרכב הממשלה ומטרותיה.
הפרלמנט הלבנוני כמעט ולא התכנס בחודשים האחרונים, מתוך חשש שחוסר הסכמה בתוכו יצית את הרחוב לעימותים אלימים. חילוקי דעות על שיטת הבחירות גרמו, לראשונה מאז סיום מלחמת האזרחים ב-1990, לדחיית הבחירות שאמורות היו להתקיים ב-16 ביוני. תחת זאת התכנס הפרלמנט לישיבה נדירה, בה האריך את המנדט של עצמו ב-17 חודשים. הדפוס של מניעת כינוס הפרלמנט עד להשגת הסכמה בנושא כלשהו חוזר בלבנון מאז נסיגת צבא סוריה מהמדינה באביב 2005. נראה כי הלבנונים אינם מבינים את מהות הדמוקרטיה, גם כשזו מבוססת על הסדרים בין-עדתיים (דמוקרטיה הסדרית, Consociationalism , Confessionalism). הפרלמנט, שאמור להיות הזירה לליבון חילוקי הדעות, הפך להיות לחותמת גומי להסכמות הנרקמות מחוץ לכתליו.
הרצון של הפוליטיקאים להגיע להסכמות מוקדמות, תחת הסיסמא "אין מנצח ואין מפסיד," גורם פעמים רבות לשיתוק המערכת הפוליטית. מה שנתפס עד לא מכבר על ידי הלבנונים וגם על ידי משקיפים מן החוץ כגורם ממתן, המונע הדרדרות למלחמה פנימית בלבנון, הופך בשנתיים האחרונות לגורם מאיץ להדרדרות זו. השיתוק של מנהיגי לבנון, שהוא תוצאה של פחד פן הפרת האיזונים יגררו את המדינה למלחמת אזרחים חדשה, מגביר את חוסר השליטה של השלטון המרכזי. כל עוד אלה לא יעזו לקבל החלטות ברורות, פוליטיות ובטחוניות, תמשיך לבנון להגרר לעבר עימות פנימי אלים.
