האם הטלטלה האזורית, המוכרת בשמות כגון "האביב הערבי" או "החורף האסלאמי", משפרת או מדרדרת את מצבה של ישראל? התשובה, מטבע הדברים, היא גם משפרת וגם מדרדרת. אבל חשוב להבין ששאלה זו מתעלמת מכך שישראל היא שתקבע אם טלטלה זו תסייע או תזיק לה.
אנשי ביטחון מדברים על ההתפתחויות בדאגה. ברור לכולם שנוכחות גִ'האדיסטית בקרבת הגבול הסורי, וירי מזדמן לתוך ישראל, יכולים להצית את האזור ולדרדר אותו לעימות מקומי ואף רחב יותר. המצב בדרום אפילו נפיץ יותר, שהרי חצי האי סיני הפך לשטח הפקר שבו שולטים שבטים בדואים המשתפים פעולה עם גורמים אסלאמיסטים קיצוניים, בעוד הצבא המצרי נשמר על נפשו. יתר על כן, האירועים הללו והאווירה בכללותה עלולים לזלוג לגדה ולישראל עצמה, ולהביא את הטלטלה לפתח בתינו.
אולם במקביל, הדרגים הביטחוניים והמדיניים השכילו לנצל את הטלטלה האזורית כדי לשפר את מצבה של ישראל. ההישג הבולט הוא שיקום היחסים עם טורקיה וירדן. ההכרה שסוריה מהווה סכנה לכל המדינות הגובלות עמה, ירדן, טורקיה וישראל, הניעה את מלך ירדן, עבדאללה השני, להפשיר את יחסיו עם נתניהו, ולפני זמן קצר, לאחר ביקורו של אובמה באזור, הסכימו נתניהו וארדואן, ראש ממשלת טורקיה, לבלוע כמה צפרדעים ולדבר אחד עם השני. גם בדרום, טעות קטנה לכאורה מצד החמאס – שיתוף פעולה עם גורמים גִ'האדיסטיים בפיגוע שבו נהרגו 16 חיילים מצריים – הניעה את המצרִים להתעמת עם החמאס, להרוס מנהרות ולפגוע קשות בכלכלת עזה.
כל הצעדים הללו חשובים ומועילים, אך הם מחמיצים את השילוב המסוכן שבין השינוי החשוב והמכריע ביותר בטלטלה הפוליטית של האזור, שהוא התפרצות הציבור הערבי אל תוך הזירה הפוליטית, והבעיה הישנה והנפיצה באזור, שעיקרה היעדר מדינה פלסטינית ומדיניות ישראלית המכוונת למנוע את הקמתה. התמונה כרגע מטעה במקצת, משום שעיקר עניינם של הפעילים הפוליטיים הערבים נסב כעת על השגת חירות, לחם וסדר ברחובות, אבל בשנים הבאות, לאחר שהפוליטיקה במדינות הללו תתייצב ואף יחול שיפור במצבן הכלכלי, תשומת הלב תופנה לפצע הפתוח של העולם הערבי – ההתנחלויות.
מדיניות ההתנחלויות של ישראל הייתה ונותרה סדין אדום בעיני הערבים, וכן בעיני העולם השלישי בכללותו ומדינות אירופה, משום שהוא מזכיר לכולן פרק מכוער בעברן – הקולוניאליזם המערבי. בעיני הערבים, ההתנחלויות הן תזכורת לחולשה ולעלבון של הערבים שנרמסו תחת רגלי כוחות קולוניאליסטיים מערביים; עבור האירופאים, הרוצים לחשוב על עצמם בעל מדינות מוסריות ואנושיות, הפרק הקולוניאליסטי בעברן הוא כתם מביך. לכן, כל אחד מהצדדים שהיו שותפים לקולוניאליזם, הן הקורבן והן המקרבן, מתנגדים להתנחלויות ושמחים להיאבק נגד המדינה שעדיין משמרת מדיניות של התפשטות והקמת ישובים על שטחים ערביים כבושים.
כבר עכשיו, כאשר מרבית מדינות ערב שקועות בכלכלתן ובהשגת יציבות פוליטית, הפלסטינים צוברים עוד ועוד נקודות בזירה הדיפלומטית. כרגע, ההישגים הללו אינם מיתרגמים למהלומה כואבת במיוחד לישראל, אבל בעתיד ייתכן מאוד שיחול שיפור במצב הפוליטי במדינות ערב, בו בזמן שהאירופאים יאבדו אל סבלנותם כלפי ישראל, ויתרחש אירוע מתוקשר היטב בגדה אשר יעורר את חמת העולם; או אז יחול דרדור מהיר במצבה של ישראל. העובדה שהציבור הערבי מעורב בפוליטיקה מפחית בהרבה את הסיכויים שמנהיגים ערביים ינהלו את יחסיהם עם ישראל מעל לראשו של הציבור הערבי, כפי שנעשה בימי מבארכ.
לצד המהלכים הטקטיים שישראל נוקטת מאז פרוץ "האביב הערבי", עליה לזהות גם את הסכנות וההזדמנויות האסטרטגיות. אם יש אפשרות לצאת מקו האש של הפלסטינים ומדינות ערב, ולהימנע מן הגינויים המוסריים מצד מדינות אירופה על ידי משא ומתן אמיתי עם הפלסטינים, על ישראל לנצל את ההזדמנות הזאת. משא ומתן אמיתי פירושו שישראל לא תנקוט "משחק מקדים" שיסכל את המשחק עצמו, למשל הצבת התנאי שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. מול הטלטלה האזורית, שהפכה את הפוליטיקה של מדינות ערב על פיה, ישראל חייבת לשבור את תבניות החשיבה שלה ואת הרגליה המדיניים.
