הדיבורים על מו"מ (לכאורה) עם הפלסטינים, על מידת המחויבות או אי-המחויבות של נתניהו לפתרון חלוקת המרחב (נאום בר-אילן), על קיומו של פרטנר פלסטיני או היעדר קיומו, כל הדיבורים הללו הם בחזקת דבר מה להשתעשע בו, כאשר פני הדברים בשטח מסמנים כיוון ברור שאין עוד טעם להסתירו. ישראל צועדת בצעדים בטוחים ועקביים לקראת כינונו של משטר אפרטהייד בין הים לנהר, גם אם לא נעים להודות בכך, וגם אם ישנם כוחות לא מבוטלים בחברה היהודית שמתנגדים לכך. אין צורך בהשוואה עם דרום אפריקה שלפני 1990 כדי לבסס את הטענה; די לעקוב אחרי ההתפתחויות בשטח שבין הים לנהר.
ההיסטוריה של הסכסוך, כמו ההיסטוריה של המו"מ, מבוססת על רעיון ההפרדה בין שני העמים. ניתן לטעון שהדבר עונה על הזכות להגדרה עצמית כפי שהובנה בעבר, אלא שמהרעיון הזה נבעו גם כל המקרים שבהם נעשה טיהור אתני והתפתחה גזענות סמויה וגלויה ושאיפה למרחב נקי מהאחר. לצערי, לא מדובר ברעיונות בלבד אלא במעשים הנמשכים עד רגע זה על ידי הריבון היהודי המדושן כוח והנהנה מיכולת חקיקה ואכיפה. הוא מיטיב לנצל את יתרונותיו ומוביל כמעט בבטחה לקראת אפרטהייד מוצהר, ללא רגשי אשם מיוחדים.
בשנים האחרונות קיבלה המגמה הזו רוח גבית מרוב מעמד הביניים בישראל, שהפסיק "לעשות עניין" מהכיבוש וממפעל ההתנחלות על זרועותיו השונים ולמעשה "הצביע ברגליים" נגד ההצעה לוותר על ההגמוניה והפריבילגיות שמהן הוא נהנה. גם אם יש דוגמאות הפוכות וגורמים מרסנים, השיח הפוליטי הימני בישראל, המלֻווה בחקיקה ובמעש שלטוני ברוח לאומנית מתלהמת, יוביל את כולנו לשם. הרי לא ניתן לשלוט ב-4.5 מיליון פלסטינים במרחב שבין הים לנהר ולהבטיח הגמוניה, פריבילגיות ועליונות לעם היהודי באותו מרחב מבלי להגיע למשטר אפרטהייד. כבר עתה מתנגדים יהודים רבים לדמוקרטיה מהותית, שמפירותיה ייהנו אזרחים פלסטינים בישראל ותושבי השטחים. אחד העקרונות הבסיסיים של דמוקרטיה הוא עקרון השוויון בפני החוק; טול ממנה את העקרון הזה והיא תיוותר דמוקרטיה פורמלית בלבד, ריקה מכל תוכן.
המציאות מראה כי ישראל אינה עוד מדינה כובשת החותרת להסדר כלשהו עם הנכבשים, אלא מדינה שפניה ליישב את השטח הכבוש ביהודים, לאזרח את המרחב ולספחו דה-פקטו לריבונותה. למעשה, בין הים התיכון לנהר הירדן ישנה מדינה אחת וריבונות אחת, וכל צורות השלטון האחרות הן שיטות להבטיח את השליטה, להוריד את מחיריה ולשכך את ההתנגדות לה. ההתנגדות הממשית לריבון באה דווקא מהצד היהודי של הווית ההשתלטות: המתנחלים מבטאים בדרכים שונות, לרבות אלימות המכֻוונת נגד הילידים הפלסטינים ונגד סמליהם, רכושם וזכויותיהם הבסיסיות, את אי שביעות רצונם מהקצב שבו הריבון גואל את האדמה ומנכס את המרחב. החברה היהודית כולה התרגלה בהדרגה למצב עניינים זה, והמעטים המנסים לשבשו ולערערו נחשבים קיצונים, עוכרי ישראל או סתם טהרנים. מבין המציעים נסיגות, קיבוץ התנחלויות והחלפת שטחים יש כאלה שמטרתם היא הידוק השליטה וניהול יעיל יותר של הגיאוגרפיה והדמוגרפיה. כך נוצר אקלים מתאים להתפתחות משטר אפרטהייד למהדרין.
צילום: לילך אסף
מאפייני משטר כזה קיימים בפילוסופיה השלטונית, בפרקטיקה ובכוונות המוצהרות של האליטה האוחזת כרגע ברסן השלטון. גזע אחד נהנה מהגמוניה ברורה על כל המרחב וממערכת משפטית וביצועית המצדיקה ומקיימת אותה. בשטח שוררות הפרדה פיזית ומרחבית ושורה של הגבלות על חירויות הנשלטים ותנועתם. אף שמערכת המשפט עדיין מקיימת כיסים של התנגדות וחיבור לעקרונות המוסר והמשפט הבין-לאומי, התקשורת והשיח הציבורי שוחקים את כושר העמידה שלה. חוגים רחבים בתקשורת הפכו לשופר ולכלבי שמירה של מכונת הכיבוש ומסנגרים עליה ועל טוהר הנשק של הצבא המוסרי בעולם. ההיסטוריה מלמדת כי שימוש מרובה במלים נקיות מסתיר מעשים שפלים.
אם יצליחו נתניהו ושקד להשיג שליטה על השידור הציבורי ועל מערכת המשפט, בהתאמה, אין מן הנמנע כי בלמיה של הדמוקרטיה האתנית או הדמוקרטיה המחוררת הקיימת יפורקו, והדרך אל משטר אפרטהייד תתקצר באופן משמעותי. גם אם תרחיש זה נשמע רחוק, וגם אם תומכי נתניהו יבטלו אותו במחי יד, אין אפשרות לתאר את התהליך העובר על ישראל, כחברה וכמשטר, ועל השיח הציבורי והפוליטי בישראל, מבלי להעלות על הדעת אפשרות כזו.
בשנים האחרונות השתתפתי בשלוש קבוצות של חשיבה אסטרטגית, אחת מהן כללה פעילים ואינטלקטואלים יהודים ופלסטינים. בשלושתן עלה התרחיש הזה לדיון כהתפתחות ריאלית של המצב הקיים, בהנחה שתהיה הסלמה והקו הימני בישראל ימשיך לסכל כל אפשרות אחרת. לאור העובדה שהדמוקרטיה הישראלית חדשה יחסית, שבירה ומבוססת על תפיסה מדירה מלכתחילה, התגלגלותה לאפרטהייד ממשי, בנסיבות הנוכחיות, אינה דמיונית כלל וכלל.
