קל ונכון להאשים את אורי אריאל וחבריו בימין הקיצוני בכך שהם מעדיפים מלחמה על שלום. כבר שנים הם מטרפדים כל ניסיון להגיע לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים ומוכיחים בכך שבסולם הערכים שלהם, אדמת יהודה ושומרון עדיפה על דם בנינו.
אולם האשמה בקיפאון המדיני איננה נופלת רק על חבלני השלום של הימין הקיצוני אלא גם על הציבור הרחב, ובמיוחד מצביעי המרכז שנתנו את קולותיהם ליאיר לפיד וציפי לבני. ציבור זה אמנם רוצה ברובו הגדול שישראל תנהל משא ומתן עם הפלסטינים, מוכן לוותר על שטחים ואף לפרק התנחלויות אם יוצע לו הסכם ראוי שיספק את ציפיותיו ודרישותיו לביטחון, אולם הוא מאפשר לנציגיו בכנסת להמשיך לשבת בממשלה ולספק לגיטימציה לתרגילי ההתחמקות של נתניהו וליברמן.
יש רק דרך אחת לדבר עם ציבור זה בישראל ועם מקביליו הפלסטינים – עשרות אלפי פקידים ועובדי הרשות הפלסטינית האוכלים מידיה של הרשות ומאפשרים לה להתחמק ממשא ומתן רציני: לפגוע להם בכיס ובאיכות החיים.
הסיוע שהעולם מעניק לפלסטינים ולישראלים נעשה מזמן לפילנתרופיה מחרחרת מלחמה. כל המעורבים בו מלאים רצון טוב: מהם החותרים לישראל חזקה שבכוחה להגן על עצמה ועל היהודים בכלל, ומהם המבקשים לסייע לפליטים הפלסטינים לנהל רמת חיים סבירה ולאפשר להם להקים מדינה משלהם. אולם בפועל, גם אלה וגם אלה יצרו מנגנון המתחזק את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
למרבה האירוניה, הסיוע הבינלאומי המופנה לאזור שופך שמן על מדורת הסכסוך. הסיוע הכספי לרשות הפלסטינית, הניתן מטעם ארצות הברית, אירופה ואונר"א, והתמיכה הכלכלית, הצבאית והדיפלומטית שמעניקות ארצות הברית ואירופה לישראל, פורשׂים רשת ביטחון קיומית לשני הצדדים בזמן שהם נלחמים אלו באלו. ייתכן שברגע שהסיוע יופסק, שני הצדדים יראו מולם תהום, יסתובבו ויחזרו למשא ומתן.
כיום, הרשות הפלסטינית מממנת כ-150,000 משכורות חודשיות של עובדיה באמצעות תרומות שמרביתן מגיעות מארצות הברית ומאירופה. הדעת נותנת שאם הרשות תיאלץ לבחור בין עצירת המשכורות הללו לבין חזרה לשולחן המשא ומתן, היא תחזור למשא ומתן ואף תגלה בו אחריות וגמישות. ישראל, לעומת זאת, נהנית ממטריה דיפלומטית המאפשרת לה להתעלם מהסנקציות שכמה ממדינות העולם וארגונים עצמאיים מאיימים להשית עליה. אם ארצות הברית ומדינות אירופה יסירו את המטריה הדיפלומטית, הניתנת באופן אוטומטי ואף בניגוד לעמדותיהן הפוליטיות של מדינות אלה, ישראל תעמוד מול איום בחרם בינלאומי בנוסח זה שהוטל על דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד.
יום אחרי הטלת הסנקציות הללו, המצביעים המדושנים של לפיד ולבני ישימו אקדח לרקתם של נציגיהם בכנסת ויאיימו בטון אדנותי: או משא ומתן, או שתחפשו מעסיק אחר. או אז תתממש ההצהרה הסתמית של לפיד, שהצהיר שלא ישב בממשלה שאינה מנהלת משא ומתן עם הפלסטינים. למצביעי המרכז יצטרפו הרבה מאוד מצביעי ליכוד שמוכנים לדבר על שלמות הארץ כל עוד הם יכולים לטוס אל מחוץ לה להנאתם ולעסקיהם.
כיום ישראל יכולה להעמיד פנים שהיא מצפצפת על העולם ועל הסנקציות שלו, שהרי היא יודעת שלא תשלם על כך מחיר כבד בסנקציות בינלאומיות. ארצות הברית וגרמניה לא יתנו לזה לקרות. הפלסטינים, מצידם, יכולים להעמיד פנים שהם עצמאיים, שהרי הם יודעים שישרדו כלכלית כל עוד ארצות הברית ואירופה ממשיכות לסבסד את כלכלתם. במצב זה, הפעלת לחץ בנקודות הכואבות והמאיימות על הישראלים ועל הפלסטינים, כלומר הפסקת הסבסוד לפלסטינים וזריקת ישראל לבריכה הדיפלומטית כדי שתשחה – או תטבע – לבד, היא הדרך היחידה להניע את המשא ומתן.
רק כאשר הקהילייה הבינלאומית תסרב לממן ולטפח את אשליות הכוח של ישראל והפלסטינים, ורק כאשר היא תאותת להם שאין בכוונתה לשתף פעולה עם היוהרה הישראלית מזה ועם הצדקנות הפלסטינית מזה, אפשר יהיה להכריח את שני הצדדים לנהל משא ומתן אמיתי ולאכוף עליהם פשרות כואבות. רק מול איום רציני יגלו שני הצדדים נכונות לוותר על ההצגה המכונה "משא ומתן" ולפתוח במשא ומתן בפועל. רק מול אפשרות של קריסה יעשו המנהיגים הישראלים והפלסטינים את מה שהם צריכים לעשות: להתמודד עם בעיות דיפלומטיות ולא להתבכיין על קשיים קואליציוניים.
כל עוד העולם ימשיך להאכיל את הישראלים והפלסטינים – הן הישראלים והן הפלסטינים ימשיכו לנשוך את היד שמאכילה אותם.
