בעבר הייתה ערב הסעודית מהראשונות לגנות את ישראל כל אימת שהחל סבב עימות חדש עם הפלסטינים. הממלכה ראתה בכך חובה פוליטית ערבית, ומעל הכל חובה דתית של מדינה שבשטחה מצויים האתרים המקודשים ביותר לאסלאם – מכה ומדינה. הסעודים אף נהגו לסייע לפלסטינים להעצים תקריות שוליות יחסיות באמצעות שליטתם באמצעי תקשורת רבים ומובילים בעולם הערבי והאסלאמי. זאת, כמובן, מעבר ל"תדלוק" הקונפליקט הערבי-ישראלי על ידי סעודיה לאורך השנים, באמצעות תמיכה ניכרת בחימוש הצבאות הערביים וארגוני הטרור השונים.
אולם עתה שותקת סעודיה לנוכח גל האלימות החדש בישראל-פלסטין. עמוד השער של א-שרק אל-אוסט, היומון החשוב ביותר בעולם הערבי המצוי בבעלות סעודית, מה-11 באוקטובר 2015, מעלה כי מה שמעניין את המשטר הסעודי הם תימן, סוריה והמעורבות הרוסית בסוריה. המתרחש בשטחים ובירושלים לא הופיע בעמוד השער של היומון, ולא בעמוד הבית של אתר החדשות הסעודי אל-ערביה ובעמוד הראשון של Gulf News, אחד מעיתוני המפרץ החשובים. השתיקה הסעודית רועמת לנוכח הכיסוי הנרחב (והמוּטה כרגיל) שאל-ג'זירה מעניקה לעימותים בין הישראלים לפלסטינים.
מדוע הסעודים מתעלמים, לפחות עד כה, ממהומות שלדעת "מומחים" רבים משני הצדדים עלולות להבעיר את האזור (הבוער ממילא כבר עשרות שנים)? האם זהו מעין אישור שבשתיקה לשמועות על ברית חשאית שנרקמה בין המדינות הסוניות באזור לבין ישראל במטרה לבלום את השאיפות האיראניות להגמוניה שיעית אזורית? האם לסעודיה יש אינטרס למנוע כיסוי תקשורתי לעניין הפלסטיני בגין התחרות בין שני הצדדים על האחריות על אל-אקצא, או מתוך רצון למקד את העולם הערבי במאבק מול ה"תמנון" האיראני בלבנון, סוריה, עיראק ותימן?
בין חכמי ההלכה הווהאבים-סעודים לבין יריביהם מקרב האחים המוסלמים שוררות מחלוקות פוליטיות ותיאולוגיות רבות. אחת החשובות בהן היא ההתנגדות הווהאבית למרכזיות, או אולי אפילו לקדושה, של אל-אקצא. האחים המוסלמים, לעומת זאת, מקדשים את ירושלים, בין היתר משום שלא יכלו לטעון לקדושתה של קהיר. חמאס, התנועה האסלאמית בישראל ואפילו ג'בהת א-נוצרה בסוריה (שהיא יותר פלג של האחים המוסלמים מאשר יצירה מבית מדרשו של אל-קאעדה) אכן רואות באל-אקצא את המרכז הדתי והפולחני החשוב ביותר מחוץ לחיג'אז. שלוחות אלה ואחרות של האחים המוסלמים ברחבי העולם הערבי משווקות בציבור זה שנים את הסיסמא הקליטה "אל-אקצא בסכנה".
תיאולוגים סונים אחרים, בעיקר ווהאבים-סעודים, מתנגדים לקדושתם של מסגדים, קברים ואתרים מחוץ למכה ולמדינה ואפילו לקדושתם של רבים מהם בתוך הערים המקודשות. מאות אתרים מקודשים, לרבות במכה ובמדינה, נהרסו בעשרות השנים האחרונות על ידי הסעודים, בטענה כי למעט הכעבה אין בקוראן אזכור לפולחן מקומות קדושים. מסגדים וציוּני קבר של קדושים מוסלמים ואחרים מוחרבים עד היסוד באפגניסטאן, עיראק וסוריה על ידי ארגונים ניאו-ווהאבים כמו הטאליבאן ודאע"ש על בסיס אותה טענה בדיוק.
גם בקדושתה של אל-אקצא מפקפקים הווהאבים. אם ירושלים הייתה קדושה, הם תוהים, מדוע לא התאמצו הנביא ויורשו הראשון לכבשה? מדוע הח'ליף השני, עומר, התפנה לכיבוש ירושלים רק לאחר כיבושים רבים אחרים? במלים אחרות, להנהגה הסעודית יש קושי תיאולוגי-פוליטי גדול לראות במהומות סביב אל-אקצא סיבה מספקת להסטת תשומת הלב הציבורית מהמאבק לבלימת האימפריה הפרסית-שיעית במזרח התיכון.
הסיבה העיקרית לשתיקה הסעודית נראית, אכן, הרצון למקד את תשומת לבה של דעת הקהל הערבית במאבק באיראן. המלחמה בשיעים, המשתרעת על פני מדינות רבות ועלויותיה מאיימות למוטט את הכלכלה הסעודית ומסכנות את יציבות המשטר, עומדת במוקד מעייניו של דור ההנהגה הנוכחי של המשטר הסעודי. בהקשר זה רואים עצמם הסעודים כיורשיו המודרניים של צלאח א-דין אל-איובי מהמאה ה-12, שהקדיש את המאמץ המלחמתי של צבאו לבלימת השיעים הפאטימים הרבה לפני שפנה להשמדת ממלכת הצלבנים ולכיבושה מחדש של ירושלים.
ספק עד מתי תוכל סעודיה לשתוק לנוכח האלימות המתחדשת בין ישראל לפלסטינים. העולם הערבי-סוני זקוק ביותר להסחת דעת מהטבח הפנים-מוסלמי ברחבי המזרח התיכון, ובמהומות אל-אקצא מצויים, לרוב הצער, כל רכיבי הדרמה הנחוצים לקבלת תשומת הלב האזורית. אם האלימות תימשך, לא ירחק היום שבו ימירו הסעודים את שתיקתם בתביעה משני הצדדים לחזור לשולחן המשא ומתן, ולו רק כדי שסעודיה תוכל להתפנות מחדש לדרמה האזורית האמיתית.
