הוויכוח על הכניסה המתגלגלת למעמקי עזה חשוב לכולנו, ובייחוד לחיילים הנמצאים שם ולבני משפחותיהם. אבל עם כל החרדות והכאב, זהו בעיקר ויכוח טקטי. הוויכוח המכריע, האסטרטגי, הוא אודות הפנייה לנתיב המדיני. ללא הישגים מדיניים, הקורבן שהקרבנו במבצע "צוק איתן" ירד לטמיון, וחיי התושבים בעוטף עזה ישובו ויהיו לגיהינום.
כפי הנראה, "צוק איתן" יסתיים בניצחון ישראלי – אבל ניצחון בנקודות. החמאס לא ימוגר, יהיה הסכם זה או אחר – וכמו בטקס קבוע, החמאס יִירה מטח לתוך ישראל ברגע לפני שההסכם יכנס לתוקף. יתר על כן, בעקבות המבצע יוכל החמאס לטעון שהוא הארגון הפלסטיני היחיד המסוגל להתמודד עם ישראל במישור הצבאי וליצור איתה משוואת כוח, שהוא הארגון היחיד המסוגל להרוג עשרות חיילים ישראלים בשדה הקרב, שהוא הערים על ישראל באמצעות המנהרות, שהוא הכניס כמעט את כל ישראל למקלטים, שהוא סגר את שדה התעופה בן גוריון למשך עשרות שעות. זו לא משוואה אטרקטיבית במיוחד, ולמתבונן מהצד, היא נראית עלובה בהתחשב במה שהחמאס ותושבי עזה שילמו. אבל בשיח הפנים-פלסטיני זה נחשב להרבה.
גם ישראל עתידה לצאת עם הישגים מ"צוק איתן". היתרון הצבאי הישראלי ברור מאליו, ולא זה ההישג שלה. דווקא המחיר שהיא מוכנה לשלם והכאב שחוותה הם המחזקים אותה במאבק הפסיכולוגי נגד החמאס. במסגרת ההיגיון המקברי המאפיין את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מול מנהיגים ערביים כגון חסן נסראללה, שטען שישראל היא "קורי עכביש" רכים ומפונקים שיקרסו כאשר יופעל עליהם לחץ, ומול קביעותיו של אחמד ג'עברי שנהרג ביום הראשון של מבצע "עמוד ענן" ואשר טען שהפלסטינים חזקים מהישראלים משום שהם אינם מפחדים למות, הנכונות של ישראל להקריב קורבנות בשדה הקרב משנה את תדמיתה בעיני אויביה.
ישראל הייתה מוכנה להיכנס לעימות קרקעי, לשלם מחיר נורא ולהגיע לעמדות המאפשרות לה לאיים על המנהיגות הנוכחית של החמאס ועל תשתיותיה הצבאיות – ונכונות זו היא הישג תודעתי משמעותי. הישג זה איננו "תמונת הניצחון" שרבים מדברים עליה, תמונה שלא ניתן להגיע אליה בתנאים הנוכחיים משום שמול עם הנאבק על עצמאותו לא ניתן להגיע לתמונת ניצחון, אבל הוא בכל זאת הישג שיש בו כדי להבהיר למנהיגי החמאס את מגבלות הכוח שלהם ואת האיום עליהם. זהו אפוא מהלך צבאי שניתן להפיק ממנו הישגים מדיניים.
עד כה הראו נתניהו ויעלון שהם מבינים את מגבלות הכוח של ישראל. ברור היה מהתנהלותם שהם מבינים את הקלישאה שלמבצע צבאי יודעים איך נכנסים אבל לא יודעים איך יוצאים. הם הדפו את המתקפה של חבריהם מהימין והובילו את המבצע בזהירות, מתוך מאמצים ניכרים למנוע את המהלך הקרקעי, ולאחר שהחלו בו, שיתפו פעולה עם הצעות שונות לסיימו. הם התנהלו כמי שמבינים את הקשר בין דיפלומטיה לצבא, כלומר את החשיבות של מטרייה דיפלומטית שחייבת להיפרשׂ מעל ישראל כדי שיעלה בידה להשיג את יעדיה הצבאיים. זה הישג טקטי רב חשיבות.
אולם ברקע נותרת השאלה האסטרטגית: האם נתניהו ויעלון יודעים איך לסיים את רצף סבבי האלימות בין ישראל לחמאס? הם הוכיחו שהם מבינים שישראל לא תשיג יעד זה באמצעים צבאיים; סביר להניח שהם גם מבינים שיש קונסנזוס בחברה הישראלית הדורש לשים קץ לסבבי האלימות בדרום. אם כן, מהי התכנית שלהם לעתיד? האם הם יודעים כיצד להגיע להישג שיצדיק את המחיר שישראל שילמה?
נתניהו, יעלון והצמרת הביטחונית של ישראל מוכיחים שהם מבינים את מגבלות הכוח הצבאי, אולם השאלה הקריטית היא אם נתניהו ויעלון גם בשלים לתרגם ניצחון בנקודות להישג מדיני ארוך טווח. שכן, כאשר שני עמים נאבקים על אותה כברת ארץ, אם אין הסכם, יש מלחמה. כלומר, יהיה סבב צבאי נוסף – ואותו סבב יהפוך את הניצחון בנקודות לניצחון פירוס.
