השבוע התפרסם מחקר חדש של מתאם פעולות הממשלה בשטחים ולפיו רוב המפגעים שביצעו את פיגועי הדקירה האחרונים הונעו מסיבות אישיות-משפחתיות ולאו דווקא מהסתה ברשתות החברתיות או אמונה דתית. זו לא הפעם הראשונה שבה מתאם פעולות הממשלה בשטחים, מנגנון הקרוב למתרחש בשטח יותר מכל גופי הצבא האחרים, מציע ניתוחים שאינם מתקבלים בעין יפה בקרב מקבלי ההחלטות בדרג המדיני.
המחקר של משרד מתאם הפעולות בשטחים מספק ביסוס נוסף לטענה כי הרשתות החברתיות אינן חומר הבעירה המצית את אש ההתקוממות הפלסטינית אלא הרוח המפיצה אותה. חומרי הבעירה הם ההדרה והשוליות של הצעירים הפלסטינים בתוך מערכות השליטה החיצוניות והפנימיות המנהלות את חייהם: הכיבוש הישראלי בשטחים, השלטון הפלסטיני (הרשות הפלסטינית וחמאס), והמשפחה הפטריארכלית.
הצעירות והצעירים הפלסטינים הם "דור בהמתנה". בנים של אף אחד, מיואשים ומתוסכלים. בעזה חי חלקם בתת-תנאים בשל הפסקות ממושכות בזרם החשמל והמים. עתידם לוט בערפל. אין להם מה להפסיד, ולכן טוב מותם מחייהם.
בדצמבר 2015 פרסם ח'ליל שקאקי, הסוקר הפלסטיני הותיק, כי קרוב ל-65 אחוז מתושבי עזה ומתושבי הגדה המערבית הגדירו את המצב רע עד רע מאוד, ו-40 אחוז מתושבי הרצועה וקרוב לרבע מתושבי הגדה רצו להגר. 60 אחוז תמכו בשיבה למאבק עממי או מזויין בהעדר תהליך מדיני, וקרוב ל-65 אחוז תמכו במאבק מזויין נגד אזרחים ישראלים בתוך ישראל. עם זאת, קרוב ל-50 אחוז עדיין תמכו בתהליך שלום וקרוב לרבע נוסף מהנשאלים התלבטו בין תמיכה בתהליך לבין התנגדות לו. קרוב לשליש התנגדו לתהליך השלום.
מסתבר כי רוב הציבור הפלסטיני עדיין תומך בתהליך שלום, אך בהיעדרו, ובייאושם, הם תומכים בשיבה למאבק המזויין. אם נשכיל להבין את המשמעויות אולי נצליח לעצור את הכאוס שעל סף דלתנו.
