הדימוי הרווח של המזרח התיכון הוא של אזור כאוטי, אלים ורדוף סכסוכים. דימוי זה רווח גם בישראל, והוא משמש כלי יעיל בידי מנהיגי המדינה כדי לבצר את שלטונם מבית מול "חיות הטרף" שבחוץ.
תהפוכות ה"אביב הערבי" רק חיזקו את האופן שבו "אנו" מדמים "אותם", אף שחבל הארץ של ישראל/פלסטין נתון בעצמו בסכסוך פנימי בין-קהילתי מזה עשרות שנים. יתר על כן, האביב הערבי פקד רק שש ממדינות האזור, כאשר באחת מהן, תוניסיה, התוצאה הייתה מעבר לדמוקרטיה (דהיינו, אנחנו כבר לא לבד), ובשתיים מהן (מצרים ובחרין) דוכא האביב באופן יעיל למדי בידי הצבא (שבמצרים הפיל גם שלטון שנבחר בבחירות חופשיות). בשלוש המדינות הנוספות, סוריה, לוב ותימן, מתחולל סכסוך פנימי.
סכסוך פנימי מתחולל גם בעיראק, מקרה שאינו חלק מן "האביב הערבי" אך בהחלט מושפע ממנו ומשפיע עליו. אולם שם זו במידה רבה תוצאה של הכיבוש האמריקאי ב-2003 והטעויות שנעשו אחריו, שהמכנה המשותף להן היא הבנה מוגבלת של האמריקאים את המציאות הפוליטית, החברתית, הכלכלית והתרבותית בעיראק.
במאמר זה אתמקד בסכסוכים הפנימיים – למעשה, מלחמות האזרחים – במזרח התיכון, ובמיוחד בהשוואה בין שני מקרים, אחד מתקופת "האביב הערבי" (סוריה) ואחד מוקדם יותר (לבנון).
הסכסוך בסוריה מתנהל ממש לנגד עינינו, ומכיוון שכך כדאי שניזהר מאוד באבחנותינו ובמסקנותינו לגביו. אף שכל סכסוך פנימי הוא, בסופו של דבר, ייחודי, השוואה בין הסכסוך בסוריה לבין סכסוכים אחרים, כמו הסכסוך בלבנון, שהסתיים לפני יותר מ-25 שנה, יכולה לסייע לנו להבין טוב יותר את המשבר בסוריה, כולל הגורמים להתפרצותו, הדינמיקה שלו והאפשרות לסיימו.
מאמר זה היה הבסיס להרצאתי ביום העיון על מחאה פוליטית במזרח התיכון, שנערך במכון ון-ליר בירושלים ב-31 במאי.
