בשנת 1978, חמש שנים אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו למעלה מאלפיים חיילים ישראלים ונשבו כמעט שלוש מאות, חתם מנחם בגין על הסכם שלום עם מצרים, המדינה שבמשך שלושים שנה הובילה את העולם הערבי כולו נגד ישראל.
אז, כמו היום, כאשר מנהיג הימין נוהג בתבונה מדינית ומחפש שלום במקום מלחמה, עטים עליו חבריו בימין. בשל ההסכם עם מצרים ופינוי סיני ניצבו נגד מנחם בגין גאולה כהן בכנסת ובנה צחי הנגבי בימית. הנגבי וחבריו התנגדו בכוח לצה"ל וגאולה כהן וחבריה עזבו את הליכוד והקימו את מפלגת "התחייה". בצומת המדיני הקריטי, נוכח אחד ההישגים האסטרטגיים החשובים בתולדותיה של ישראל, הימין השתולל והליכוד התפצל.
עשרים ושבע שנה אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים, בשנת 2000, פרצה האינתיפאדה השנייה. שרון, האדריכל שהקים את הליכוד והבולדוזר שעמד מאחורי עשרות התנחלויות, עלה לשלטון והבטיח למגר את הטרור. הוא כשל ובשנת 2005, ספק כמצביא בעל יושרה המוכן להודות בכישלונו, ספק כילד העושה ברוגז, הוא ביצע התנתקות חד-צדדית מעזה. הוא לא היה מוכן להישאר במלכודת המוות שנקראת עזה ולא היה מסוגל לדבר עם מנהיגי הפלסטינים. כך באה לעולם הנסיגה החד-צדדית מעזה.
כמו בימיו של בגין, רבים בימין התנגדו. מועצת יש"ע הובילה מאבק ויזמה הפגנות ותפילות נגד ההתנתקות; גורמי ימין חסמו כבישים וקראו לסרבנות; ובקצה, אנשי ימין פנאטים, כגון עדן נתן-זאדה ואשר וייזגן, רצחו שמונה ערבים, בעוד אחרים הציתו את עצמם. ההתנגדות של הימין הובילה את שרון ושורה ארוכה של מנהיגי ליכוד לעזוב את המפלגה ולהקים את "קדימה". שוב, הימין השתולל והליכוד התפצל.
מה יעלה בגורלו הפוליטי של נתניהו? דומה שנתניהו נכנס לאותו צומת שבו בגין ושרון שברו שמאלה בזמן שהימין המשיך לדהור ימינה. את העימות הנוכחי עם חמאס הוא מנהל כמו שמאלן שמחפש פשרות ודיאלוג, ואינו שש להסתער עם כוחות הקרקע פנימה. הוא מציע "שקט תמורת שקט" ומסכים להפוגות הומניטאריות. כתוצאה מכך הוא הצליח לבודד את חמאס, הישג קריטי בזמן המלחמה ובעל השלכות מרחיקות לכת בעתיד – אם יהיה לישראל האומץ לנצל את המצב החדש. וחשוב מכול, הוא מבין שבמאזן שבין מחיר לתמורה, כניסה עמוקה לתוך עזה עלולה להסתיים בכישלון מהדהד. עד רגע זה, שבת בצהריים, לחמאס אין "תמונת ניצחון" ועל פרצופו מרוחה סטירת לחי דיפלומטית, לאחר שהאו"ם וארצות הברית יצאו נגדו ולא גינו את ישראל שהרגה קרוב ל-1600 פלסטינים. "אחיתופלים" מהימין מציעים לנתניהו להפסיד את כל זה כדי לספק את יצר הנקמה שלהם.
אך ה"אחיתופלים" לא רק מייעצים. למעשה הם כבר שלפו פגיונות פוליטיים ותקעו אותם בגבו. וכאן הדילמה של נתניהו: האם ימשיך ויישאר עם הימין ההולך ומקצין, או שמא יעשה "מעשה בגין" וידבר עם האויב השנוא?
נתניהו הוכיח שהוא אינו מאמין בהשקעה הנדרשת במיגור חמאס, ולכן הוא לא נכנס עמוק יותר לעזה. אבל נתניהו גם יודע שכל עוד חמאס שולט בעזה, סגור ומשותק כלכלית, סבבי המלחמה ימשיכו. לאור זאת עולה השאלה אם נתניהו מעוניין ומסוגל להתנתק מהימין ולעבור למרכז כדי לקדם תכנית מדינית שתפתור את בעיית סבבי האלימות והעימות עם הפלסטינים. במילים אחרות, האם נתניהו יעבור בעקבות "צוק איתן" שינוי מדיני מעמיק, או שמא ההתנהלות הנוכחית אינה אלא המענה האופטימלי לבעיה המיידית בעזה? האם אימוץ מדיניות מתונה לעימות בעזה הוא טקטיקה זמנית או ביטוי לשינוי עמוק יותר של תפיסת עולם?
ייתכן, כמובן, שהתשובה איננה אידיאולוגית ואסטרטגית כלל. ייתכן שהתשובה היא טקטית. ייתכן שנתניהו יעדיף להמשיך את הקריירה הפוליטית שלו בתוך השבט של הימין, גם אם שבט זה בוגד בו ברגעי האמת, מאשר לעבור למחנה המרכז ולפעול עם בעלי ברית חדשים. כלומר, ייתכן שלמען הקריירה שלו, נתניהו יעדיף לא לפצל, גם אם הימין משתולל.
