לעתים נדמה שאנו מאוהבים במחשבה ששונאים אותנו, היהודים. הכותרת הראשית ב"ישראל היום" זעקה בדרמטיות "מהפכה? אחרי שנים של שנאה ליהדות, ספר תנ"ך עתיק מושך מבקרים סקרנים למוזיאון – ודווקא בבירת איחוד האמירויות." העמוד השני המשיך את פרץ ההתרגשות בכותרת המשנה "סימנים לשינוי כיוון ביחס ליהדות באיחוד האמירויות?".
חשבתי שאולי עורך הכותרות של העיתון הפריז משיקולי רייטינג, אבל קריאה בכתבה גילתה שהכתב, אלדד בק, באמת מאמין בכך שאיחוד האמירויות "שנאה" במשך עשרות שנים את היהדות, וכי שמו היהודי של מוזיאון הגוגנהיים העתיד להיפתח באבו-דאבי מעכב את פתיחתו. אולם מי היה יוזם את הקמת המוזיאון מלכתחילה לו בכך היה מדובר?
בק האיר בזרקור בוהק את הבלבול של הציבור הישראלי לגבי היחס לישראלים לעומת היחס ליהודים וליהדות בעולם הערבי בכלל, ובאיחוד האמירויות הפרט. הממסד ומרכזי הכוח באיחוד האמירויות מעולם לא הביעו שנאה ליהדות, ומוזיאון הלובר הוא לא המוזיאון הראשון שמציג פריטים יהודים ועבריים בתצוגותיו. גם מוזיאון "מפגש הציוויליזציות" בדובאי מציג מזה שנים קלף מספר שמות מהמאה הרביעית לספירה, קערת השבעה עברית עתיקה, חרב עם מגן דוד חרוט עליה, ומגש נחושת עליו חרטו יהודי תימן ציור המתאר את חלום יעקב.
עוד בשנת 2008 פרסם סולטאן סעוד אל-קאסמי, אחת הדמויות הבולטות באיחוד האמירויות, טור דעה בעיתון הארץ תחת הכותרת "מקבלים בברכה את שכננו הוותיקים" ובו תיאר את הקשר ההיסטורי העמוק בין היהודים לערבים באזור, כשהוא מקפיד להתייחס ל"יהודים" ולא ל"ישראלים". אל-קאסמי מחה על התכחשותן של מדינות ערב ליהודים שנולדו וחיו בהן לפני הגירתם, וביטא את רצונו לראות את מדינות ערב פותחות להם את שעריהן ואף מעניקות להם את אזרחותם בחזרה.
ככלל, איחוד האמירויות מקבלת יהודים מלאומים שונים בשטחה, וסבורה כי התנהלותה המדינית של ישראל, ולא הזהות היהודית, היא המקור לבעיות ביחסי ישראל-ערב. הדת היא גורם בלתי נפרד מחיי היום יום ומהפוליטיקה באיחוד האמירויות, וגם מוקד משיכה לעובדים זרים, תיירים ואנשי עסקים רבים מלאומים שונים ודתות שונות. המדינה חרטה על דגלה נורמות של סובלנות דתית, וכיום ניתן למצוא בה עשרות כנסיות ואף מקום תפילה ליהודים החיים שם.
אל לנו להיתפס לדעות קדומות ביחס למקומות במרחב הערבי שבהם הפתיחות והסובלנות הדתית הם נורמה ממסדית וציבורית.
