בין קרבנוּת השואה והאגרסיביוּת הריבונית של הצבאיות הישראלית איננו מצליחים לנסח לעצמנו תובנות שמאפשרות לסיים את שלב העיבוד ולהמשיך הלאה, לאן שזה לא יהיה. אנו משליכים את עצמנו מההיסטוריה אל הנצח, וכמו ישוע בביאה השנייה אנו אסורים במגע ואינטראקציה. מחשבות על ספרו של יצחק לאור, "עם, מאכל מלכים".
