בסוף המאה ה-19 פרסם הסופר היידי שלום יעקב אברמוביץ', המוכר יותר בשם העט "מנדלי מוכר ספרים", את הרומן "מסעות בנימין השלישי". הספר מגולל את קורותיו של בנימין, יהודי פשוט, שהחליט לצאת למסע אל מעבר לסמבטיון על מנת לאתר את עשרת השבטים האבודים. בדמיונו סבר בנימין כי חצה מרחבים עצומים, הגיע למחוזות גיאוגרפיים מופלאים וחווה חוויות אנתרופולוגיות עוצרות נשימה, גם אם מעשית לא הרחיק לכת. בסיכומו של דבר דמותו של בנימין לא הייתה יותר מארכיטיפ של היהודי הגלותי התמים בן העיירה הקטנה, ששאף לתפקיד הגדול מכפי מידותיו. קשה שלא לזהות ברומן ביקורת נגד התנועה הציונית שעשתה באותם הימים את צעדיה הראשונים. כיום ידוע לנו לאן התגלגלו רעיונות התנועה הציונית; "נלעגת" או "תמימה" הם שמות התואר האחרונים שניתן להצמיד לה.
בחודש ספטמבר האחרון יצא ראא'ד צלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, לסיור בתורכיה ומלזיה. חוויותיו של צלאח מהמסע פורסמו בקצרה באתר האינטרנט המקומי של אום אל-פחם, בלדתנא, ובצורה מפורטת יותר באתר התנועה האסלאמית, תחת הכותרת "מאיסטנבול לקואלה לומפור". זכרונותיו מהמסע מזכירים ספרות נוסעים קלאסית, כך שמקריאה ראשונה, לא-מעמיקה, מתקבל הרושם שמדובר במעין גרסא מקומית למסעות בנימין השלישי: צלאח פרט את חוויותיו במלזיה, ובכלל זה הפירות שלראשונה ראה, זני הדגים המשונים שלא הכיר, הבתים רחבי המידות, המלון האסלאמי שבו השתכן שהשמיע פסוקי קוראן, המנהגים הדתיים המקומיים, התנאים המיוחדים למוסלמים במטוס של חברת התעופה המלזית וכיוצא בזה. צלאח ניצל את המסע גם להזדמנות להציג לקהל קוראיו את רדיפתו על-ידי הממסד הישראלי; החוויה המוכרת לרבים מאזרחי המדינה הערבים הייתה גם מנת חלקו – הבדיקות הביטחוניות הקפדניות והמדוקדקות שעבר בנתב"ג ובמהלכן אך בקושי הציל את הקוראן שלו מבדיקה. כל זאת בניגוד מוחלט ובולט ליחס המיוחד שקיבל בהמשך דרכו כאיש רם מעלה בשדות התעופה בתורכיה ובמלזיה.
ברם, אין לטעות ולחשוב כי מדובר בנסיעה של דמות תמימה או נלעגת במטרה לאתר "שבטים אבודים"; צלאח נסע לראות ולהיראות, להכיר את הקהילה המוסלמית (במיוחד במלזיה) ולהציג בפני המלזים את בעיות החברה הערבית בישראל בכלל ופעולות התנועה האסלאמית בפרט.
בכל סיוריו סיפר צלאח על ספינת הדגל שלו, ההגנה על מסגד אל-אקצא וירושלים, אך הוא לא הסתפק בכך. המסגד שימש כדרך להתחבר למארחיו התורכים והמלזים וכנקודת מוצא להצגת החברה הערבית בישראל. אין פלא בכך, שכן המסגד הוא מן הסתם המונומנט המקומי היחיד המוכר לרוב המוסלמים בעולם, לעיתים רק בשמו. צלאח סיפר שוב ושוב כיצד ישראל פוגעת במסגד, בירושלים ובפלסטין ומכאן גלש ישירות לסיפורי הפזורה הבדואית בנגב ובראשם היישוב הבדואי הלא מוכר אל-עראקיב. עדות נוספת לרדיפת ישראל את המוסלמים שבשטחה הוא הביא מפרשייה קטנה שכמעט לא זכתה לתהודה בציבוריות הישראלית – המסגד הגדול בבאר-שבע, שישראל הפכה כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת למוזיאון. וזמן קצר לפני יציאתו של צלאח למסע עלה המוזיאון לכותרות כשהעירייה המקומית בחרה לקיים בו פסטיבל יין.
צלאח הקפיד להתראיין לכלי התקשורת המקומיים ולהיפגש עם הדור הצעיר המקומי – סטודנטים ופעילים פוליטיים. זאת, בנוסף לפגישותיו עם ראש ממשלת מלזיה המכהן ועם קודמו, מהאתיר מחמד. בפגישותיו עם הבכירים המלזים, על פי עדותו, הוא דן בנושאים אסטרטגיים הנוגעים לאזור (יצירת לחץ בין-לאומי על ישראל, תוך ניצול עובדת היות מלזיה ספקית נפט) וחתם על הסכמי שיתוף פעולה אידיאולוגיים וכלכליים למען מסגד אל-אקצא, ירושלים וערביי 48'. במקביל הוא לא הזניח את הפזורה הפלסטינית במקום ונפגש עם נציגיה.
צלאח (ושוב על פי עדותו) לא חשש מלהיכנס ל"מגרש של הגדולים". בפגישותיו הוא דן בנושאים שנוגעים לאומה המוסלמית בכלל (המצב בסוריה למשל), ובמיוחד – ניסיון להקים מועצת חכמים כלל-מוסלמית שתאחד את כל התנועות האסלאמיות בכל המדינות המוסלמיות. בתוך כך ייתכן שצלאח סימן את יעדי הביקורים הבאים – אינדונזיה והמדינות המוסלמיות באפריקה (הוא ציין ספציפית את ההזמנה שקיבל לבקר בראשונה ואת ההמלצה שלא לפסוח על זמביה ודרום אפריקה).
אין לזלזל בדברים; ראא'ד צלאח איננו בנימין השלישי. מסעו היה צעד נוסף בבנייתו כמנהיג כלל-אסלאמי, והוא מזכיר יותר מכל את המסעות שעשו מנהיגים דתיים ערביים דוגמת יוסף קרדאוי ומחמד חוסין פדלאללה לקהילות מוסלמיות במדינות המערב או במדינות לא-ערביות. במילים אחרות, היכונו לסיור הבא.
