הוויכוח המתנהל זה כמה ימים בעניין הומוסקסואלים מעלה כמה תהיות והערות. ראשית, האם אפשר להעלות על הדעת דבר מה בעולמנו שאין לו זכויות לפי ראיית העולם האסלאמית? בני אדם, חיות, צמחים, אפילו לחפצים דוממים יש זכויות. הוויכוח הנוכחי, וגם אחרים, יוצרים את הרושם ששיח החובות נוכח ומודגש, ואילו שיח הזכויות נעדר כמעט לחלוטין, במכוון.
זכויותיהם של בני האדם המוקנות מהאל, ואלה המוקנות ביניהם לבין עצמם – זכויות אלה מובטחות בטקסטים ובפירושיהם, אבל הן נעדרות מהשיח של רבים הפועלים לפי אותם טקסטים ובשמם. לכל כופר, אפילו אם חטאו גדול ביותר, יש זכות לכפור – "יאמין מי שרוצה ויכפור מי שרוצה." לכופר יש זכות להצהיר על כפירתו ולטעון בשמה, שנאמר: "הבו הוכחה לאמיתות דבריכם". ההתגלות לא הסתפקה בתיאור הזכות הזאת, אלא תיעדה, בפסוקים הבאים והמחייבים הלכתית, את הסבריהם של היריבים (יריבי האל) ואת המענה עליהם. אם לכופר יש זכות להביע דעה ולהגן עליה מבלי להיענש בעולם הזה, מה הדין באחרים, בין שהם הומוסקסואלים או לא? שנית, הוויכוח המתנהל בימים אלה החל בהצהרות של מוחמד אבו תריקה, כוכב העבר של מועדון הכדורגל אל־אהלי. הוא הביע התנגדות לתופעת התמיכה בהומוסקסואלים בשבועיים "הדפוקים", לפי הגדרתו, שבהם ייערכו משחקי כדור להבעת תמיכה בהומוסקסואלים. דפי המדיה החברתית געשו, הומצא האשטאג "כולנו אבו תריקה" התומך בשחקן נגד המערב הכופר, ממש כך, ונגד מפלגתם של "אלה האוהבים להפיץ תועבה".
נשאלת השאלה מניין צצו כל העונשים הדמיוניים: להרוג אותם, לשרוף אותם, לקרוע אותם לגזרים וכו'. מובן שההומוסקסואליות אסורה ופלילית לפי הראייה האסלאמית (וכן הנוצרית). אולם אללה, ישתבח שמו, לא הטיל עונש בעולם הזה. היו כמה מומחים בעבר ובהווה שהעלו טענות חלשות בדבר קיומו של עונש כזה, אבל הם לא היו אכזריים כל כך כלפי ההומוסקסואלים או כלפי הפושעים ומעשיהם. התפיסה המקובלת של השיח האסלאמי שעליו התחנכנו כולנו היא שיש לשנוא את החטא, אך לא את החוטא. לפי חדית' של אל־בוח'ארי ושל אחרים, הנביא מוחמד גינה את אחד מחבריו על שקילל אדם אחר (ושמו נועימאן הקונדס) בשל כל הטיעונים בדבר העונש על שתיית יין. הנביא אמר לאותו אדם שביקר וקילל את נועימאן: "אל תקללו אותו. אני יודע רק שהוא אוהב את אללה ואת נביאו". אומנם הוא מכור ליין, אבל יש לו זכויות, ואסור אפילו לבקר אותו. אם כן, מניין הגיע שיח השנאה, האלימות והאיסור? מניין הגיעו בעלי השיח הזה, ומה הם רוצים?
שלישית, מה"ריבים" במדיה החברתית נעדרו טיעוניהם של חלק מהמומחים המודרניים ללימודי האסלאם שלפיהם ההומוסקסואליות שונה ממעשיהם של אנשי סדום, שעליהם אסר הקוראן. כוונתי לכתביו של ח'אלד אבו אל־פדל, אולפה יוסף ואחרים. תמצית טענתם היא שההומוסקסואליות, בהיותה קשר מרצון בין שני בגירים, שונה ממעשי אנשי סדום: שעליהם אמר הקוראן הקדוש שהם סטו מהדרך, תקפו אנשים אחרים, גנבו ואנסו. זאת בעוד שההומוסקסואליות היא נטייה טבעית לפי התפיסה המדעית (שאינה חד־משמעתית, להערכתי), ולא בחירה. אלה הסברים שעל אודותיהם יש לנהל דיון ביקורתי.
הערה רביעית ואחרונה: אבו תריקה התייחס להומוסקסואליות בבריטניה, אך דרש מרוב תומכיו להביע את התנגדותם בבריטניה ומחוץ לה. הפרשנויות התעלמו מבעיותיהם של הומוסקסואלים ערבים ומהסבל שמנחילים להם החברה, השלטון, המשטרה ובתי הכלא. הם חשופים להתקפות מילוליות ופיזיות, מכים אותם, גוררים אותם ברחובות, מלקים אותם ותולים אותם במהופך. אסירים אחרים אונסים אותם בבתי הכלא כעונש עממי השואב את הצדקתו מהמזג הדתי הכללי, תחת עינו הפקוחה של השלטון ובשיתוף הפעולה שלו. מדובר בהפרת זכויות סיטונית שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסת השריעה, שדחתה לעולם הבא את העונש שכנראה יקבלו. היא גם לא תואמת את החוק, אפילו במדינות הרואות בהומוסקסואליות עבירה פלילית. לדעתי, זאת נקודת הפתיחה שהצדדים הניצים צריכים להסכים עליה: ראשית, יש להפסיק לפגוע בהומוסקסואלים. לאחר מכן, יש לנהל דיון על אודות זכויותיהם והאם יש להכיר בהן.
מוחמד טלבה רדואן הוא משורר, עיתונאי וחוקר מצרי. המאמר המלא פורסם באתר העיתון אל־ערבי אל־ג'דיד ב־7 בדצמבר 2021. מערבית: עמיר טאובר.
