נזכרתי בכך אמש כאשר קראתי ידיעה ב-YNET על אימאם תוניסאי שייחל כי אלוהים יהפוך את היהודים והיהודיות לעקרות. בידיעה צוין כי ארגון זכויות אדם מקומי הגיש תביעה נגד האימאם באשמת הסתה נגד מיעוטים. למעשה, התביעה הייתה מלכתחילה הסיבה לכך שנאצה דתית אינפנטילית, הנפוצה גם בשיח שבין סונים לשיעים, זכתה לדיווח בסוכנות הידיעות הצרפתית וממנה עברה לתקשורת הערבית. לתקשורת הישראלית היא הגיעה, עשרה ימים לאחר מכן, בדמות סרטון קצר של ממר"י, המביא את דבריו של השיח' ללא כל אזכור להקשר הכללי (התביעה). כעבור שבועיים נוספים דֻווח העניין באתר YNET, שבגוף הטקסט ציין אמנם את דבר התביעה אולם בחר לעטר את הידיעה בכותרת "אימאם תוניסאי: להפוך היהודים והיהודיות לעקרים", המעוררת את הרושם כי האימאם קרא לרשויות המדינה לעקר את היהודים.
במילים אחרות, כאשר התקשורת העולמית והערבית מדווחת כי "אדם נשך כלב" – ארגון ערבי לזכויות מיעוטים תובע איש דת מוסלמי על נאצה דתית וגזענית אנטי-יהודית, התקשורת הישראלית מדווחת כי "כלב נשך אדם" – איש דת מוסלמי קילל יהודים בדרשה במסגד. ממר"י מסלף עוד יותר את משמעותה של הידיעה בנתקו אותה מהקשרה, אולם לרוב הצער אין למה לצפות מהארגון המתיימר "להכיר את השכנים כדי לעשות שלום".
איני טוען כי הדיווח על ה"עובדות" כהווייתן אינו חשוב. כאן אני מסכים עם עמדתו העקרונית של אלחנן מילר: עלינו "להביט למציאות בעיניים". אולם אני סבור, כערן צדקיהו (ואני משוכנע שגם מילר מסכים לכך), שהבעיה טמונה בכך שבשיח הציבורי הישראלי המציאות מיוצגת דרך משקפת סלקטיבית. כך משוכפל דימוי מסויים שוב ושוב, נבחרים נתונים מסויימים ולא אחרים, מודגשות עובדות מסויימות ולא אחרות, ההקשר מסולף או נעדר כליל, התרחשויות דומות בצד הישראלי-יהודי מושתקות, והכותרות צועקות כך ולא אחרת. המטרה, בדרך כלל, היא לספר לישראלי את מה שהוא כבר יודע. לא להטריד את מוחו בעובדות יפות שסודקות מציאות מכוערת.
מדוע מתבקש לקרוא בתקשורת הישראלית את אותו דיווח משעמם על השיח' המיליון – הפעם זה היה בתוניסיה – שקילל יהודים בפעם המיליון, ולא על סירובה העיקש של מפלגת השלטון האסלאמיסטית בתוניסיה, א-נַּהְדַה, לעגן בחוקה איסור על נורמליזציה עם ישראל? מדוע מתבקש לקרוא בפעם המיליון את הידיעה המזעזעת על כך שח'אלד משעל דיבר על מדינה פלסטינית "מהים עד הנהר", ובו בזמן לדעת שאין שום סיכוי להיחשף בתקשורת הישראלית למורכבוּת עמדותיו של מנהיג חמאס ולפרגמטיות שהמציאות המשתנה כופה על תנועתו?
תשובה אחת היא שהתקשורת הפופולרית בישראל איננה מעוניינת באתגור תפיסות קיימות ונוח לה, גם משיקולי פופולריות, לחזקן. מכוני המחקר והמידע הקיימים, מצדם, אינם מעוניינים באתגור תפיסות קיימות מסיבות אחרות, ביניהן משיכת תרומות וגישה "בטחוניסטית" מוצהרת. מן העבר השני קיימים, כמובן, ארגונים ומכונים המזוהים עם השמאל שעדיין סבורים שישראל ממוקמת בליבה של אירופה המוריקה, ושערבית היא שפה של ילידים פרימיטיבים שיש להותיר את העיסוק בהם ל"מזרחנים", כדי שניתן יהיה לחבוט בעמדותיהם המהותניות לאחר מכן.
תשובה אחרת היא, בפשטות, עצלנות. התקשורת הערבית הפופולרית מספקת הזדמנויות אין ספור ל"אישוש" המציאות המוכרת. כדי לחלץ ממנה עובדות וניתוחים הסותרים את המוכר – וכאלה יש הרבה – דרושה עבודה קשה, הבנה של ההקשר והנסיבות, היכרות מעמיקה עם אמצעי התקשורת הערביים, עם רבדיה השונים של השפה הערבית, ובעיקר עם האופן הסמוי והמרומז שבו מועברים מסרים בשפה זו. כל אלה דורשים יכולת ורצון להעמיק. בשיח הציבורי הישראלי חסרים, כך נראה, גם היכולת וגם הרצון.
