ב־18 במאי 1939 התכנסו בְּבֵּירוּת שבלבנון חברי "הוועד הערבי העליון" – גוף ההנהגה של ערביי פלשתינה – לישיבה מכרעת. על הפרק עמדה שאלת קבלתו או דחייתו של מסמך המדיניות החדש של בריטניה – הספר הלבן.
במסמך נקבע שתוך 10 שנים תהפוך פלשתינה (א"י) למדינה עצמאית עם ממשלה ייצוגית נבחרת בהתאם להרכב האוכלוסייה (באותה עת היו הפלסטינים כ־67% מתושבי הארץ). בתקופת הביניים עד הקמת המדינה, תוגבלנה מאוד הגירת היהודים לארץ ומכירת הקרקעות להם, ובני הארץ (ערבים ויהודים) ישולבו במשרות בכירות בממשלת המנדט ביחס של 2:1. לכך נלווה סייג משמעותי – שהמהלך צריך להתבצע בהתייעצות עם המיעוט היהודי.
רוב חברי ההנהגה הפלסטינית נטו לקבל את הספר הלבן. אחרי הכול, בתנאים העיקריים בו הייתה משום הסכמה לתביעות הפלסטיניות המסורתיות מאז תחילת המנדט הבריטי. התביעות לעצמאות לכל הארץ, להקמת ממשלה ייצוגית ולהגבלה חריפה (אם לא הפסקה מוחלטת) של הגירת יהודים לארץ עמדו גם הן ביסוד המרד הערבי הגדול, שפתחו בו הפלסטינים באפריל 1936, ואשר נמשך בהפסקות עד אביב 1939.
המרד הותיר את החברה הפלסטינית חבולה ומפוצלת. הוא דוכא ביד קשה תוך הרג של אלפי פלסטינים, הרס נרחב של בתים והגליית המנהיגות. הוא גם חשף שסעים ויריבויות בחברה הפלסטינית: בין כפר לעיר; בין מעמד הפלאחים העניים למעמד העשירים בעלי האדמות, הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים; בין מוסלמים לנוצרים ובין המנהיגות בראשות משפחת אל־חוסייני לבין האופוזיציה.
יריבות זו אף התגלגלה למלחמת אחים פנים־פלסטינית שאופיינה בהתנקשויות ובהתנקשויות־נגד.
באותו צומת קריטי בחודש מאי 1939 העדיף חאג' אמין שיקולים אישיים, מפלגתיים וטקטיים על פני השיקול הלאומי
אולם, על אף שרוב מכריע מבין חברי הוועד הערבי העליון תמכו בקבלת המסמך הבריטי ובשיתוף פעולה עם המעצמה הקולוניאלית, שאמורים היו להוביל לעצמאות פלסטינית, בסופו של דבר רובם של חברי הוועד הצביע נגד קבלת המסמך. בכך הוחמצה ההזדמנות הפלסטינית המשמעותית ביותר לתרגם את המאבק הלאומי ואת הקורבנות הרבים שהוקרבו בו להישגים מדיניים ופוליטיים.
מדוע אם כן דחתה ההנהגה הפלסטינית את הספר הלבן ואת ההזדמנות להפוך את פלשתינה כולה למדינה עצמאית? הסיבה הייתה התנגדותו של יו"ר הוועד חאג' אמין אל־חוסייני, ומי שנודע כ"מופתי הגדול".
חאג' אמין נימק את התנגדותו ב"סירוב הלוחמים", גילוי דעת שיצא מטעם המפקדים של כנופיות המורדים בארץ (תוכנו של הספר הלבן הודלף להם מבעוד מועד כחודש קודם לכן), ואלה איימו במילים קשות נגד קבלתו. למרות זאת, היו סיבות עומק רציניות יותר לכך שחאג' אמין דחה את הספר הלבן.
לפי אחמד א־שוקיירי, לימים מייסד אש"ף ואז יועץ לוועד, הסיבה לדחייה הייתה שהבריטים תכננו לתת את עמדת המנהיגות לג'מאל אל־חוסייני, אחיינו של חאג' אמין. סיבות נוספות היו התחרות על קבלת משרות בכירות במסגרת מנגנון המנדט, שחאג' אמין ידע שנאמניו לא יזכו ברובן; וכן סירוב הבריטים לאפשר את חזרתו של חאג' אמין לארץ וסירובם להעניק חנינה למורדים. חאג' אמין סבר שסירוב להצעה הבריטית בשילוב לחץ נוסף בצורת חידוש של פעולות המרד יוכלו לחלץ מהבריטים ויתורים נוספים.
באותו צומת קריטי בחודש מאי 1939 העדיף חאג' אמין שיקולים אישיים, מפלגתיים וטקטיים על פני השיקול הלאומי. הוא העדיף להתייצב לצד הגורמים המיליטנטיים בחברה הפלסטינית – מנהיגי כנופיות המורדים – מאשר לצד שותפיו להנהגה, ראשי המפלגות האחרים. בכך הביא המופתי לשיא את המסע שהחל כעשרים שנה קודם לכן.
חאג' אמין גיבש את כוחו הפוליטי בהדרגה לאורך שנות העשרים והשלושים על ידי שימוש מושכל במשאבים הרבים שהועמדו לרשותו. הוא הקפיד למנות את אנשי שלומו לתפקידים בכירים במנגנון הדתי
באפריל 1920 היה חאג' אמין אחד הגורמים המסיתים העיקריים למהומות של הערבים נגד היהודים ("מאורעות תר"פ"). הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמואל, שהיה מודע לתפקיד המתסיס שמילא אל־חוסייני במהומות, חשב שהדרך המועדפת להרגיע את הפוליטיקאי הצעיר, הכריזמטי והשאפתן הייתה לסדר עבורו משרה במנגנון המנדט.
הוא יצר את משרת "המופתי הגדול של ירושלים"; העמיד אותו בראש "המועצה המוסלמית העליונה", והכפיף אליו את כל המוסדות הדתיים המוסלמיים והדרוזיים בארץ. שני מוסדות אלה לא היו קיימים בכל 400 שנות השלטון העות'מאני על הארץ. יצירתם של שני התפקידים והעמדתו של חאג' אמין בראשם העניקו לו עמדת כוח ייחודית וריכוז סמכויות שיריביו בפוליטיקה הפלסטינית לא יכולים היו להתמודד עימם.
חאג' אמין גיבש את כוחו הפוליטי בהדרגה לאורך שנות העשרים והשלושים על ידי שימוש מושכל במשאבים הרבים שהועמדו לרשותו. הוא הקפיד למנות את אנשי שלומו לתפקידים בכירים במנגנון הדתי, ודאג תמידית לתגמל אנשים נאמנים בכל הארץ על ידי הענקת משרות שופטים, רשמי נישואין ועוד בבתי הדין השרעיים.
הוא השתמש בהון הקרקעי הנכבד של משפחתו – משפחת אל־חוסייני – כדי לחזק את נאמנות הכפריים אליו ולמשפחתו. בין הכפריים לבין בעלי האדמות שררה מערכת מסורתית של פטרון-קליינט, כאשר הפטרון, בעל האדמות, דאג לייצוג הכפריים מול השלטונות, והקליינט האיכר העובד את האדמה התגייס לצרכיו של הפטרון. חאג' אמין ניצל זאת כדי לגייס תמיכה פוליטית במטרותיו ולגייס תומכים עבור מפלגתו כאשר הוקמו מפלגות ערביות בפלשתינה החל בשנות השלושים.
חילוקי הדעות העמיקו בתוך החברה הפלסטינית בין אנשי הכנופיות, שנתמכו על ידי חאג' אמין, לבין כוחות האופוזיציה הפלסטינית, ששאפו לסיים את המרד החמוש ולתרגם אותו להישגים פוליטיים
העלאת דמותו כמגן קודשי האסלאם בפלסטין
באמצע שנות העשרים החל חאג' אמין לטפח את דמותו כמנהיג דתי פאן־אסלאמי ולא רק כמנהיג פוליטי מקומי של ערביי הארץ. בשנים 1923–1924 הוא הוציא משלחות למדינות המוסלמיות לגייס כספים למען שיפוץ כיפת הזהב, פעולה שהסתיימה בהצלחה ב־1928 בטקס רב־רושם על ההר.
מנהיגותו של חאג' אמין כמנהיג דתי-לאומי התחזקה מאוד במאורעות 1929 (תרפ"ט), שנודעו בקרב הפלסטינים כ"מרד הכותל" (ת'וְרַת אל־בֻּראק, ثورة البراق). מאורעות אלה, שכללו התנפלות של ערבים על יהודים, בעיקר ביישובי "היישוב הישן" – חברון, טבריה, מוצא, ירושלים ועוד – הרג נרחב ומעשי טבח, החלו בסכסוך סביב הסדרי תפילה בכותל המערבי.
חאג' אמין היה אחד המסיתים הראשיים למהומות ודרבן את ציבור חסידיו לצאת ולהכות ביהודים תחת ההנחה השקרית שברצונם להשתלט על מסגדי הר הבית. אם כי הוא נזהר לעשות זאת בגלוי כדי לא לסכן את מעמדו, שהיה תלוי בחסדם של הבריטים.
בשנים הבאות המשיך חאג' אמין לחזק את מעמדו כמנהיג אסלאמי וכ"מגן אל־חרם א־שריף ומסגד אל־אקצא", ובסוף שנת 1931 הוא ארגן בירושלים קונגרס אסלאמי סביב נושא זה, שבו השתתפו נציגים מכל העולם המוסלמי.
הקצנה כלפי פנים וכלפי חוץ
חאג' אמין נזהר לאורך שנות העשרים והשלושים מלהציג את עצמו כלפי הבריטים כמנהיג הפלסטינים. הוא נהנה מכך שלקהילה הפלסטינית הייתה מנהיגות פוליטית בדמותו של "הוועד הפועל הפלסטיני" – גוף שהורכב מראשי המפלגות הפלסטיניות, ובראשו עמד מוסא כאזם אל־חוסייני, דודו של חאג' אמין. עמדתו הייחודית אפשרה לו להנהיג את הפוליטיקה הפלסטינית "מאחורי וילון", כפי שהגדיר זאת אז העיתונאי אחמד א־שוקיירי.
ההנהגה הכפולה הסתיימה עבור חאג' אמין באפריל 1936, עם פרוץ המרד הערבי הגדול (בהיסטוריה הציונית: מאורעות תרפ"ו–תרפ"ט). המרד החל בשביתה כללית של חצי שנה, והסלים במחצית 1937 למלחמת גרילה של כנופיות חמושות נגד כוחות הצבא הבריטי וכנגד יישובים יהודיים.
ככל שהעמיק העימות החמוש, כך העמיקו גם חילוקי הדעות בתוך החברה הפלסטינית בין אנשי הכנופיות, שנתמכו על ידי חאג' אמין, לבין כוחות האופוזיציה הפלסטינית, ששאפו לסיים את המרד החמוש ולתרגם אותו להישגים פוליטיים.
השיתוק הפוליטי גרם לכך שלעימות הבא ב־1948 הגיעה החברה הפלסטינית בשיא חולשתה: מפורדת, מפוצלת, ללא מוסדות, ללא הנהגה וללא מטרות לאומיות מוסכמות
תגובתם של אנשי הכנופיות שנתמכו על ידי חאג' אמין הייתה להתנקש במנהיגי האופוזיציה, ואלה מצידם הגיבו בהקמת "כנופיות השלום" לשם הגנה עצמית והתנקשויות נגד. המרד הערבי הפך למלחמת אזרחים פנים־פלסטינית, וזו גבתה בסופו של דבר יותר קורבנות מאשר פעולות השיטור והדיכוי של הבריטים, שבחלקן השתתפו גם כוחות יהודיים שהוקמו לשם כך במיוחד.
הנה כי כן, חאג' אמין הגיע לצומת ההכרעה במאי 1939 כמנהיג הפלסטיני הבלתי־מעורער, אך גם כמי שעמד בראש חברה שסועה וקרועה מבפנים. במקום לגבש את כוחותיה המעטים ולפעול למען המטרה האחת שהייתה מוסכמת על כלל הפלגים הפלסטיניים – עצמאות מלאה לכל הארץ – הוא העדיף לטפח את מנהיגותו האישית תוך שהוא נשען על הגורמים הקיצוניים ביותר בחברה, ותירץ את עמדתו ב"סירוב הלוחמים" ובשיקולים טקטיים קצרי טווח.
לדחיית הספר הלבן היו השלכות קשות: הפוליטיקה הפלסטינית נותרה משותקת; לא נעשה תהליך של ריפוי ושיקום של החברה לאחר המרד; לא הייתה אחדות מטרה סביב רעיון לאומי מארגן, וגם לא הוקמו מוסדות וארגונים שיכוונו ויפעלו להשגת מטרות לאומיות או חברתיות.
השיתוק הפוליטי גרם לכך שלעימות הבא ב־1948 הגיעה החברה הפלסטינית בשיא חולשתה: מפורדת, מפוצלת, ללא מוסדות, ללא הנהגה וללא מטרות לאומיות מוסכמות. גורמי חולשה אלה תרמו להתפרקותה ולאסון שפקד אותה – הנַכְּבָּה.
השונה והדומה
ראשית, כל השוואה היסטורית היא שגויה: אין תופעה אחת בהיסטוריה ששווה לאחרת. עם זאת, אפשר לנסות לשים תופעות היסטוריות זו מול זו; למצוא קווי דמיון וזרמי עומק משותפים וללמוד מהם לקחים ולהפיק מסקנות.
מדינת ישראל עומדת היום בפני צומת הכרעה משמעותי: האם להמשיך את מתקפת ההשמדה נגד העם הפלסטיני ברצועת עזה ובגדה המערבית או להגיע להפסקת אש ארוכת טווח, להחזיר את החטופים ולאפשר את שיקום רצועת עזה וגם את שיקום החברה הישראלית. בפני ישראל מונחת הצעה מצרית סבירה לאפשר ועדת מומחים שתנהל את עזה בשם הרשות הפלסטינית עם ערבות בין־לאומית ובגיבוי של מדינות ערב.
בפני ישראל מונחת הצעה מרחיקת לכת הרבה יותר בדמות יוזמת השלום הערבית: הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים, שתוביל ליחסי שלום מלאים עם כלל מדינות ערב, ובכלל זה יחסי מסחר, תיירות, תקשורת וכו'. יש בהצעות אלה כדי לענות על הדרישות היסודיות של ישראל לחיות בשלום באזור ולקבל הכרה של עמי האזור בה כחלק בלתי־נפרד ממנו.
שלטונו נשען כיום על שפיכות הדמים בגבולות החיצוניים לצד שנאה ושיסוי מבית, כאשר זה מלבה את זה ומחזקו
הסיבה שהצעות אלה זוכות להתעלמות גמורה מצד ההנהגה הישראלית היא שבראשה עומד אדם שמציב פעם אחר פעם את טובתו האישית מעל התועלת הלאומית.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו חבר לכוחות המיליטנטיים והמסוכנים בחברה הישראלית עד שלא ברור תמיד אם הוא מנהיג אותם – או הם אותו. הוא ניזון מהשסעים המאפיינים את החברה הישראלית – בין חילונים לדתיים, בין עשירים לעניים, בין מרכז לפריפריה, בין מזרחים לאשכנזים, ומטפח אותם תוך הפניית שנאה אל "השמאל", אל "התקשורת", ה"דיפ סטייט" וכל גורם שהשנאה אליו מגבשת את תומכיו.
שלטונו נשען כיום על שפיכות הדמים בגבולות החיצוניים לצד שנאה ושיסוי מבית, כאשר זה מלבה את זה ומחזקו. וכמו המופתי בשעתו, הוא נהנה ממעמדו כמנהיג הלאומי הבלעדי מבלי שהוא מתרגם עמדת מנהיגות זו להישגים לאומיים כלשהם – אך בה בעת מחזק את אחיזתו בעמדת המנהיגות.
אלא שלא לעולם חוסן. כפי שכתב ההיסטוריון הפלסטיני עיסא ח'לף: חברה השסועה מבפנים לא תוכל לעמוד בפני לחץ חיצוני. החברה הישראלית היא חברה מרובת שסעים, שמאורעות השנתיים האחרונות רק הרחיבו והעמיקו אותם. עד כה היא לא נאלצה לעמוד מול לחץ חיצוני אמיתי, אך אם יבוא כזה – צפוי שלא תחזיק מעמד.
אזרחיות ואזרחי ישראל, אם חפצי חיים, חייבים להיפטר ממנהיגותו הרעילה והמסוכנת של מר נתניהו ולהחליפה במנהיגות מרפאת ומשקמת, שתדע להגשים מטרות לאומיות ולהוביל שיקום פנימי. שאם לא כן, האסון כבר רובץ לפתחנו.
