אלטרנטיבות בפוליטיקה ישראלית – האומנם?

אם הבחירות יתקיימו מחר האם נתניהו ינצח או לא? מה העתיד הפוליטי של נתניהו?

שאלות אלו עומדות במרכז השיח הפוליטי בישראל. אולם באקלים הפוליטי הנוכחי מסתמן כי המפלגות שבאפשרותן להרכיב קואליציה לא יצליחו לייצר שינוי פוליטי בשל הקיצוניות והפופוליזם הרווח בשיח הפוליטי הישראלי, ובשל היעדר עמדה ברורה שתהיה אלטרנטיבה לשיח המסוכן הזה.

במקום לעסוק בעתידו הפוליטי של נתניהו, עלינו להתרכז בבלימת שיח פופוליסטי, פשיסטי ולוחמני לאורך הקשת הפוליטית בישראל, המצדיק מדיניות לאומנית ואלימה. התמקדות בנתניהו ובחברי קואליציה כמקור הבלעדי לקיצוניות בישראל מתעלמת ממציאות שבה העמדות הרווחות בקרב יהודים ישראלים הן ימניות וקיצוניות. מציאות זו מטילה ספק בכך שישנה אלטרנטיבה מתונה לנתניהו וכי קואליציה אחרת תמתן משמעותית את מדיניות הממשלה.

לפי ההגדרות המקובלות במדעי המדינה, פופוליזם הוא אידאולוגיה פוליטית שמציבה את האליטה החברתית, כלכלית ופוליטית כאויב של העם האותנטי. לכן פוליטיקה פופוליסטית מדגישה את הסילוק ואת ההרחקה של אליטות אלה ממוקדי כוח במדינה. האליטות מיוצגות על ידי אקדמאים, פוליטיקאים, בתי משפט ומגוון ארגונים ומוסדות אשר לטענת שחקנים פופוליסטיים מנותקים מהרצונות ומהצרכים של העם האמיתי.

האליטה כביכול מתעלמת, מדירה, ומקפחת את האוכלוסייה שבאמת מייצגת את העם האותנטי. במקרה הישראלי, האליטה השמאלנית שבתוכה מפלגת העבודה, בועת תל אביב, בית משפט אקטיביסטי, ארגוני זכויות אדם ואנשי קש נוספים, כולם – אינם באמת ציונים, אינם יהודים מספיק, וייתכן שאפילו אינם ישראלים.

ההקצנה של מפלגה שנחשבה במשך עשורים כימין-מרכז או כימין מתון, משקפת את מעברה החד ימינה של כל הקשת הפוליטית בישראל

ציון גבוה בימניות רדיקלית

מחקר השוואתי על קיצוניות ופופוליזם שנערך על ידי חוקרים באוניברסיטת נורת' קרוליינה צ'אפל היל מראה כי בקרב ההנהגה הפוליטית בליכוד ישנה גישה רווחת של פופוליזם אנטי־ממסדי ואנטי־אליטה. מחקר זה ואחרים מציב את הליכוד אידאולוגית במחנה של מפלגות קיצוניות באירופה. סקר המומחים של צ'אפל היל (CHES) חוקר אומדנים של עמדות פוליטיות של מפלגות על מגוון נושאים, וממקם אותן במנעד של שמאל-ימין מאפס (שמאל רדיקלי) ל־10 (ימין רדיקלי). במדדים של CHES, הליכוד מקבל ציון של 8.7, כאשר מפלגות קיצוניות באירופה רובן מקבלות ציון בין אפס ל־8, והממוצע של מפלגות מרכז-ימין הוא 3.45.

כמו כן, מצביעים של הליכוד מבטאים גישות לא־עקביות ולא־ברורות לגבי ממשל דמוקרטי, מה שאינו מאפשר ליצור לחץ אלקטורלי על הליכוד ועל מנהיגיו למתן את עמדותיהם. ההקצנה של מפלגה שנחשבה במשך עשורים כימין-מרכז או כימין מתון, משקפת את מעברה החד ימינה של כל הקשת הפוליטית בישראל.

למעשה, אין הבדל משמעותי בין מפלגות קואליציה לבין המפלגות שטוענות שהן מייצגות אלטרנטיבה פוליטית לגבי המדיניות כלפי פלסטינים. גם גנץ וגם לפיד תומכים בפעולה הצבאית הנוכחית על העיר עזה, והם תמכו גם בפעולות צבאיות הרסניות קודמות כמו "מרכבות גדעון". הם גם אינם מביעים עמדה מובהקת על הגדה המערבית ועל המדיניות הישראלית בה. לכן לפחות בכל מה שקשור לסוגיה הפלסטינית אין סיבה להניח שבחירה במפלגה שאיננה מובלת על ידי נתניהו תוביל לתוצאות שונות או לקבלת החלטות פוליטיות שונות.

ההשלכות של המשך מדיניות קיצונית כלפי פלסטינים ברורות – רצח עם, טיהור אתני, בידוד בין־לאומי.

מצגי שווא: שוויון בנטל, שוויון מגדרי

ההבדל העיקרי בין מפלגות יהודיות-ציוניות, גם אלו הנמצאות בקואליציה וגם אלו שבאופוזיציה, אינו עמדתן לגבי פלסטינים, אלא גישתן לענייני דת ומדינה ולגבי שוויון בנטל. לדוגמה, ההתעקשות של מפלגות האופוזיציה על גיוס חרדים, נושא שמעסיק מאוד מצביעים ממעמד ביניים או ליתר דיוק ה"בייס" של מפלגות מרכז-ימין בישראל. מצביעים רבים במחנה ה"אנטי־ביבי" רואים בגיוס חרדים לצבא תשובה סבירה למציאות שבה חלוקת עול כלכלי-חברתי איננה שוויונית.

בו־זמנית, הם מקבלים את הטענה כי מוסד היררכי ונוקשה כמו צבא יכול לשמש כלי ליצירת חברה שוויונית ודמוקרטית.

על אף שהפגיעה במערכת המשפט תחליש את הדמוקרטיה ליהודים המתגוררים בישראל, מתנגדי הרפורמה המשפטית / ההפיכה המשטרית מתעלמים מכך שמוסדות המדינה, כולל בית המשפט הם שותפים מלאים לכיבוש ולמשטר האפרטהייד, כך שמחויבותם למשטר דמוקרטי היא סלקטיבית. נוסף על כך, תהליכי הדתה בצבא בעשורים האחרונים משקפים מציאות שבה הצבא איננו מוסד ממתן, שוויוני או דמוקרטי.

על כן נראה שהשאיפות של מחנה זה הן לשפר את מצבו מבחינת חלוקת משאבי המדינה. היעדר דיון רציני על הנושא הפלסטיני ועל הקשר שלו לשחיקת הדמוקרטיה בישראל הופך סוגיה זו לאיום שאסור לדבריו עליו. השתיקה הזאת של מצביעים כביכול ליברלים פוליטית מנרמלת את הפופוליזם הקיצוני הרווח בשיח הפוליטי ואת האלימות חסרת המעצורים של מדינת ישראל כלפי קבוצה לאומית נפרדת.

מפלגות אלה משתמשות בנשים ובדימוי שלהן כדי ליצור תצוגה של ערכים דמוקרטיים, בידיעה כי מצביעים רואים בנוכחות של נשים גורם ממתן ודמוקרטי

תחום נוסף בענייני דת ומדינה שמעסיק מפלגות מרכז-ימין בישראל הוא המדיניות המשפיעה על נשים ועל להט"בים, אך גישתן לנושאים אלה היא קפיטליסטית נאו־ליברלית. במהלך השנים ניסו מפלגות מרכז/ימין-מרכז להבדיל את עצמן בכך שהדגישו את הנשים ברשימה שלהן. לדוגמה, מפלגת יש עתיד עשתה קמפיין בחירות תחת הכותרת "יש עתיד עם נשים" שהדגיש את הנשים ברשימה עם התייחסות שטחית לנושאים "נשיים" כגון אפליה במקום העבודה והטרדה מינית.

התמקדות ביכולת של נשים להשתלב בשוק העבודה היא חשובה אך היא בעיקר משרתת נשים בעלות כישורים אשר נחשבות תחרותיות יחסית בשוק. חשוב לציין כי למרות נוכחות נשים במפלגת יש עתיד, יכולתן לשרוד לאורך זמן במפלגה תלויה בגבר אחד, ובמציאות נראה כי מדובר באתגר לא־קטן. מספר נשים בעלות רקע וניסיון מרשימים במיוחד כמו השרה לשעבר יעל גרמן נכללות בתחלופה המרשימה של נשים במפלגה.

גדעון סער, הגבר הראשון לשרת בתפקיד יושב ראש הוועדה לקידום מעמד האישה, גם כן טען ב־2021 כי חשוב לו לשלב נשים במפלגת תקווה חדשה, אבל מעבר לנוכחות ברשימה לא היה כל ניסיון לשלב מדיניות שמתייחסת לצרכים של נשים. מפלגות אלה משתמשות בנשים ובדימוי שלהן כדי ליצור תצוגה של ערכים דמוקרטיים, בידיעה כי מצביעים רואים בנוכחות של נשים גורם ממתן ודמוקרטי.

אשליה של מתינות

המדיניות של המרכז הישראלי משמרת יחסי כוח חברתיים, ומטרתה לאפשר לנשים וללהט"בים מסוימים ליהנות מזכויות יתר ולשמר את הסטטוס החברתי שלהם. לדוגמה קידום פונדקאות לזוגות הומואים היא מדיניות שמשמרת את המדיניות הפרו־נטלית עבור משפחות יהודיות שיש להן המשאבים לשלם על השירות הזה. זוהי אינה מדיניות של יצירת שוויון חברתי, אלא יצירת תנאים שמחזקים היררכיה חברתית על פי קריטריונים כלכליים, חינוכיים ואתנו־לאומיים ולא על פי זהות דתית.

במקום להציע עמדות של פמיניזם רב־ממדי/הצטלבותי אשר מתמקד בזיהוי ובתיקון של חסמים מערכתיים לאוכלוסיות מוחלשות ובמיטוט של היררכיות כוח, מפלגות ימין בעיקר מעוניינות לסמן לנשים ולגברים מתונים שזה "בסדר" להצביע עבורן.

לדוגמה, מחקרים של מרכז אדווה ושל מכון שוות הראו כי משבר הקורונה השפיע באופן לא־פרופורציוני על נשים מכיוון שהן מייצגות רוב בעבודות שהוגדרו כחיוניות (מערכת הבריאות, מערכת הרווחה, עובדות סיעוד, מנקות, קופאיות בסופר), ובו בזמן הן נאלצו להרחיב את עבודת הטיפול במשפחות שלהן.

נכון להיום, לא ברור אם יש נסיון של הממשלה לנתח את השפעות המלחמה על חתכים שונים בחברה ולפתח מדיניות שמותאמת לצרכים שונים. רוב החברה אינו משתתף בלחימה, אך כל החברה מצויה באזור מלחמה וכולם מושפעים.

הפוליטיקאים שמנסים להציב את עצמם כחלופה לנתניהו ואינם מעבירים ביקורת על קבלת ההחלטות שלו בתחום הביטחוני – בהקשר האזורי ובהקשר הפלסטיני – משקרים לעצמם ולנו. בהתעלמותם מהסוגיה הפלסטינית הם אינם מצליחים לעצור את הפופוליזם הפושה בפוליטיקה הישראלית שמצדיק עליונות יהודית, מנרמל דה־הומניזציה של פלסטינים ומקדם את החלשת הדמוקרטיה בישראל.

המסקנה המתבקשת היא שאין מגמה של התמתנות בפוליטיקה הישראלית, וככל הנראה אין אלטרנטיבה פוליטית שאיננה לוחמנית וקיצונית.