המוזיקאי האיראני שרווין חאג'יפור זכה בשנת 2023 בפרס הגראמי בקטגוריה חדשה – "שינוי חברתי" – עבור שירו "בָּרַאִיֵ" (בשביל):
"בשביל לרקוד ברחובות / בשביל הפחד בעת נשיקה / בשביל אחותי, אחותך, אחיותינו / בשביל רצון לחיים רגילים / בשביל העצים השחוקים ברחוב ווליעסר, בשביל התלמידים, בשביל העתיד / בשביל הילדים האפגנים, בשביל חורבות בתים / בשביל שקט נפשי / בשביל השמש אחרי לילות ארוכים / בשביל איש, מולדת, התחדשות / בשביל ילדה שרצתה להיות בן / בשביל אישה, חיים חופש"
בדומה ל"שירת הסטיקר" של הדג נחש (מילים: דוד גרוסמן), השיר הוא אסופה של ציוצים מרשת אקס (טוויטר) שבהם ציינו איראנים למען מה הם נלחמים – למשל במהלך מחאות החג'אב לאחר מותה של מהסא אמיני ב־2022. כצפוי במשטר האסלאמי הדכאני, הסיפור נגמר לא־טוב. חאג'יפור נעצר ונדון לשלוש שנים בכלא.
בספרו החדש והמצוין, פרופ' ליאור שטרנפלד מצליח להראות לקורא את איראן מבעד פריזמה שלרוב אינה מוכרת לישראלים, ולא מבעד לכוונות כלי הנשק, למשל דרך שירו של חאג'יפור. הספר מתחיל באמירה ביקורתית נוקבת על התקשורת הישראלית, כשהוא מתאר את המחסור בכתבים המתמחים באיראן, וכיצד באופן פרדוקסלי, דווקא כתבים לענייני ערבים – שהאיראנים לרוב תופסים אותם באופן מתנשא ומזלזל – מסקרים תחומים שבהם אין להם מומחיות של ממש.
רצוף באנקדוטות ובסיפורי שוליים של יודעי דבר, ציטוטים מקוריים שלא הוצגו בעבר, הקשרים מתוך ההיסטוריה של האימפריה הפרסית העתיקה, שירים, תמונות, הפניות ולינקים להעשרה – הספר מבקש להראות לקורא הישראלי את העושר של תרבות איראן המודרנית, את המורכבות של הפוליטיקה הפנימית, את מגוון העדות המרכיבות את החברה, את טראומת מלחמת איראן-עירק שעיצבה את האומה, את המכאובים והמחסורים שמהם המחאה צומחת, ובתוך כך את הנרטיב הלאומי האיראני בראי הגאופוליטיקה של המזרח התיכון.
הספר מתאר לא רק אירועי מפתח בהיסטוריה של איראן, אלא גם מקרים שבהם יש פער בין התפיסה המערבית הרווחת על איראן ובין המציאות כפי שמשתקפת בעיניים איראניות
כאשר אני מבקש ללמד סטודנטים ותלמידים על מורכבות, על נרטיב ועל חשיבה ביקורתית, אני לרוב מדבר על איראן. ספרו של שטרנפלד – שגם נפגש עם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן במהלך המלחמה ב־2024 בניו יורק(!) – מצליח בקלות יחסית ובשפה נגישה לעשות זאת, מבלי לאבד מהעומק הנדרש בספר בהיקף כזה.
כך, מאז ימי האימפריה של פרס הקדומה, דרך איראן טרום־מהפכת 1979 ועד הקמתה של הרפובליקה האסלאמית, מתוארים בספר לא רק אירועי מפתח בהיסטוריה של איראן, אלא גם מקרים שבהם יש פער בין התפיסה המערבית הרווחת על איראן ובין המציאות כפי שמשתקפת בעיניים איראניות.
טענתו המרכזית של שטרנפלד, לדעתי, מנוסחת בכותרת הפרק הרביעי: "התבצרות הרודנות ושלטון אגרוף הברזל, או כמו שהמערב קורא לזה – עידן החופש והליברליות באיראן". כך למשל, הקורא מתוודע ל"מהפכה הלבנה" שביקש לכונן "מלמעלה למטה" השאה האחרון מוחמד רזא פהלווי מאז 1963, במטרה להפוך את איראן למדינה מודרנית, תעשייתית וחזקה בסגנון מערבי, עם חלוקה מחדש של אדמות, זכות בחירה לנשים וקידום חינוך וכלכלה. כינויה "לבנה" נבע מכך שהיא התבצעה ללא שפיכות דמים (לכאורה).
אולם הרפורמות הללו – לצד דיכוי פוליטי אכזרי על ידי הסוואק (המשטרה החשאית של שלטון המלוכה) ופערים כלכליים גדלים – הובילו להתנגדות עממית ודתית רחבה, שהתגבשה בסופו של דבר למהפכה האסלאמית ב־1979 ולהפלת משטרו. אגרוף הברזל "הליברלי" הקים כנגד השאה אופוזיציה רחבה של פלגים מגוונים ולעיתים מנוגדים – אסלאמיסטים, פונדמנטליסטים, סוציאליסטים, קומוניסטים ושמרנים.
פרויקט הגרעין האיראני לא החל אחרי המהפכה האסלאמית של 1979, ולא בסתר או במחשכים. הוא החל במסגרת אסטרטגיה גלובלית שמטרתה הייתה להבטיח שיתוף פעולה עם המערב
גם השילוב המסוכן של דת ומדינה מעיד על המורכבות של איראן המודרנית. רוחאללה חומייני, שעלה לשלטון על גלי המהפכה של 1979, הסכים שהשלטון החדש יקיים מערכת בחירות פתוחה לנשיאות המדינה כל ארבע שנים, אך קבע שהמועמדים להנהגה הפוליטית יאושרו על ידי המועצה הרוחנית האסלאמית והמנהיג העליון כתנאי למועמדותם. הוא התנגד לכנות את שלטונו החדש "דמוקרטיה" בשל ההקשר המערבי של המונח, אך בחוסר מודעות מסוים הסכים למונח "רפובליקה" – מושג אשר נתבע במהלך המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה־18.
כיום, החוקה האיראנית אינה מאפשרת למנהיג הפוליטי לכהן יותר משתי קדנציות רצופות, והמודעות הפוליטית גבוהה מאוד בקרב האזרחים. למרות המשטר הדכאני, המחאות האזרחיות חוזרות ונשנות, ושיעור המצביעים מתוך כלל הזכאים לבחור גבוה בכל קנה מידה; כך למשל 80% בבחירות 1997 ו־85% בשנת 2009 (לצורך השוואה, בישראל שיעור הבוחרים מתוך כלל הזכאים עומד בממוצע על כ־70%).
כך הרפובליקה האסלאמית של איראן מקיימת את הפרדוקס הדואלי של שילוב דת ומדינה באופן דומה למתקיים במספר מצומצם של מדינות שנויות במחלוקת, כמו מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית, ועד שנת 2021 גם הרפובליקה (כיום האמירות) האסלאמית של אפגניסטן.
בעניין הגרעין האיראני, הספר מציג פרספקטיבה מעניינת במיוחד, אך במידה רבה לא־מפתיעה כאשר בוחנים את האינטרסים ואת ההתערבות האמריקנית בעולם מאז מלחמת העולם השנייה.
בשנות החמישים יזם ממשלו של הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהאואר תוכנית שנקראה "אטום לשלום". היא הייתה חלק מאסטרטגיית המלחמה הקרה, ובמסגרתה מדינות מתפתחות קיבלו מארצות הברית את הכלים להפיק אנרגיה גרעינית למטרות אזרחיות תמורת השתייכותן לגוש המערבי במלחמה הקרה מול ברית המועצות.
כלומר, פרויקט הגרעין האיראני, שמעסיק אותנו רבות גם היום, לא החל אחרי המהפכה האסלאמית של 1979, ולא בסתר או במחשכים. הוא החל במסגרת אסטרטגיה גלובלית שמטרתה הייתה להבטיח שיתוף פעולה עם המערב.
למרות המשטר הדכאני, המחאות האזרחיות חוזרות ונשנות, ושיעור המצביעים מתוך כלל הזכאים לבחור גבוה בכל קנה מידה
העיסוק הישראלי בנרטיב האיראני חשוב לא רק מבעד לעיניים ביטחוניות, ואולי אף מסוכן לעסוק בו בפרספקטיבה זו בלבד. קל ופשטני לראות את האיראנים כאויבים גרידא, אך הכרת הנרטיב האחר משמעותו העמוקה אינה רק הבנת האינטרסים המלחמתיים של התפיסה האיראנית, זו הרואה בארצות הברית את "השטן הגדול" האימפריאליסטי, ובישראל את "השטן הקטן" הכובש והבריון השכונתי – כשתי מדינות המבקשות לצמצם או למחות את האסלאם מהמזרח התיכון ועל כן הצורך להתחמש בצבא חזק ובפצצה גרעינית.
ההסתכלות המורכבת מאפשרת למערב גם להבין כיצד ניתן לסלול דרך אל העם האיראני ואולי בעתיד אף לסלול דרך לפיוס בין המדינות.
למרות ההיקף המרשים והסקירה הרחבה שהספר הקצר יחסית (197 עמודים) מפגין, ובעיקר ההפניות הרבות להמשך העמקה בספרות המחקר והפרוזה בנושא, בולטת בהעדרה התייחסות לספרו החשוב של אמיר טאהירי "רוח-אללה" (עם עובד, 1987).
בביוגרפיה שכתב טאהירי מצטיירת דמותו הקנאית של המנהיג העליון הראשון של הרפובליקה האסלאמית האייתוללה חומייני. טאהירי מיטיב לתאר את דרך החתחתים שעבר חומייני ואת חתירתו הבלתי־נלאית מאז היה מוּלא צנוע ואנונימי ועד עלייתו לשלטון. הוא עושה זאת דרך ניתוח הרקע האישי-משפחתי, הדתי-מסורתי, כלכלי-חברתי ולאומי-פוליטי שאִפשר לחומייני ולעדת חסידיו למוטט את המלוכה באיראן, שלכאורה החזיקה בידיה את כל העוצמה הצבאית והכלכלית, ולכונן את שלטונו המוחלט של האסלאם השיעי.
בשלב זה איננו יודעים וקשה לנחש מה תהיה תוצאתה של ההתקוממות הנוכחית, אך דבר אחד ברור – אם יבוא שינוי, הוא יבוא מבפנים
בימים אלה ממש אנו עדים לחידוש המחאות נגד השלטון של הרפובליקה האסלאמית באיראן, וניתן לתלות בהן אופטימיות זהירה, שכן הפיכות שלטוניות אינן חדשות למדינה –
החל בכיבוש המוסלמי במאה ה־7 לספירה שהוביל לנפילת האימפריה הסאסאנית ולדעיכת הדת הזורואסטרית, דרך המהפך הספווי בתחילת המאה ה־16 אשר דחק את הסונה והפך את השיעה התריסרית לדת הרשמית במדינה, המהפכה החוקתית ב־1905 שהובילה לייסוד המג'לס (פרלמנט) ולכינון החוקה, מבצע אייג'קס ב־1953 שבמהלכו הופלה ממשלתו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בתמיכת ארצות הברית ובריטניה, המהפכה הלבנה של מוחמד רזא שאה ב־1963, המהפכה האסלאמית בהובלת חומייני ב־1979, המהפכה הירוקה שהתעוררה לאחר הבחירות והטענות לזיופים בשנת 2009 ועד למחאות החג'אב ב־2022 – איראן היא מדינה של תהפוכות שלטוניות.
בשלב זה איננו יודעים וקשה לנחש מה תהיה תוצאתה של ההתקוממות הנוכחית, אך דבר אחד ברור – אם יבוא שינוי, הוא יבוא מבפנים. תמיכה חיצונית במחאה ובפעיליה, ככל שתהיה פומבית וגלויה, ככל הנראה רק תאחד את השורות מאחורי דגל "אללה" האיראני (אגב, טרם מהפכת 1979 הייתה במרכז הדגל דמותו של אריה שסימל אומץ, עוצמה, חכמה ואת "אור האמת" של הממלכה הפרסית), ותמנע שינוי של ממש.
תפילתנו להצלחתם של האחים והאחיות שלנו באיראן מצטרפת לסיסמת המחאה הנוכחית: "נא שאה, נא רה'בר, מרד בר דיקטטור" – ובפרפראזה מעודנת: לא מלך ולא מנהיג עליון, הלאה לעריץ!
*
ד"ר יאיר יאסׇן הוא מרצה מן-החוץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ומנחה עבודות גמר בנושא איראן, ביטחון ומודיעין בבתי ספר תיכון.
