ב־26 בדצמבר הכירה מדינת ישראל בסומלילנד כמדינה עצמאית. בכך הפכה ישראל למדינה היחידה המכירה בסומלילנד כמדינה (לצד טייוואן, שבעצמה אינה טוענת באופן פורמלי לעצמאות).
צעדה של ישראל עשוי להיראות מפתיע, שכן במשך שנים רבות הביעה ישראל הסתייגות מהכרזות עצמאות חד־צדדיות. ההערכה הכללית הייתה שעמדה זו נדרשה כדי שלא לתת לגיטימציה להכרזת עצמאות חד־צדדית מצד הפלסטינים. כך למשל, נמנעה ישראל במשך זמן רב מלהכיר בעצמאותה של קוסובו (שהכריזה על עצמאות מסרביה ב־2008), על אף ההכרה הנרחבת בקוסובו מצד רוב מדינות מערב אירופה וצפון אמריקה.
בשנים האחרונות נראה שהעמדה העקרונית נסוגה מפני אינטרסים אחרים. נוכח הכרה של כ־160 מדינות בפלסטין, ייתכן שכבר אין טעם בנקיטת עמדה עקרונית. משום כך, ישראל מוכנה להכיר בישויות שנאבקות לעצמאות כאשר יכולה לצמוח לה מכך תועלת נקודתית. למשל, ב־2020 הכירה ישראל בקוסובו במהלך שצפה העברה של שגרירות סרביה לירושלים (שלא התממשה בסופו של דבר) והקמה של שגרירות קוסובו בעיר (שהתממשה). מצד שני, ב־2020 הכירה ישראל בריבונותה של מרוקו במערב סהרה תוך הפרת הזכות של העם הסהרווי להגדרה עצמית ולעצמאות. כלומר, לא מדובר בשינוי עמדה עקרוני אלא בזניחת עמדות עקרוניות לטובת תועלות מדיניות.
על פי דיווחי התקשורת, ישראל מבקשת להפיק כמה תועלות מאסירוּת התודה של סומלילנד להכרה בה, בראשן עומק אסטרטגי בעימות צבאי אפשרי עם תימן או עם איראן. סומלילנד נזכרה גם כיעד ל"הגירה מרצון" של תושבי עזה. ייתכן שגם שגרירות בירושלים היא חלק מהעסקה. לכל אלו יש להוסיף אינטרסים כלכליים ואזוריים רחבים יותר.
ב־2020 הכירה ישראל בריבונותה של מרוקו במערב סהרה תוך הפרת הזכות של העם הסהרווי להגדרה עצמית ולעצמאות. כלומר, לא מדובר בשינוי עמדה עקרוני אלא בזניחת עמדות עקרוניות לטובת תועלות מדיניות
טענת העצמאות של סומלילנד
סומלילנד יושבת בחבל ארץ שעד 1960 היה שטח החסות "סומלילנד (הבריטית)". ב־26 ביוני 1960 היא קיבלה עצמאות מבריטניה והכריזה על עצמה "מדינת סומלילנד". למוחרת קיבל חבל הארץ השכן מדרום – "שטח הנאמנות האיטלקי של סומלילנד" – עצמאות מאיטליה. ב־1 ביולי 1960 התאחדו שני חבלי הארץ למדינה המוכרת היום כרפובליקה של סומליה.
היחסים בין השלטון המרכזי של סומליה לבין חבל הארץ בצפונו היו בעייתיים מלכתחילה, והחריפו לאחר הקמת תנועה חמושה לשחרור הצפון. בשנות השמונים התנהלה לחימה עקובה מדם בין הבדלנים לממשל המרכזי. האלימות הגיעה לשיא ב־1988–1989 כשהממשל הסומלי ערך מבצע של הפצצות אוויריות קטלניות וגירוש של בני שבט האיסק, שהם אוכלוסיית הרוב בסומלילנד. לימים תואר המבצע על ידי מומחה מטעם סוכנויות האו"ם כרצח עם.
בתחילת 1991 התמוטט המשטר המרכזי בסומליה, והיא הידרדרה למלחמת אזרחים. במאי 1991 הכריזה סומלילנד על חידוש עצמאותה, אך הקהילה הבין־לאומית ממשיכה לראות בה חלק מסומליה.
סומלילנד כמדינה פורשת
עיקרו של הדיון הבין־לאומי במעמדה של סומלילנד מתנהל על בסיס ההנחה שמדובר בניסיון פרישה ממדינה ריבונית – סומליה. הכרה בין־לאומית בעצמאות של חבל ארץ הפורש ממדינה היא כמעט חסרת תקדים.
מבחינה משפטית הכרה בעצמאות בדלנית עשויה להפר את עקרון השלמות הטריטוריאלית של מדינות, שהוא אחד מעקרונות המשפט הבין־לאומי ומטרתו להבטיח שלום ויציבות. אך עקרון השלמות הטריטוריאלית חל ביחסים בין מדינות. הוא אינו חל על שחקנים לא־מדינתיים, ולכן הוא אינו אוסר על חבל ארץ בדלני לפרוש.
הקושי בפרישה הוא בעיקרו מעשי ופוליטי: כדי לתפקד בזירה הבין־לאומית נחוצה תמיכה של מדינות אחרות. מדינות ככלל נמנעות מהכרה בעצמאות בדלנית במדינות אחרות כדי לא לתת לגיטימציה לפרישה בדלנית בשטחיהן שלהן.
עם זאת, כל עוד הפרישה לא נעשתה באופן שהוא עצמו בלתי־חוקי על פי המשפט הבין־לאומי (למשל על ידי התערבות צבאית של מדינה זרה, כפי שהוקמו "אבחזיה", "דרום אוסטיה" ו"טרנסניסטריה", או על ידי הפרת הזכות להגדרה עצמית, כפי שהוקמו "מדינות" הבנטוסטאנים בדרום אפריקה תחת שלטון האפרטהייד), אין ככלל מניעה משפטית מהכרה במדינה החדשה. אם המדינה החדשה אכן קיימת מבחינה עובדתית, הכרה אינה פוגעת בשלמות הטריטוריאלית של מדינת האם, כיוון שהמדינה החדשה כבר ממילא אינה חלק מאותה מדינת אם.
ועדת חקירה של האיחוד האפריקאי הביעה ב־2005 תמיכה בהכרה בעצמאות סומלילנד מטעמים דומים לאלו שסומלילנד מציגה: העובדה שהאיחוד מעולם לא אושרר, אך הביא "אי־צדק וסבל עצומים"
סומלילנד עומדת במבחן העובדתי לקיומה של מדינה: יש בה ממשל אפקטיבי על אוכלוסייה בשטח מוגדר, שאינו שואב את כוחו מהסמכה משפטית (ההיפך, הוא פועל בניגוד למבנה החוקתי הסומלי). סומלילנד מתפקדת באופן עצמאי כישות פוליטית זה למעלה מ־30 שנה. יש הטוענים שקיומה של מדינה אינו עניין עובדתי בלבד, וההכרה נותנת תוקף משפטי לקיום זה. לפי עמדה זו, בפועל יש להכרה תפקיד יוצר בהתבססותה של המדינה הפוטנציאלית. אם כך, ההכרה פוגעת בשלמות הטריטוריאלית של מדינת האם ומשום כך אסורה. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הגישה המקובלת במשפט הבין־לאומי שהכרה אינה תנאי לקיומה של מדינה אלא היא רק מצהירה על מצב עובדתי "עצמאי".
עם זאת יש להודות ששאלת תפקידה של ההכרה בהקשר של הקמת מדינות כבר אינו חד־משמעי. למשל, בהקשר של קוסובו ופלסטין, נראה שהיה להכרה תפקיד יוצר (לפחות לשיטת הסבורים שאלו מדינות), אך בשני המקרים האלו, היה, ועדיין יש, ספק ניכר בכך שהישות ממלאת את התנאים העובדתיים לקיומה של מדינה. לא כך מצב הדברים לגבי סומלילנד.
סומלילנד כמדינה מתחדשת
סומלילנד כלל אינה רואה את עצמה כחבל ארץ פורש אלא כמדינה שב־1991 חידשה (regained) את העצמאות שקיבלה ב־1960. עמדתה של סומלילנד היא שהאיחוד עם סומלילנד האיטלקית ביולי 1960, אף שהיה וולונטרי, מעולם לא היה מחייב מבחינה משפטית כיוון שלא נחתם או לא אושרר על ידי הצדדים. לכך נוסף הדיכוי האכזרי שממנו סבל העם הסומלילנדי, שהביא למוות ולהרס נרחבים. סומלילנד טוענת שמטעמים אלו היא עזבה את האיחוד ב־1991.
לרעיון שדיכוי אוכלוסייה (לפחות אם הוא עולה לכדי פשעים בין־לאומיים) יכול להקנות זכות לעצמאות, יש רגליים במשפט הבין־לאומי. הוא נדון בהקשר של פרישה ("פרישה כסעד"). הפרקטיקה לגביו מעטה ושנויה במחלוקת. טענת העצמאות של סומלילנד לא זכתה לגיבוי בין־לאומי מטעם זה. עם זאת, ועדת חקירה של האיחוד האפריקאי הביעה ב־2005 תמיכה בהכרה בעצמאות סומלילנד מטעמים דומים לאלו שסומלילנד מציגה: העובדה שהאיחוד מעולם לא אושרר, אך הביא "אי־צדק וסבל עצומים". הוועדה קראה למצוא פתרון ייחודי שיאפשר הכרה בסומלילנד מבלי לפתוח תיבת פנדורה.
עמדתה המשפטית של ישראל
הצהרתה של ישראל במועצת הביטחון משקפת את העמדה של סומלילנד, הקושרת בין עצמאות ב־1960, הפרות זכויות האדם תחת השלטון הסומלי והתפקוד העצמאי האפקטיבי מאז 1991. בדיון במועצת הביטחון אמר נציג ישראל לאו"ם שלקשר של ישראל עם סומלילנד יש "רקורד ארוך ועקבי", שכן ישראל הייתה בין 35 המדינות שהכירו בעצמאותה של סומלילנד ב־1960.
הנציג הזכיר את הפרות זכויות האדם בשנות השמונים, שלדבריו ישראל הייתה היחידה שהעלתה אותן לדיון במועצת הביטחון, מתוך מחויבותה לזכויות אדם ולעקרונות בין־לאומיים. הוא ציין שזהו הֶקשר חיוני לדיון בהכרה הנוכחית של ישראל בסומלילנד. הוא ציין שב־1991 סומלילנד "הכריזה שוב על ריבונותה", והוסיף שמאז 1991 היא "עומדת באופן עקבי בקריטריונים האובייקטיביים למדינה על פי המשפט הבינלאומי המנהגי המשתקף באמנת מונטבידאו".
מבחינה משפטית דווקנית, שלושת הטיעונים אינם לגמרי מתיישבים זה עם זה: אם האיחוד מעולם לא נכנס לתוקף, לכאורה אין "פרישה" שצריך לבסס או להצדיק. אם קיומה של מדינה הוא שאלה עובדתית, אין צורך להצדיק אותו מבחינה מוסרית.
בפועל, הם יכולים לחזק זה את זה: אם יוטל ספק בדבר אפקטיביות התפקוד של סומלילנד (או בדבר היותה של מדינה שאלה עובדתית), הכרה בעוול המוסרי שנגרם לאוכלוסייה או בבטלות האיחוד ב־1960 יכולה להטות את הכף לטובת הסרת הספק ואפילו להניע פעולה לסיוע לסומלילנד לתפקד. מנגד, נוכח העמדה הבין־לאומית שלפיה התממש האיחוד כדין ב־1960, נוח יותר לבסס את העצמאות מ־1991 לא רק על הצלחת הפרישה בפועל, שעלולה לתת לגיטימציה לפרישות אחרות, אלא גם על הצדקתה המוסרית, שהופכת את סומלילנד למקרה חריג יותר.
ישראל הואשמה בפגיעה בריבונותה של סומליה ובהתערבות בענייניה הפנימיים, בהפרת מגילת האו"ם ובהפרת הסדר הבין־לאומי ובערעור היציבות האזורית. אך מעבר לגינוי לא ננקטו כל צעדים
עדיין, השאלה לגבי עמדת ישראל עומדת בעינה: האם היא סבורה שלא היה תוקף לאיחוד על אף ההכרה הבין־לאומית בו? אם כך, מה היה מעמדה של סומלילנד במשך 31 שנים? האם ישראל סבורה שקיומה של מדינה הוא שאלה עובדתית בלבד? האם היא סבורה שעוול מוסרי יכול להצדיק או להטות את הכף לעבר הכרה במדינה חדשה?
לתשובות לכל אחת מהשאלות האלו עשויה להיות השלכה על תוקף טענותיה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש להניח שהעמדה הלקונית בהודעת ההכרה, לצד התיאור המפורט אך מעורפל במועצת הביטחון, נועדו להתחמק מהתחייבות על עמדה משפטית ברורה, תוך השגת המטרה המדינית הנקודתית.
מה הלאה?
הודעת ההכרה גררה גל גינויים מהעולם הערבי והמוסלמי. התבטאויות חריפות נשמעו גם במועצת הביטחון ממדינות אירופה, אסיה והאיחוד האפריקאי. ישראל הואשמה בפגיעה בריבונותה של סומליה ובהתערבות בענייניה הפנימיים, בהפרת מגילת האו"ם ובהפרת הסדר הבין־לאומי ובערעור היציבות האזורית. אך מעבר לגינוי לא ננקטו כל צעדים, לא קולקטיביים ולא אחרים.
ייתכן שפעולות צבאיות, כמו הקמת בסיס צבאי בסומלילנד, יעוררו תגובה נוספת. מבחינת הקהילה הבין־לאומית, שאינה מכירה בסומלילנד, צעד כזה יהיה בו משום פלישה צבאית לשטחה של סומליה. לעמדתה של ארצות הברית צפוי להיות משקל רב. כך או כך, ניסיון השנים האחרונות נותן יסוד להניח שהכלבים ינבחו, אך השיירה תעבור.
