ב־10 בינואר, ערב המחצית השנייה של שנת הלימודים הנוכחית במגזר הערבי, הכריזו 12 בתי ספר נוצריים בירושלים על שביתה כללית של יום אחד. הסיבה לשביתה: מחאה על סירובה של מדינת ישראל לחדש את היתרי הכניסה של מורים רבים העובדים בבתי הספר הללו ומתגוררים בשטחי הגדה המערבית, במיוחד בבית לחם, רמאללה והכפרים הסמוכים לירושלים, ובשל הגבלת היתרי הכניסה של חלק מאותם מורים רק לימים מסוימים מימות השבוע.
בהכרזה על השביתה שפרסמה המזכירות הכללית של מוסדות החינוך הנוצריים בירושלים, הגוף שמאגד תחתיו את 12 בתי הספר הנוצריים השובתים, נכתב כי מדיניות ההיתרים שבה ישראל נוקטת בעת הנוכחית פוגעת ב־171 אנשי חינוך ועובדים בבתי הספר.
בהכרזה הנ"ל הודגשו גם החשיבות והמעמד של בתי הספר הנוצריים, ששבעה מהם שוכנים בין חומות העיר העתיקה, וחלקם פעילים זה מאות בשנים, והם מרכיב משמעותי בעיצוב הזהות החינוכית והתרבותית של בני ובנות ירושלים, נוצרים ולא־נוצרים כאחד, הלומדים במוסדות לימוד אלה.
על רקע מחאה זו, פרסם לאחרונה דאוד כותאב, עיתונאי ופובליציסט פלסטיני, טור דעה פרי עטו באל־ערבי אל־ג'דיד הליברלי תחת הכותרת: "בתי הספר הלאומיים באל־קודס נחושים בעמידתם האיתנה". כותאב מתייחס בטורו למצב המשברי שבו בתי הספר הללו נתונים על רקע המלחמה שנובע מכך שרבים מהמורים, המורות, המנהלים והמנהלות שלהם מתגוררים בכפרים הסמוכים לירושלים, ובמיוחד בבית לחם וברמאללה, ומנועים מלהגיע למקום עבודתם.
בתי הספר הנוצריים בירושלים, ובתי הספר של הכנסייה, הם בתי ספר פרטיים ברובם, הנחשבים למוסדות נחשקים ויוקרתיים בחברה הערבית בכלל וכן בירושלים
עניין ההיתרים והגבלת תנועתם של פלסטינים לתוך שטח ישראל הם סוגיה ארוכת שנים, כותאב מציין, והיא עולה על הפרק בכל פעם שהמציאות הביטחונית מחריפה וישראל מחליטה להשית מגבלות על תנועתם של פלסטינים משטחי הגדה לישראל מטעמים ביטחוניים. מעבר לפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים בכלל, כותאב מציין שכשהנפגעים מהגבלות אלה הם אנשי חינוך והוראה, נפגעת גם הזכות לחינוך של ילדים, ילדות ובני ובנות הנוער הפלסטינים שחיים בירושלים.
בתוך כך, ראוי לציין שבתי הספר הנוצריים בירושלים, ובתי הספר של הכנסייה, הם בתי ספר פרטיים ברובם, הנחשבים למוסדות נחשקים ויוקרתיים בחברה הערבית בכלל וכן בירושלים – ולומדים בהם תלמידים מכלל העדות והמגזרים באוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים ולא רק מהעדה הנוצרית.
על רקע המלחמה שנמשכה כשנתיים, בתי הספר הירושלמיים, והנוצריים בפרט, התלויים בכוח אדם משטחי הגדה המערבית, נמצאים במצב קשה מאי פעם. בעקבות המצב השברירי והאלים בשטחי הגדה המערבית, הציבה ישראל מחסומים חדשים רבים בצירי תנועה בשטחי הגדה, שמקשים גם הם על אנשי החינוך הפלסטינים שעובדים בירושלים. גם לאחר הפסקת האש, כותאב מציין, לא חל שיפור במצבם והם עדיין מתקשים בניהול שנת הלימודים כסדרה.
"הסירוב להעניק היתרי כניסה לירושלים הוא עונש קולקטיבי" כותאב קובע, ומוסיף שהרי לא מדובר בצעד שננקט נגד אנשים ספציפיים ששלטונות ישראל עלולים לראות בהם מקור לסכנה, אלא בהגבלת תנועתו של ציבור שלם ללא כל הצדקה ביטחונית.
בתוך כך, כותאב מציין כי קושי זה נלווה למצוקת הקיום הכללית שהאוכלוסייה הפלסטינית ממילא סובלת ממנה באזורים אלה, ומתייחס למקרי האלימות נגד תושבים ויישובים פלסטיניים בגדה ולפגיעה הקשה שספג ענף התיירות מאז פרצה המלחמה, המורגשת במיוחד במחוז בית לחם, שם תושבים רבים מתפרנסים מתחום התיירות.
מעבר לפגיעה בחופש התנועה של הפלסטינים בכלל, כותאב מציין שכשהנפגעים מההגבלות הם אנשי חינוך והוראה, נפגעת גם הזכות לחינוך של ילדים, ילדות ובני ובנות הנוער הפלסטינים שחיים בירושלים
למרבה האירוניה, כותאב מזכיר כי השביתה של בתי הספר הנוצריים התרחשה זמן קצר לאחר שהתפאר נתניהו בפני התקשורת המערבית ובכירים בממשל האמריקאי שהוא ומדינת ישראל שומרים ומגינים על האוכלוסייה הנוצרית שחיה בשטח מדינת ישראל יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון. כותאב ככל הנראה מתייחס בדבריו אלה לאמירתו של נתניהו מדצמבר 2025 סביב חגיגות חג המולד, שלקהילה הנוצרית בישראל "יש קיום משגשג", ושהיא המקום היחיד במזרח התיכון שבו נוצרים יכולים לנהוג בחופש פולחן.
כותאב מוסיף כי בתי הספר הנוצריים בירושלים גם עומדים איתן זה זמן מה בפני לחצים וניסיונות מתמשכים להשפיע על תוכניות הלימודים שלהם. בין השאר, הוא מציין, נעשים ניסיונות חוזרים ונשנים לגרום להם לעבור לתוכנית הלימודים של ישראל המגישה לבגרות ישראלית במקום לדבוק בתוכנית הלימודים המגישה לבגרות פלסטינית ("תווג'יהי"), וכן ניסיונות ישראליים למנוע מבתי הספר להקנות לתלמידיהם שיעורי מולדת בעלי אופי לאומי פלסטיני.
"לבתי הספר הנוצריים באל־קודס עומדת הזכות להעסיק את כל אנשי הסגל הלימודי והניהולי שלהם מבין תושבי ירושלים, רמאללה ובית לחם כאחד", כותאב מסכם. "אי־אפשר לוותר על אנשים שעוסקים בהוראה ובניהול של בתי ספר משנת 1967, ואשר הצמיחו דורות על גבי דורות של תלמידים ותלמידות, רק בשל היעדר היתרים – היתרים שהיו ברשותם לכל אורך השנים".
ואנשי החינוך? הם ממשיכים בינתיים לעשות כל שביכולתם כדי למצוא דרכים להגיע לירושלים מבית לחם שמדרום, מרמאללה שמצפון ומכפרי הסביבה כדי להתפרנס ולעסוק בעבודתם שכה חשובה לחברה הערבית הפלסטינית החיה בירושלים.
