אל־אקצא ללא רוח: לא לדבר על עזה

מאז אפריל 2025 חלה עלייה ניכרת בהיקף הפיקוח של משטרת ישראל על הנאומים ועל סדר היום במסגד אל־אקצא. המגמה התחילה ב־11 באפריל 2025, כששוטרים עצרו את השיח' מוחמד סלים, אחד מדרשני המסגד, משום שהתבטא נגד המלחמה בעזה. השיח' הורחק מהמסגד לשבוע, ובהמשך לשישה חודשים.

לאחר מכן, ב־25 ביולי, עצרה המשטרה את המופתי של ירושלים מוחמד חוסיין במהלך תפילת יום השישי במסגד משום שגינה את מדיניות ההרעבה הישראלית. הוא הורחק מהמסגד גם כן לשישה חודשים.

שבוע לאחר מכן הגיע תורו של הדרשן איאד אל־עבאסי, שנעצר משום שהביע הזדהות עם תושבי עזה במהלך שיעור שקיים לפני תפילת יום השישי. לדבריו, במהלך מעצרו איימו עליו החוקרים שאם ידבר שוב על עזה, יבולע לו. בתום החקירה הורחק אל־עבאסי מהמסגד לשבוע באשמת הסתה.

החוקר הפלסטיני העצמאי עלי איברהים, שכותב על הפוליטיקה של הר הבית עבור שורה של אתרים ערביים, ניתח את המגמה המתוארת לעיל באתר הפלסטיני מתרס (متراس). לפי איברהים, שורת המעצרים היא רגע השיא של מדיניות ישראלית מחושבת היטב שכוונתה לערער את מעמדו של אל־אקצא כזירה ציבורית וכסמל לאומי עבור הפלסטינים.

מדיניות המשטרה בחודשים האחרונים עוצבה במטרה להפוך את אל־אקצא למקום א־פוליטי שמנותק מרחשי הרחוב ושאינו ממלא את תפקידו כזירה ציבורית ירושלמית ופלסטינית

תפילה תחת המגף

הניסיונות של ישראל לשלוט בשיח באל־אקצא אינם תופעה חדשה, וגם לא החשש הפלסטיני מניסיונות אלה. מה שחריג במקרה הנוכחי הוא הציות המהיר של הדרשנים והתיישרותם אל מול דרישות המשטרה. מייד לאחר המעצר הראשון הפסיקו הדרשנים להזכיר את עזה בנאומיהם, למעט תפילות בודדות בחודשים יוני ויולי בהובלת השיח' עומר אל־כסוואני. מאז מעצר המופתי מוחמד חוסיין, השתתקו הדרשנים לחלוטין לגבי ההרס בעזה.

איברהים מייחס את "ההצלחה" לשיתוף הפעולה בין המשטרה הישראלית למנהלת הווקף הירדנית. הוא מהדהד בכך השערה רווחת בתקשורת הערבית ששני הגופים פועלים בתיאום נרחב יותר ממה שמצטייר כלפי חוץ. הווקף, שאחראי לניהול המסגד, הבהיר לדרשנים בתחילת גל המעצרים שהוא מתנער מאחריות להם ולביטחונם, ושמוטב להם לנקוט אמצעי זהירות משל עצמם. בהיעדר גיבוי מהווקף הבינו הדרשנים שכל אזכור של עזה בעת תפילת יום השישי יביא למעצרם.

מדיניות האכיפה והפיקוח של המשטרה בחודשים האחרונים עוצבה במטרה להפוך את אל־אקצא למקום א־פוליטי שמנותק מרחשי הרחוב ושאינו ממלא את תפקידו כזירה ציבורית ירושלמית ופלסטינית. איברהים מכנה מצב זה בעקבות החוקר הירדני זיאד איבחיס – "תפילה תחת המגף" (صلاة تحت الحراب, מילולית: "תפילה תחת איומי כידון").

מעצרים סלקטיביים

העובדה שרדיפת הדרשנים במסגד התחילה "רק" באמצע 2025, כ־19 חודשים מאז פרוץ המלחמה בעזה, מפתיעה. כפי שאיברהים מציין, הדרשנים נהגו לדבר על עזה מדי שבוע ובאופן גלוי מתחילת המלחמה. יתרה מכך, המבצע התחיל דווקא לאחר חודש רמדאן שקט בצורה יוצאת דופן במסגד, ללא בדל של חיכוך עם המשטרה הישראלית או כל אירוע שהיה עשוי לעורר את המחשבה שצריך להשליט סדר במסגד.

זאת, יש להזכיר, בשעה שדרשנים ממסגדים אחרים בירושלים נעצרו מייד עם תחילת המלחמה ונגזרו עליהם מאסרים ארוכים. ב־12 באוקטובר 2023 לדוגמה נעצר השיח' עסאם עמירה בן ה־75 מצור באהר משום שקרא לצבאות ערב להצטרף למלחמה נגד ישראל. נגזרו עליו 34 חודשי מאסר, שהם עונש חריף ביותר עבור עבירת ההסתה שבה הואשם.

באותם הימים נעצר גם השיח' נעים עודה מסילוואן ונכלא ל־16 חודשים. על השיח' ג'מאל מוסטפא ח'טיב מעיסאוויה נגזרו 3 שנים, ועל השיח' מחמוד אבו ח'דיר משועפאט נגזרו שנה ו־10 חודשים. כל השלושה הואשמו בכך שהביעו הזדהות עם עזה בנאומיהם במסגד. דרשני אל־אקצא כאמור זכו בשלב זה לחופש יחסי.

אם כך, מה היה הטריגר להגברת הפיקוח וההגבלות דווקא במועדים שנבחרו? הכותב משער שהסיבה הייתה דווקא היערכות לחגים העבריים. המעצר הראשון, של השיח' מוחמד סלים, התרחש יום לפני חג הפסח, שבשנים האחרונות מתאפיין בנסיונות להקריב קורבן על הר הבית. מעצרי ההמשך, של המופתי חוסיין ושל הדרשן אל־עבאסי, קרו ימים ספורים לפני תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, שהפך ליום פופולרי לעלייה להר.

שני הארגונים שקידמו עימותים בשם הריבאט הוצאו מחוץ לחוק בשנת 2015, אולם הריבאט – בעיקר בגרסאות שלוות יותר – נותר עיקרון חשוב בשיח הפלסטיני, וקריאות להגיע לאל־אקצא ולקיימו נשמעות לעיתים תכופות

הסוף ל"ריבאט"?

ההשערה שמעצרי הדרשנים התבצעו כדי להקל את עלייתם של יהודים להר הבית מהדהדת חשש פלסטיני ותיק שישראל מתכננת לשנות את צביונו של ההר. הביטוי המשמעותי ביותר לחשש זה הוא עקרון הריבאט (رباط) והמקום המרכזי שהוא תופס בשיח הפלסטיני. ריבאט הוא מונח מטרייה אסלאמי שבהקשר המצומצם של מסגד אל־אקצא מתאר הפגנת נוכחות במסגד במטרה להגן עליו ועל צביונו גם (אך לא רק) באמצעות עימותים עם כוחות הביטחון.

בשיח הישראלי פרץ המונח לתודעה בעשור שעבר עם תנועות ה"מוראביטון" ובעיקר ה"מוראביטאת" שנהגו להתעמת עם שוטרים ולפקוח עין ביקורתית על מבקרים ישראלים או תיירים. שני הארגונים הוצאו מחוץ לחוק בשנת 2015, אולם הריבאט – בעיקר בגרסאות שלוות יותר – נותר עיקרון חשוב בשיח הפלסטיני, וקריאות להגיע לאל־אקצא ולקיימו נשמעות לעיתים תכופות.

אבראהים חוזה שהמאבק הבא של מערכת הביטחון הישראלית יהיה בריבאט. הוא סבור שככל שיעלה מספר המתפללים היהודים בהר וככל שתתחזק הנוכחות הישראלית בשטחו, תגביר המשטרה את הדיכוי נגד מי שמקיימים ריבאט או כל פעילות שעשויה להתפרש כריבאט: לדוגמה הישארות במסגד מחוץ לשעות התפילה או לינה בו, כפי שמקובל לעשות בלילות האעתיכאף (اعتكاف) שבסוף חודש רמדאן.

סביר שבעתיד הקרוב גופים שונים במערכת הפוליטית או הביטחונית ינסו לתווך לציבור הישראלי את מדיניות ההשתקה באל־אקצא. הדברים ינוסחו, קרוב לוודאי, במונחים כגון "מיגור הטרור" או "מאבק באסלאמיזם". חשוב לזכור, אז כהיום, שמאחורי מונחים ערטילאיים אלה מסתתרת מדיניות שמטרתה לצמצם ככל האפשר את המרחב הפוליטי הפלסטיני.