ביום ראשון בצוהריים, "גורם ישראלי בכיר" הפיץ בתקשורת ידיעה שלפיה איחוד האמירויות תקפה באיראן לראשונה מאז תחילת המלחמה והפציצה מתקן להתפלת מים בתגובה על הירי הבלתי־פוסק לשטחה בשבוע האחרון. תוך פחות משעה, בכירים באיחוד האמירויות הכחישו את הדיווחים הישראליים: בלשון חריפה וחריגה הם קבעו שמדובר ב"פייק ניוז", והוסיפו ש"תדרוכים ישראליים כאלה בשמנו הם דבר בלתי־ראוי שפוגע ביחסים בין שתי המדינות".
המהירות והחריפות של ההכחשה מראות שהמניפולציה התקשורתית הישראלית פגעה בנקודה רגישה: אבו דאבי מעוניינת להרחיק את עצמה בכל מחיר ממעורבות התקפית במלחמה, בה במידה שישראל רוצה לגרור אותה אליה.
לדעתו של מוחמד מוח'תאר אל־ח'ליל, ראש דסק המחקרים בערוץ אל־ג'זירה, הרגישות האמירותית בהחלט מובנת. בניתוח שפרסם לאחרונה באתר הערוץ, הוא מראה שהמלחמה בין ישראל, ארצות הברית ואיראן בימים האחרונים קלעה את יצואניות האנרגיה הערביות במפרץ, לרבות איחוד האמירויות, למלכוד אסטרטגי חסר תקדים שיצריך אותן לגלות "גמישות רבה ויכולת ראייה רוחבית יוצאת דופן". הניתוח הגאו־אסטרטגי שלו מסביר את הדילמה, וכיצד ניתן לפתור אותה.
איראן פועלת באופן מחושב למדי: היא מנסה לגרום למדינות המפרץ להיפגע כלכלית ופוליטית במידה שתביא אותן לעצור את המלחמה בשמה
הבעיה של מדינות המפרץ, אל־ח'ליל מסביר, נוצרה מייד בראשית המלחמה. הפגיעה שספגה טהראן ביום שבת מידי ישראל וארצות הברית הייתה מבחינתה שבירה של כללי העימות המוכרים, והיא בתגובתה נקטה צעד קיצוני גם כן, ותקפה את מדינות המפרץ. מלבד ישראל ויעדים אמריקניים בסביבתה, היא החלה להפציץ תשתיות אזרחיות במדינות המארחות כוחות אמריקניים במזרח התיכון – ברובן יצואניות אנרגיה ערביות מהמפרץ, כמו סעודיה, קטר, איחוד האמירויות, כווית ובחריין.
ביום השישי למלחמה, התרחב מעגל המטרות האיראני וכלל ירי שיטתי על מתקני אנרגיה, נמלי תעופה אזרחיים, נמלי ים ועוד, ובמקביל לכך הודיעה איראן על עצירת תנועת הסחר במצר הורמוז, שהוא עורק היצוא המרכזי של מדינות המפרץ. במקום לתקוף את ארצות הברית, תקפה איראן את שכנותיה.
במבט ראשון, התגובה האיראנית נראית כמו בריונות אי־רציונלית כלפי גורמים בלתי־מעורבים. אולם בפועל, לדעת אל־ח'ליל, איראן פועלת באופן מחושב למדי: היא מנסה לגרום למדינות המפרץ להיפגע כלכלית ופוליטית במידה שתביא אותן לעצור את המלחמה בשמה. הכלכלה במדינות אלה מבוססת על יצוא אנרגיה, ועל כן פגיעה במתקני האנרגיה ובנתיבי היצוא והסחר הימי תאיים על הכלכלה שלהן בקריסה. לא עוד אלא שהיא תביא לפגיעה בהיצע בשוק האנרגיה העולמי, ותפגע כך בכלכלה הגלובלית בכלל.
במילים אחרות, איראן מנסה להפוך את המלחמה ליקרה לא רק עבורה אלא גם לשכנותיה העשירות. היא עדיין אינה מנהלת מלחמה טוטלית נגדן, אולם היא מקווה לפגוע בהן במידה שתגרום להן ללחוץ על האמריקנים להפסיק את הלחימה.
מצידה, ארצות הברית מעוניינת ללחוץ על מדינות המפרץ בדיוק בכיוון ההפוך. כבר בראשית הלחימה היא דרשה מבעלות בריתה במפרץ להשתתף באופן פעיל יותר במאמץ ההגנה מפני התקיפות האיראניות, לסייע במימון המתקפה ולפעול לאבטחת נתיבי השיט. עם התקדמות הלחימה, בעוד ושינגטון מאמצת לה מטרות מקסימליסטיות יותר ויותר, היא תבעה ממדינות המפרץ למלא את תפקידן כחלק מ"הברית האסטרטגית" עימה ובפועל לתקוף לצידה את איראן.
כל פעולה צבאית שינקטו מדינות המפרץ לצידה של ארצות הברית או בשם השותפות האסטרטגית עימה, תתפרש על ידי איראן כהסלמה המצדיקה תקיפות נוספות שיפגעו בהן
אומנם, ארצות הברית יודעת שתוקפנות רבה מדי מצד מדינות המפרץ עשויה להקשיח את העמדה האיראנית בכלל ובפועל להפוך את המלחמה לעימות אזורי כולל; לדעת אל־ח'ליל, זוהי תוצאה שוושינגטון עדיין איננה מעוניינת בה. אולם זהו מצב זמני, והוא עלול להשתנות לפי גחמותיו של היושב בבית הלבן – בין היתר בלחצה של ישראל, אשר כפי שניכר מהאפיזודה בראשית כתבה זו, מעוניינת בהחלט להסלים את המשבר הנוכחי למצב של מלחמה אזורית כוללת נגד איראן.
ברור אפוא שמדינות המפרץ נמצאות בין הפטיש לסדן. זהו "מלכוד אסטרטגי", לדברי אל־ח'ליל, "שבו אין צעד הגיוני בכיוון אחד שלא עשוי לגרור אחריו נזק גדול יותר מכיוון אחר". כל פעולה צבאית שינקטו מדינות המפרץ לצידה של ארצות הברית או בשם השותפות האסטרטגית עימה, תתפרש על ידי איראן כהסלמה המצדיקה תקיפות נוספות שיפגעו בהן. מאידך גיסא, גילוי של פרגמטיזם פוליטי כלפי איראן ונכונות להכיל אותה תתפרש על ידי ארצות הברית כנסיגה מדרישות הברית האסטרטגית, ובכך תעודד את איראן להפעיל לחץ נוסף.
תקיפה באיראן, השתתפות באבטחת נתיבי השיט או מימון המשך המתקפות האמריקניות – כל אלה יעלו למדינות המפרץ במחיר כלכלי כבד; אולם הבלגה מול איראן עשויה לעודד אותה להמשיך לתקוף את התשתיות הכלכליות שלהן ולהכפיל את המחירים.
כדי להתגבר על המלכוד יצטרכו מדינות המפרץ להפעיל שיקול דעת, יכולת הסתגלות וניהול סיכונים מושכל. באופן קונקרטי יותר, אל־ח'ליל מציע להן לאמץ עמדה מורכבת שניתן לכנות "ניטרליות הרתעתית". במישור הצבאי־פוליטי, עליהן להגדיל את "ההרתעה ההגנתית" שלהן למקסימום באמצעות שמירה הדוקה ויעילה על המרחב האווירי שלהן ועל התשתיות החיוניות בשטחן; במקביל לכך, עליהן לצמצם למינימום את פעולותיהן במישור "הפוליטי ההתקפי" ככל שתאפשר להן הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, ומכל מקום לא לתקוף את איראן ישירות.
אל־ח'ליל טוען כי על מדינות המפרץ להבהיר לעולם שהשיבושים בתנועה במצרי הורמוז ובאזור יפגעו גם בכלכלה העולמית, ושעל כן השתתפות באבטחת השיט היא אינטרס משותף להן ולכל המעצמות המערביות
לצד זאת עליהן לחתור לגיוס מדינות נוספות בעולם למאבק להגנה על תעבורת האנרגיה בואכה "בִנאום משבר השיט": עליהן להבהיר לעולם שהשיבושים בתנועה במצרי הורמוז ובאזור יפגעו גם בכלכלה העולמית, ושעל כן השתתפות באבטחת השיט היא אינטרס משותף להן ולכל המעצמות המערביות. כך הן יבטיחו שהן אינן נגררות למלחמות לא להן, אינן נושאות לבד בנטל המלחמה, או קורסות כלכלית בשל הימורים אסטרטגיים של גורמים זרים.
ימים יגידו אם מדינות המפרץ יאמצו את האסטרטגיה שאל־ח'ליל מציע להן, ואם היא תצליח. מכל מקום, בשולי דבריו, ובראי המצב בשדה המערכה נכון לרגע חיבור המאמר, הוא משרטט שלושה תרחישים אפשריים להמשך המשבר.
הסביר ביותר לדעתו הוא שימור המצב הקיים: מלחמת התשה בעלת "עלות כלכלית מוגבלת" שבה הצדדים ממשיכים במעשי עוינות הדדית, אולם אינם מסלימים אותם לרמה של התלקחות כוללת, וכך הכלכלה נותרת יציבה. שני התרחישים האחרים, הסבירים פחות, הם מחד גיסא הצטרפות המפרציות למלחמה באופן מלא – לדעת אל־ח'ליל, הדבר עשוי לקרות כתוצאה מאירוע שבו צד אחד יפגע באופן קריטי מדי ביריב, ויגרום לו להסלים את המאבק לכדי מלחמה כוללת – ומאידך גיסא, תרחיש שבו תוך זמן קצר תיפגע הכלכלה העולמית באופן עמוק מדי, והדבר יביא ללחץ בין־לאומי כבד על הצדדים הלוחמים ובפועל לסיום המלחמה. הימים הקרובים ילמדו אם אכן הוא צדק בהערכתו.
