הועידה השמינית של תנועת פתח שהתקיימה ב־14 במאי 2026, הסתיימה בתוצאות ברורות, המייצגות את עתיד התנועה ואת הפילוסופיה, המדיניות והשיח שלה בעתיד, באמצעות בחירת חברי הוועד המרכזי החדשים של פתח.
תנועת פתח, שהכריזה על קיומה ב־1965 בהנהגת יאסר ערפאת, אימצה את המאבק המזוין כאמצעי להגשמת השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, ולאחר מכן, אחרי האינתיפאדה הראשונה, פנתה לדרך המשא ומתן וחתמה עם ישראל על הסכם אוסלו ב־1993. בשנת 1994 הוכרזה הקמתה של הרשות הפלסטינית בעזה וביריחו, ותנועת פתח נותרה חלק מרכזי ברשות הפלסטינית ובהנהגתה.
הנהגת תנועת פתח מורכבת ממספר מוסדות; החשוב שבהם הוא הוועדה המרכזית. התנועה מקיימת את הוועידות הכלליות שלה בפרקי זמן שונים, בהתאם לנסיבות ולמצב הפוליטי הכללי.
הוועידה השמינית שהתקיימה ברמאללה נחשבת לחשובה מאוד בשל המלחמה בעזה, המלחמה נגד איראן, מדיניות ממשלת הימין הקיצוני בישראל נגד העם הפלסטיני, חיזוק ההתנחלויות, עמדת תנועת פתח באשר לתוכנית טראמפ לשלום בעזה ושאיפתה של תנועת פתח לחזור לעזה במקום שלטון חמאס.
כאן חייבים להעלות את השאלה המרכזית המתבקשת לאור תוצאות בחירות הוועד המרכזי: לאן מועדות פני פתח בזירה הפנימית ובזירה החיצונית? מה יהיה השיח העתידי של התנועה לנוכח השינויים והמדיניות הישראלית בשטחים הפלסטיניים הכבושים? האם עברה פתח מתנועה מהפכנית למפלגה פוליטית?
ישנן דמויות לאומיות פתחיות שלא נשלחה אליהן הזמנה מצד הנשיא אבו מאזן, ולכן נעדרו מהוועידה. זאת ככל הנראה כדי למנוע ניצחון של הזרם הערפאתי בבחירות לוועדה המרכזית
כמה נקודות שראויות לציון:
ראשית, הוועידה נכשלה באיחוד של שלושת הזרמים של פתח: זרם אבו מאזן, השולט ברשות; הפלג בהובלת אחמד ע'נים ומרואן ברגותי, המזוהים עם יאסר ערפאת במחשבה ובאסטרטגיה; והפלג של מוחמד דחלאן, שגורש והורחק מפתח בהחלטת אבו מאזן. דחלאן חי כיום באיחוד האמירויות הערביות, והפלג של דחלאן נחשב קרוב יותר מבחינה אסטרטגית לאבו מאזן, הדוגל בגישה לא־אלימה וחותר לכונן שלום עם ישראל.
באשר לזרם של אחמד ע'נים, הוא סירב להשתתף בוועידה השמינית של פתח. ע'נים טען כי הוועידה אינה לגיטימית ואינה חוקית, וכי היא מעמיקה את הפיצול בתוך תנועת פתח לזרמים שונים. זאת על אף שכל המערכת הפוליטית מזוהה עם אבו מאזן הן בתנועה והן ברשות הפלסטינית.
שנית, הוועידה התקיימה ללא הגדרה ברורה ושקופה של מי זכאי להשתתף בה. ברמה ההצהרתית, כל ההנהגה של תנועת פתח זכאית להשתתף בוועידה, אולם ישנן דמויות לאומיות פתחיות שלא נשלחה אליהן הזמנה מצד הנשיא אבו מאזן, ולכן נעדרו מהוועידה. זאת ככל הנראה כדי למנוע ניצחון של הזרם הערפאתי בבחירות לוועדה המרכזית ולהבטיח שאבו מאזן ואנשיו יישארו בשלטון וימשיכו לשלוט בגדה המערבית.
שלישית, הקשר בין הרשות הפלסטינית לפתח. תנועת פתח קשורה בקשר הדוק לרשות, שכן הנשיא אבו מאזן משמש כראש תנועת פתח וגם כראש הרשות הפלסטינית. לכן כל המינויים של התפקידים הבכירים ברשות הפלסטינית ושל השגרירים הם מתנועת פתח. ומכאן שפתח מייצגת את הרשות, שזוכה לקיתונות של ביקורת מהרחוב הפלסטיני על חוסר לגיטימציה ועל שיתוק מול התוקפנות הישראלית ההולכת וגדלה.
באשר לעתיד פתח, הנשיא מחמוד עבאס הצליח במשך יותר משלושים שנה לעצב ולקבע את פילוסופיית ה"אי־אלימות" ואת התפיסה שלפיה הלגיטימציה הבין־לאומית והחלטות האו"ם הן הדרך להשיג את זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני. תוצאות הבחירות לוועד המרכזי ושמות החברים החדשים מראים שרוב חברי הוועד המרכזי החדשים פעלו במסגרת המדיניות וראיית העולם של אבו מאזן בסכסוך הפלסטיני־ישראלי ולא ערערו עליו.
פתח מייצגת את הרשות, שזוכה לקיתונות של ביקורת מהרחוב הפלסטיני על חוסר לגיטימציה ועל שיתוק מול התוקפנות הישראלית ההולכת וגדלה
אך האם אבו מאזן הצליח לשכנע את בסיס פתח בעמדתו בדבר מאבק לא־אלים, שבאמצעותה לטענתו הוא אתגר במשך שנים את ישראל ואת ארצות הברית? או שמא בחירת החברים החדשים נשענה על בריתות ואינטרסים שנועדו לבסס את מעמדם ולהרחיב את השפעתם ברשות הפלסטינית?
מרבית הנוכחים בוועידה השמינית של תנועת פתח תומכים בחזונו של הנשיא אבו מאזן ומגבים אותו: כן לשלום ולפעילות מדינית, לא להתנגדות אלימה נגד הכיבוש. לפי עמדה זו, החלטות האו"ם והחוק הבין־לאומי הם המסגרת היחידה לפתרון הסוגיה הפלסטינית.
עם זאת, בקרב משתתפי הוועידה נותר מספר קטן של גורמים שעדיין מאמינים בדרך המהפכה ובהתנגדות אקטיבית לכיבוש. גורמים אלה נחלו מפלה בבחירות שהתקיימו במסגרת הוועידה. עמדות אלה מזוהות עם המנהיג הוותיק עבאס זכי ושגריר פלסטין בלונדון חוסאם זומלוט.
כמו כן, עזאם אל־אחמד, עבאס זכי וקדורה פארס, שלושה מנהיגים בכירים בתנועת פתח, הצהירו כי הוועידה אינה לגיטימית, וכי תוצאותיה תואמו מראש עוד לפני קיומה. בסיכום כל ההחלטות שהתקבלו בוועידה, עולה כי מרבית משתתפיה תמכו בהסכם אוסלו ובהחלטות האו"ם שמעניקות לגיטימציה בין־לאומית לסוגיה הפלסטינית כמסגרת הפעולה, ובפרט בתיאום הביטחוני עם מדינת ישראל. משמעות הדבר היא מהפך מלא בשלטון העם הפלסטיני.
הבחירה של יאסר עבאס, בנו של מחמוד עבאס, לתפקיד בכיר בתנועה, היא בבחינת התערבות ישירה מצד הנשיא, באמצעות בניו, בשלטון הרשות. צעד זה מסמל את כוונותיו של עבאס להעביר את השליטה על הרשות הפלסטינית בירושה לבניו, אף שהעם הפלסטיני מתנגד ליצירת שושלת פוליטית כזאת.
הסוגיה המרכזית שעולה מהוועידה היא מצב הפילוג הפנימי בתוך מחנה אבו מאזן עצמו. לאחר הבחירות שנערכו בוועידה, כמה מבכירי פתח עזבו את המחנה המזוהה עימו ואף הודיעו כי אינם משתייכים עוד לתנועת פתח
באשר לזרם של מוחמד דחלאן, הוא כאמור לא השתתף בוועידה בשל סילוקו מתנועת פתח בהחלטת אבו מאזן. עם זאת, בכל הנוגע לפתרון המדיני, זרם דחלאן תומך במשא ומתן ובתהליך השלום; מתנגד להתנגדות אלימה לכיבוש, ותומך למעשה בעמדה של אבו מאזן באשר לפתרון הסוגיה הפלסטינית. המחלוקת בין דחלאן לאבו מאזן נוגעת בעיקר למאבק פנימי על אינטרסים, השפעה ומוקדי כוח.
חשיבותו של זרם דחלאן נובעת בין היתר מהעובדה שהוא פועל מאיחוד האמירויות הערביות ותומך במדיניות האמירויות במה שקשור להסכמי הנורמליזציה עם ישראל.
עם זאת, הסוגיה המרכזית שעולה מהוועידה היא מצב הפילוג הפנימי בתוך מחנה אבו מאזן עצמו. לאחר הבחירות שנערכו בוועידה, כמה מבכירי פתח עזבו את המחנה המזוהה עימו ואף הודיעו כי אינם משתייכים עוד לתנועת פתח. בין הדוגמאות שהוזכרו: אחראי תנועת פתח בשכם, שהודיע על פרישתו ממחנה אבו מאזן, וכן בכיר בעזה שעזב את זרם פתח המזוהה עם אבו מאזן.
בין אם על ידי שכנוע ובין אם על ידי שחיתות, מינוי מקורבים וסילוק מתנגדים, השתלטותו של עבאס על הוועידה מחזקת את האינדיקציה שפתח הופכת מתנועה עממית למפלגה פוליטית. הבחירות לוועדה המרכזית של תנועת פתח נתנו לכך משנה תוקף: כניסתם של מקורבים לעבאס, כגון ראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פרג', מושלת רמאללה ליילא ע'נאם ושמות חדשים – כל אלה מאשרים את ניצחונו של אבו מאזן.
המאמר פורסם בערבית בסוכנות החדשות מען ב־18 במאי 2026.
