בעיצומה של המלחמה בין ארה"ב לאיראן, הציג שער האקונומיסט ב־4 באפריל את הנשיא הסיני שי ג'ינגפינג בחיוך מתרצה כשהוא אורב מבעד לגבו של טראמפ ההיסטרי. לצד האיור התנוססה אמרתו הידועה של נפוליאון: "לעולם אל תפריע לאויבך כשהוא עושה טעות". המסר היה ברור: בשעה שארה"ב מסתבכת בעימותים ובמשברים במזרח התיכון, סין יכולה להרשות לעצמה להפגין סבלנות אסטרטגית ולהמתין לרווחים שינבעו משחיקת מעמדה של ארצות הברית באזור.
לאחר שהמבצע האמריקאי נגד איראן, שהחל כ"זעם אפי" עם הבטחות גדולות, החל במרוצת הזמן לעורר שאלות לגבי הישגיו ארוכי הטווח, נדמה היה בעיני פרשנים רבים כי סין היא המרוויחה הגדולה מן המצב. אך האם שי ג'ינפינג אכן ממתין לרגע שבו יוכל לרשת את ארצות הברית כהגמון החדש של המזרח התיכון?
בעוד שי נהנה מן הדימוי של מי שממתין בסבלנות לשקיעתה של ההשפעה האמריקאית, המשיך נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, לפעול בחודשים אלו לתחזק את קשריו עם מדינות המפרץ ועם ישראל. בפברואר, ערב המלחמה האחרונה, הוא ערך ביקור חשוב נוסף בישראל, ובמאי ערך ביקור מתוקשר נוסף באיחוד האמירויות.
שני ביקורים אלו נקשרים בין היתר לקידום מסדרון IMEC (India-Middle East-Europe Corridor), מיזם תשתיות ושינוע שאפתני שנועד לחבר את הודו לאירופה דרך המזרח התיכון.
האם אכן מדובר בתחלופת הגמוניות? והאם אנחנו צופים כעת בתחילתה של "המאה האסייתית" במזרח התיכון, כפי שכבר הגדירו אותה כמה חוקרים?
מאמרם של החוקרות סוג'טה אשווריה (Ashwarya) וצ'וצו זנג (Zhang) שפורסם לאחרונה בכתב העת International Relations קורא תיגר על ההנחה הזו. במאמרן, החוקרות מבקשות לבחון מחדש את מקומן של סין והודו במזרח התיכון על רקע מה שנראה כמעורבות הולכת וגוברת.
המאמר מראה כיצד ניתן לזהות שחקניות "טרנזקציונליות": הן לעולם יעדיפו עסקאות נקודתיות, הפקת רווחים מידיים, והן תפגנה גמישות ודינמיות
אולי בניגוד לגישה של האקונומיסט ושל פרשנים רבים, המאמר אינו טוען שאנו צופים בחילופי הגמוניה או לפחות בחתירה אסייתית תחת ההגמוניה האמריקאית. טענתן העיקרית היא שסין והודו אינן פועלות במזרח התיכון כמעצמות המבקשות לעצב סדר אזורי חדש או להחליף את ארצות הברית, אלא כשחקניות "טרנזקציונליות" המעוניינות להרחיב את השפעתן מבלי לשאת בעלויות הכרוכות בהגמוניה.
הטרנזקציונליות (מהמילה transection, עסקה באנגלית) היא המסגרת התיאורטית המנחה את המאמר בהבנת הגישות ודפוסי הפעולה של שתי המעצמות האסייתיות. שורשיה של הגישה הטרנזקציונלית נטועים אומנם בדיסציפלינות כלכליות, אך בכוחה להנהיר גם פעולות מדיניות.
לגישה זו שלושה מאפיינים מרכזיים. ראשית, העדפת רווחים מיידיים על פני מחויבויות ארוכות טווח. שנית, הימנעות מביסוס היחסים על ערכים משותפים או על זיקה אידאולוגית. שלישית, קישור הדוק בין מדיניות החוץ לצרכים פנימיים, בעיקר בתחומים הנמצאים בזיקה לביטחון אנרגטי, השקעות חיצוניות, לגיטימציה פוליטית או הכרה בריבונות המדינה על טריטוריה הנתונה במחלוקת.
בהתאם לכך, המאמר מראה כיצד ניתן לזהות שחקניות "טרנזקציונליות": הן לעולם יעדיפו עסקאות נקודתיות, הפקת רווחים מידיים, והן תפגנה גמישות ודינמיות. סימן היכר בולט נוסף הוא העדפה של יחסים בילטרליים על פני מסגרות רב־צדדיות. בהתאם לכך, שחקניות אלו מעדיפות משא ומתן ישיר ונקודתי שנועד לתת מענה אד הוק לסוגיות מבלי לרבדן יתר על המידה.
ולכן, במקרה הסיני לדוגמה, גם כאשר נראה שהיא מקדמת פעולות במסגרת פרויקט החגורה והדרך או פורום שיתוף הפעולה הסיני-ערבי, אלה לעיתים קרובות רק מעטפות סמליות, בשעה שהעסקאות האמיתיות נסגרות ברמה הדו־צדדית. דפוס דומה מתקיים אצל מודי, שמדגיש ביקורי מדינה וקשרים בילטרליים יותר מאשר עבודה דרך ארגונים אזוריים או גלובליים.
התשתית לקשרי סין והודו עם המזרח התיכון
החוקרות מזהות דמיון רב בין סין והודו במהלך ההיסטורי שהביא למעורבות שלהן במזרח התיכון. השלב הראשון הגיע בשנות השמונים, בשעה ששתי המדינות עברו תהליכים של ליברליזציה כלכלית ונעשו, לטענת החוקרות, פרגמטיות יותר. סין של מאו, שהציגה את עצמה כמשחררת מהפכנית וכאנטי־אימפריאליסטית, והודו של נהרו, שהציגה את עצמה כמובילת אי־הזדהות ואתיקה אנטי־גושית, פינו את מקומן למדיניות זהירה ופרגמטית יותר.
השלב המכונן השני התרחש עם העלייה של שי (2013) ושל מודי (2014). ראשי המדינה הכריזמטיים והשאפתניים הפגינו דיפלומטיה מוחצנת ויומרנית יותר במזרח התיכון. הם נטשו את הדיפלומטיה השקטה והחלו לדבר בגלוי על "תפקיד חדש" או "תפקיד מוביל" במזרח התיכון ובכלל גם מבלי להבהיר מהו תפקיד זה.
הגם שהאידאולוגיה אינה מתווה בהכרח את המדיניות של השתיים, הן בכל זאת פועלות על פי קווים מנחים המשותפים לשתיהן. תחילה, הן אינן פועלות לערעור הסדר הקיים, ובהתאם לכך, הן אינן מבקשות להפיל את הסדר בהובלת ארצות הברית, אך גם אינן מוכנות להסתפק במעמד משני בתוכו.
שנית, הן מציגות את עצמן כשותפות של "הדרום הגלובלי", תוך הישענות על נרטיב אנטי־קולוניאלי וסולידריות אסייתית. עם זאת, בניגוד לעבר, הן מצפות כיום לתמורה ברורה על שיתוף הפעולה שהן מעניקות. שלישית, שתיהן מבקשות לשמש כגורם מאזן ומפייס המסוגל לתחזק קשרים עם שחקניות ממחנות יריבים מבלי להזדהות באופן מוחלט עם אף לא אחת מהן.
ממשלת מודי רואה בקשרים עם המפרץ אמצעי מרכזי להתמודדות עם איומים ביטחוניים פנימיים, ובכלל זה הסגרת גורמים אסלאמיסטים קיצוניים או מבוקשים אחרים שברחו למדינות המפרץ
סין, הודו ומדינות המפרץ
קשה להחמיץ את מערכת ההפעלה הטרנזקציונלית הבולטת במיוחד ביחסי שתי המעצמות עם מדינות המפרץ. בעיני סין, מדינות המפרץ הן מקור מרכזי ליבוא אנרגיה, יעד להשקעות ושוק חשוב לתשתיות הסיניות, לטכנולוגיה וליצוא ביטחוני. בהתאם להיגיון הטרנזקציונלי, סין מצפה לתמורה כלכלית, אך לא פחות מכך לתמורה מדינית.
עבור סין יש חשיבות מיוחדת לעמדתן של מדינות מוסלמיות, ובכללן סעודיה, בסוגיית מחוז שינג'יאנג וגורל האוכלוסייה האויגורית, בשעה שמרבית הביקורת על המדיניות הסינית מגיעה ממדינות וארגונים סולידריים אסלאמיים. לכן, כאשר סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות אחרות במפרץ נמנעות מלבקר את סין, ואף מביעות תמיכה פומבית במדיניותה בשינג'יאנג, בייג'ינג רואה בכך תמורה מדינית חשובה. כך למשל, לאחר ביקורו של מוחמד בן סלמאן בבייג'ינג ב־2019 הוא הצהיר כי סין זכאית לנקוט צעדים נגד קיצוניות וטרור בשינג'יאנג.
בדומה לסין, גם הודו זקוקה למדינות המפרץ. רוב מדינות ה־GCC, בעיקר סעודיה, כווית ואיחוד האמירויות, הן ספקיות הנפט והגז החשובות ביותר של הודו. עבור כלכלה הודית הצומחת במהירות מדובר באינטרס אסטרטגי ראשון במעלה. יתר על כן, מיליוני עובדים הודים חיים במדינות המפרץ ושולחים להודו סכומי עתק מדי שנה. הכספים הללו משמשים רכיב משמעותי בכלכלה ההודית ובמאזן המטבע הזר שלה. כמו כן, הודו מתפקדת כיעד אטרקטיבי עבור השקעות של מדינות המפרץ ובראשן סעודיה.
היחסים הכלכליים מסייעים לתחזק שיתוף פעולה ביטחוני בין הודו למדינות המפרץ. ממשלת מודי רואה בקשרים עם המפרץ אמצעי מרכזי להתמודדות עם איומים ביטחוניים פנימיים, ובכלל זה הסגרת גורמים אסלאמיסטים קיצוניים או מבוקשים אחרים שברחו למדינות המפרץ.
הטלת הסנקציות על איראן מצד המערב פתחה בפני הודו וסין יותר אפשרויות לחזק את מעמדן על ידי עקיפת הסנקציות וניתוב היצוא האיראני אליהן. ואכן, סין הפכה לשותפת סחר מרכזית של איראן ולערוץ השקעות חשוב
מנקודת מבטן של מדינות המפרץ, סין והודו מספקות יתרון חשוב, שכן הן מציעות יעד להשקעות וליצוא אנרגיה, מסחר וטכנולוגיה ללא הדרישות הפוליטיות והנורמטיביות (ובעיני מדיניות המפרץ, המוסרניות) המאפיינות לעיתים קרובות את המערב.
הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא פרשת רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י. בשעה שמדינות מערביות מתחו ביקורת חריפה על סעודיה וציננו את יחסיהן עימה, סין והודו נמנעו מעימות עם ריאד. מודי אף הגדיל לעשות כשנפגש עם מוחמד בן סלמאן זמן קצר לאחר הרצח. בתמורה לכך, סעודיה גמלה טובה להודו בדמות השקעות נוספות והתייחסה לביטול מעמדם המיוחד של מחוזות ג'אמו וקשמיר כ"עניין הודי פנימי".
סין הודו ואיראן
בניגוד ליחסים עם מדינות המפרץ, המשתבצים היטב במודל הטרנזקציונלי, איראן מאתגרת את הגבולות הגמישים יחסית של המודל. מחד גיסא, היא מספקת לסין ולהודו אנרגיה, שווקים ונתיבי תחבורה אסטרטגיים, ומאידך גיסא הקרבה לטהראן כרוכה בסיכון לעימות עם ארצות הברית ועם מדינות המפרץ.
על פניו, הטלת הסנקציות על איראן מצד המערב פתחה בפני הודו וסין יותר אפשרויות לחזק את מעמדן על ידי עקיפת הסנקציות וניתוב היצוא האיראני אליהן. ואכן, סין הפכה לשותפת סחר מרכזית של איראן ולערוץ השקעות חשוב. כך, ב־2021 חתמה עימה על הסכם שיתוף פעולה ל־25 שנה. הודו לעומת זאת הייתה זהירה יותר. הסחר עם איראן נכנס למגמת ירידה; יבוא הנפט נעצר, ופיתוח נמל צ'אבהאר האיראני, ערוץ הסחר המרכזי בין השתיים, נכנס להקפאה במידה מסוימת.
סוגיית הגרעין האיראני מדגישה ביתר שאת את ההבדל בגישות בין שתי המדינות כמו גם את הדמיון הטרנזקציונלי ביניהן. סין הייתה תומכת נלהבת של הסכם הגרעין, ולאחר היציאה האמריקאית מההסכם היא גינתה אותו ואת מדיניות "מקסימום הלחצים" האמריקאית. עם זאת, המאמר מדגיש כי בהתאם לתפיסה העסקית, נועדה התמיכה הסינית באיראן ובהסכם עימה בעיקר להגן על אינטרסים סיניים ולהסיר סנקציות שניוניות מחברות סיניות הסוחרות עם איראן.
סין והודו מנצלות את העימותים כדי להיכנס לתפקיד המתווכות. סין שימשה ועודנה משמשת כגורם מגשר בין איראן וסעודיה – היא מקיימת תדיר שיחות עם שתיהן בסמיכות זמנים
הודו, שלא הייתה חתומה על הסכם הגרעין, הגיבה באדישות מה על היציאה האמריקאית ממנו. מודי לא הילל את נסיגת טראמפ, אך גם בחר שלא להתעמת איתו אלא לפרסם ניסוח דיפלומטי על פתרון בדרכי שלום ועל זכותה של איראן לשימוש גרעיני אזרחי לצד הימנעות מהפצתו.
איראן עצמה מבינה את ההבדל בין שתי המעצמות. היא מעניקה לשתיהן תמורות סמליות ופוליטיות – כל אחת על פי מידת הראוי לה. איראן תמכה בסין בסוגיית מחנות האויגורים בניגוד למצופה ממשטר אסלאמי, ובמקביל לכך סייעה להודו בהפגת מתיחות עם העולם האסלאמי לאחר התבטאויות אנטי־אסלאמיות של דוברת מפלגת השלטון ההודית (BJP).
יתרה מכך, סין והודו מנצלות את העימותים כדי להיכנס לתפקיד המתווכות. סין שימשה ועודנה משמשת כגורם מגשר בין איראן וסעודיה – היא מקיימת תדיר שיחות עם שתיהן בסמיכות זמנים; שילבה את סעודיה כשותפת דיאלוג בארגון שנחאי לשיתוף פעולה (SCO), ובמקביל מקדמת את כניסתה של איראן כחברה בארגון. הודו פועלת באופן דומה: היא מחזרת גם אחרי איראן וגם אחרי סעודיה; מקפידה על ביקורים מקבילים; מדגישה את "הקשרים הציוויליזציוניים" עם שתיהן, ובמקביל מנהלת עם איראן את נמל צ'אבהאר לצד תמרונים ימיים עם סעודיה.
על רקע המלחמה האחרונה בין איראן לישראל, המשבר סביב מצרי הורמוז והמאמצים לגבש הסדר אזורי חדש, המאמר יכול לספק לנו אמצעי חיזוי טובים יותר לעתיד האזור. ייתכן שהלקח החשוב ביותר מן המאמר הוא שאין לחפש בבייג'ינג ובניו דלהי יורשות של ושינגטון. דומה כי שתי המעצמות מזהות דווקא את יתרונותיו של מרחב שבו כוח והשפעה אינם כרוכים באחריות מלאה לניהול הסדר האזורי.
ככל שמדינות המפרץ מפקפקות יותר ביכולתה של ארצות הברית להבטיח יציבות, כך גובר הפיתוי להרחיב את מעגל השותפויות, לפזר סיכונים ולגדרם. במציאות כזו, השפעתן של סין והודו עשויה לצמוח מתוך יכולתן להציע למדינות האזור חלופות, גמישות מרבית ומרחב תמרון רחב יותר בעולם שנעשה רב־קוטבי.
