אחרי השבעה באוקטובר: לראות עתיד לפוליטיקה הפלסטינית

התקופה שמאז ה־7 באוקטובר שינתה לחלוטין את פני האפשרויות הפוליטיות העומדות בפני הפלסטינים. לפני המלחמה הברוטלית של ישראל, היה נדמה שהמצב באזור נמצא בשיווי המשקל הבלתי־יציב של "ניהול הסכסוך" – שלטון עצמי פלסטיני מפוצל בין עזה ובין הגדה תוך עימותים מוגבלים בין ישראל לחמאס.

שיווי המשקל הזה היה כמובן אשליה – ישראל המשיכה להעמיק את מפעל ההתנחלויות ואת ההשתלטות על שטחים בגדה, הטילה מצור על עזה, ועשתה כל שביכולתה במישור המקומי והבין־לאומי כדי להשכיח את קיומה של הסוגיה הפלסטינית – ובכלל זה הסכמי אברהם וניסיון הנורמליזציה עם סעודיה (שלפי השערות מסוימות גם היה הקש האחרון שגרם לחמאס לפתוח במתקפה).

כעת, עזה הרוסה כולה; עתידו של שלטון חמאס לוט בערפל, וישראל מגבירה את הדיכוי של הפלסטינים בגדה המערבית לרמות חדשות. במצב כזה שבו נדמה שהכוח נמצא כולו בידי הצד המדכא, איזו פוליטיקה פלסטינית בעלת אופק של שחרור עתידי אפשרית?

בשאלה זו עוסקים שני המאמרים של החוקרת והפובליציסטית הפלסטינית-לבנונית ע'אניה מלחיס באתר המדיה העצמאי הפורום הפלסטיני. שני המאמרים שונים זה מזה אך משלימים זה את זה, כאשר הראשון מציע אופק תיאורטי יותר ומנסה לנסח דגם אחר ל"פוליטיקה פוסט־השמדה", והשני מנסה לגבש, באופן פרקטי וקונקרטי יותר את מה שנדרש מן הפוליטיקה הפלסטינית כעת ואת האפשרויות העומדות בפניה.

המוקד של הפוליטיקה צריך להיות התנגדות לניסיון למחוק את הפלסטינים, ועל כן עליו לעסוק ביצירה מחדש של משמעות ושל זהות קולקטיבית פלסטינית

לא רק לנהל את ההפסד

לפי מלחיס, המשמעות של פוליטיקה צריכה להשתנות לחלוטין עבור הפלסטינים בזמן הנוכחי. הפוליטיקה במובנה המקובל מתייחסת לפעולה של מוסדות השלטון העצמי הפלסטיניים. במובן זה, היא עומדת בפני השאלות – לאיזה הסכם אפשר להגיע עם הישראלים והפלסטינים לסיום הלחימה? כיצד ניתן במסגרת הסכם כזה להשיג את מקסימום הרווחים עבור הפלסטינים? וכו'.

במובן זה, הפוליטיקה הזו עוסקת בניהול ההפסד – הפלסטינים הפסידו במלחמה מול ישראל, וכעת עליהם לשאת ולתת על תנאי הכניעה שלהם כצד המפסיד.

אך לפי מלחיס, המובן המסורתי הזה של פוליטיקה מאבד משמעות אל מול המצב הנוכחי של הפלסטינים. נקודת המוצא הבסיסית של מלחיס, בהתבסס על הוגים כמו אדוארד סעיד ומאלכ עבד א־נבי, היא מאבק מתמיד, ולא ניתן לחשוב עליו כקבוצה פוליטית שכבר מימשה את עצמה וכעת עליה לנהל את חייה. המלחמה הברוטלית של ישראל בעזה אם כן רק חושפת עובדה זו.

כיצד אם כן נראית פוליטיקה שכזו? לפי מלחיס, פוליטיקה זו אמורה לא לעסוק בשאלות פרקטיות של ניהול החיים, אלא באופנים של יצירת משמעות קולקטיבית עבור העם הפלסטיני. התוקפנות הישראלית, היא מדגישה, אומנם פגעה קודם כול בגופם של הפלסטינים, אך היא גם כוונה באופן עמוק יותר לריסוק של החברה הפלסטינית – ובסופו של דבר לריסוק של כל אפשרות ליצירה או לתחזוק של משמעות קולקטיבית פלסטינית. לפי מלחיס, המטרה הייתה לפרק כל אפשרות לייצוג עצמי, לקטוע את הנרטיב הקולקטיבי הפלסטיני ולהפוך את החברה הפלסטינית לאוסף של אינדיווידואלים הכלואים בסבלם האישי ואינם מסוגלים לפוליטיזציה.

אם זוהי אכן המטרה, מלחיס מדגישה, פוליטיקה פלסטינית של ממש אינה יכולה להיות משא ומתן על שאריות החיים שנותרו לאחר הג'נוסייד או על שיפור תנאי הכניעה של הפלסטיני. המוקד של הפוליטיקה צריך להיות התנגדות לניסיון למחוק את הפלסטינים, ועל כן עליו לעסוק ביצירה מחדש של משמעות ושל זהות קולקטיבית פלסטינית. העם הפלסטיני צריך לחזור להיות סובייקט היסטורי, לא רק סוגיה הומניטרית, ביטחונית או מוסרית.

פוליטיקה אינה יכולה להתבסס על מוסדות הנולדים יש מאין, שכן הלגיטימיות של מוסדות אלו איננה נתונה מראש

כדי לעשות זאת, מלחיס מדגישה, על הפוליטיקה הפלסטינית להתנתק מן המוסדות הרשמיים של השלטון העצמי הפלסטיני ולעבור למישור של היומיום הפלסטיני. מלחיס קוראת להפיכה של ערך ההתמדה אל מול קושי (סבר, صبر) – מערך מוסרי לערך פוליטי מרכזי. מלחיס טוענת שהעמידה האיתנה הזו היא הדבר היחיד שהצליח לסכל עד כה את השאיפה הציונית להכריע את הפלסטינים.

אך לפי מלחיס, אם ההתמדה היא רק ערך מוסרי-פרטי, אזי היא הופכת לשחיקה מתמדת ללא כל אופק לשינוי. לכן יש להעביר את ההתמדה למישור הפוליטי, רוצה לומר, לכלי במאבק אל מול הדיכוי הישראלי. את זאת יש לעשות על ידי העברת המאבק לזירת הזמן –

יש להבין שהמאבק איננו סביב האפשרות של הכרעה, אלא מטרתו להאט ולסכל את ההגמוניה הישראלית. במקביל לכך, על ההתנגדות להפוך לפעולה יומיומית ומחזורית, במקום להתמקד במתקפות עוצמתיות וחד־פעמיות. בהתאם לכך, גם המחיר של ההתנגדות צריך להיות מחולק באופן שווה, וצריכים לשאת אותו לא רק קבוצה אחת מקרב העם הפלסטיני – רק אנשי עזה או פצועים, הרוגים ואסירים או כל ארגון או פלג מסוים. במקום זאת, את הסבל והמחיר העם הפלסטיני כולו צריך לשאת כקולקטיב.

מלחיס ממשיכה ומדגישה שהפוליטיקה החדשה הזו אינה יכולה להיות כבולה לאלו שהם מוסדות רשמיים פלסטיניים, לא הקיימים ולא חדשים. פוליטיקה אינה יכולה להתבסס על מוסדות הנולדים יש מאין, שכן הלגיטימיות של מוסדות אלו איננה נתונה מראש. פוליטיקה נשענת על יצירה מחודשת של קונצנזוס לאומי שבכוחו יהיה לייצג את העם הפלסטיני, ובנייה של קונצנזוס כזה היא תהליך מתמשך, שדורש יצירה של שיח פלסטיני מעבר למושגים המוכרים והקיימים של "סכסוך" או "ביטחון", שיח שיאפשר לפלסטינים לבטא את עצמם כסובייקט ולא כאובייקט.

מודל רעיוני להתארגנות פוליטית

אך כיצד הארגון הפוליטי הזה אמור להיראות בפועל? בזמן של אחרי ההשמדה, לפי מלחיס, פוליטיקה פלסטינית אינה יכולה להיות כזו של מוסדות רשמיים, אך גם לא של פלגים סגורים הפועלים בסודיות, וכמובן גם לא של זהות פלסטינית תרבותית בגלות ללא פעולה פוליטית. במקום זאת, מלחיס מציעה מודל בעל שלוש שכבות.

השכבה הראשונה, כפי שצוין לעיל, היא השכבה של המשמעות שדורשת יצירה של שיח ונרטיב קולקטיביים – שיגדירו את השפה, את אופייה של המלחמה ואת האויב. השכבה השנייה היא השכבה המעשית – כאן מלחיס מציעה דגם של יוזמות עצמאיות ומקומיות ללא ארגון מרכזי. רק בשכבה העליונה צריך להתקיים מנגנון של תיאום – ולא, היא מדגישה, הנהגה או פיקוד. מנגנון תיאום זה יהיה אחראי ליצור סיפור משותף ולקבוע גבולות אדומים להתנגדות, אך לא יכפה תוכניות סגורות על הפעולה ברמה המקומית.

מנגנון זה לא יטען להיות המייצג הבלעדי של ההתנגדות או של העם הפלסטיני, אלא ייצג זירה משותפת לפעולה, שתהיה נחוצה כדי למנוע התפזרות של מאמצי ההתנגדות.

מלחיס מציעה להתחיל בפעולות צנועות ומתמשכות בשתי רמות: ברמת המשמעות – על ידי מלומדים, מובילי דעת קהל ועוד; וברמה המעשית – על ידי יוזמות מקומיות, התנגדות אזרחית וסמלית

מתקפתו של חמאס, כפי שציינו לעיל, הצליחה לשבור את המשוואות הקודמות שפעלו בין ישראל לפלסטינים, ושבהן הזמן עבד לטובת ישראל. למרות זאת, מלחיס מזהירה מן האשליה שמתוך ההצלחה החד־פעמית הזו נובע דגם פוליטי ארוך טווח, שיתרגם את שבירת המשוואה לשינוי ממשי של אופי המאבק בין ישראל לפלסטינים. זהו האתגר שעדיין עומד בפני הפוליטיקה הפלסטינית, אתגר שיתנהל בהכרח בטווח הארוך של המאבק ולא באף הצלחה חד־פעמית.

מאידך גיסא, מלחיס מדגישה, יש להיזהר מהפיכה של הטווח הארוך לתירוץ לחוסר התמודדות עם שאלות או אתגרים פוליטיים. גם פוליטיקה המכוונת לטווח הארוך צריכה להיבחן כל העת ולהוכיח את עצמה, גם אם לא במישור של הכרעה פוליטית, לפחות במישור של משמעות וייצוג – האם היא מייצרת משמעות קולקטיבית, והאם היא מצליחה לייצר ייצוג ואנרגיה פוליטיים בקרב הפלסטינים.

פוליטיקה לטווח הארוך צריכה להיות כזו, לפי מלחיס, שמוותרת על האשליה של הכרעה, וצוברת הישגים לאורך זמן. היא לא תבטיח ניצחון קרוב, וגם לא אחדות מושלמת או הנהגה לגיטימית נתונה מראש. כנגד זאת, היא תציע מאבק מתמיד ליצירת משמעות אל מול הניסיונות למחוק אותה; תאפשר ייצוג פלורליסטי ופתוח, ותמנע את הפיכת הפלסטינים לבעיה שיש לנהל אותה בתוך מערכת עולמית ג'נוסיידית.

מלחיס מציעה להתחיל בפעולות צנועות ומתמשכות בשתי רמות: ברמת המשמעות – על ידי מלומדים, מובילי דעת קהל ועוד; וברמה המעשית – על ידי יוזמות מקומיות, התנגדות אזרחית וסמלית, מפלגות, ארגונים מקצועיים, מועצות מקומיות וכל מי שיכול לעשות משהו.

אם כן, מלחיס מסכמת, פוליטיקה אינה יכולה להיות עוד – לא ניהול משבר, לא מוסדות מסוימים שישמרו לעצמם את הזכות לייצג את העם הפלסטיני ולא הכרעה חד־פעמית.

במובלע או בפחות במובלע, האפשרות שמלחיס מציעה מוצאת את הקוטב השלילי שלה בפוליטיקה הפלסטינית הנוכחית. רוצה לומר, מלחיס מבקרת הן את החמאס, שחשב שמתקפה אחת תוכל להוביל להכרעה של הסכסוך ולהתפרקותה של ישראל; והן את הרשות הפלסטינית, שמציעה את עצמה כקבלן לניהול חייהם של הפלסטינים בתנאים שברור שמטרתם להוביל להשמדתם כקולקטיב.

הרשות שיתפה פעולה עם הכיבוש – בתיאום הביטחוני, בדיכוי של ההתנגדות האלימה, בהסכמתה לנהל את הכלכלה הכושלת בשטחים הכבושים ובכך שהיא ניהלה את חייהם של הפלסטינים עבור השלטון הישראלי

הבעיות במצב המצוי: הרשות הפלסטינית

את הביקורת הזו מלחיס מפתחת במאמרה השני, הקונקרטי יותר. שם היא טוענת כי אירועי המלחמה רק הוכיחו את כישלונו של הדגם הפוליטי של שלטון עצמי פלסטיני – דגם שהחל ברשות הפלסטינית ושבהמשך גם חמאס אימץ אותו ברצועת עזה, גם אם לא הצהיר על כך רשמית. לפי מלחיס, הדגם של שלטון עצמי פלסטיני, כפי שהתבטא בהסכמי אוסלו ובהקמה של הרשות הפלסטינית, היה פגום מיסודו.

לפי מלחיס, קיימת הסכמה רחבה יחסית סביב הבעיות העמוקות השוררות במודל של הרשות. ראשית כול, הבעיות הקיימות בה הן בעיות מבניות ולא־מקריות. הרשות, היא ממשיכה, הוקמה למטרת ניהול חייהם של הפלסטינים ולא למטרת המשך הפרויקט של שחרורם.

בהתאם לכך, בעיית הלגיטימיות שהרשות סובלת ממנה היא גם מבנית – היא איננה תלויה רק באופן התנהלותה של הרשות, אלא, במובן בסיסי יותר, בחוסר יכולתה להגן על הפלסטינים או להוביל לשחרורם. המסקנה מכל אלה היא שהרשות איננה ניתנת לתיקון או לרפורמה. מטרתה מלכתחילה, מלחיס מדגישה, הייתה להשתלט על הפרויקט הלאומי הפלסטיני במובנו העממי הרחב, כפי שהוא התבטא באש"ף. במקום להיות מסגרת רחבה לייצוג לאומי, הפכה הרשות למונופול על ייצוגו של העם הפלסטיני; ובמקום להיות גוף לאומי של ממש, היא שימשה אך ורק לניהול חיי היומיום של העם הפלסטיני, בלי שום שליטה על אדמות ומשאבים.

בהתאם לכך, היא שיתפה פעולה עם הכיבוש – בתיאום הביטחוני, בדיכוי של ההתנגדות האלימה, בהסכמתה לנהל את הכלכלה הכושלת בשטחים הכבושים ובכך שהיא ניהלה את חייהם של הפלסטינים עבור שלטון הכיבוש. מלכתחילה, מלחיס טוענת, ישנה סתירה מוחלטת בין התנגדות לשלטון קולוניאלי ובין הסכמה לשלטון עצמי תחתיו: ההסכמה של הנכבש לקבל שלטון עצמי מוגבל שאין לו הכלים לשבור את המגבלות שהוטלו עליו מלכתחילה, היא למעשה כניעה למשטר הקולוניאלי וקבלת תנאיו. שלטון זה בהגדרה לעולם אינו יכול להיות תחנה בדרך לשחרור.

המוסדות הלאומיים הפלסטיניים צריכים לשרת את ההתנגדות – ולא רק לנהל את חייהם של הפלסטינים ובכך לשרת את המצב הקיים

ואולם, מלחיס מדגישה, הבעיה היא שלא קיימת כרגע מסגרת של שיח לאומי פלסטיני שבה ניתן לדמיין אלטרנטיבה של ממש למצב הנוכחי. כדי לגבש מסגרת קונקרטית שכזו, היא מבקשת להגדיר כמה מושגים שישמשו בסיס לשיח שכזה.

ראשית, שיח לאומי שכזה צריך להיות מבוסס על זכות להגדרה עצמית – זכותו של עם לבחור במערכת פוליטית, חברתית וכלכלית התואמת את רצונו החופשי ואת מקומו בעולם – לא במובן חוקי-פורמלי גרידא אלא כיכולת בפועל.

שנית, עליה להיות מבוססת על חוזה לאומי אשר מגדיר את היחסים בין העם והכוחות הפוליטיים החברתיים שלו, ושבו ההנהגה כפופה לרצון העם ומקבלת את הלגיטימיות שלה ממנו, ולא הנהגה – כמו הרשות הפלסטינית – שהיא תוצאה של יחסי כוח או של החלטה בין־לאומית. על הקשר בין ההנהגה לעם להיות מבוסס על עקרון הייצוג – רוצה לומר, ההנהגה צריכה לייצג את העם על כל חלקיו; לא כאוסף של פרטים אלא כגוף פוליטי בעל פרויקט שחרור. זאת כמובן בניגוד לייצוג של הרשות הפלסטינית, שאיננו ייצוג של ממש – אלא מתבטא בעיקר ברמה הבירוקרטית או הביטחונית.

לבסוף, בשיח לאומי שכזה, ההתנגדות אינה צריכה להיות עניין עממי-ספונטני או התלוי בקבוצות עצמאיות – עליה להפוך לעניין ממוסד, בעל כוחות פוליטיים, כלכליים, חוקיים ומנהליים. רוצה לומר, המוסדות הלאומיים הפלסטיניים צריכים לשרת את ההתנגדות – ולא רק לנהל את חייהם של הפלסטינים ובכך לשרת את המצב הקיים.

מלחיס מדגישה שהדבר אינו יכול לקרות תחת הדגם של שלטון עצמי במובנו הנוכחי. המוסדות הפלסטיניים, השואבים את הלגיטימיות שלהם מהסכמים עם שלטון הכיבוש, אינם יכולים להפוך את עורם ולהפוך למוסדות המשרתים התנגדות. גם מבחינה פרקטית, מוסדותיה של הרשות ממומנים על ידי כספי הסילוקין – כספי המכס שעל פי הסכמי אוסלו ישראל מעבירה לפלסטינים – ומכספי סיוע זרים, ועל כן הם כפופים בפועל לישראל ולמערב מבחינה פוליטית ואינם נהנים מחופש ההחלטה, מחופש כלכלי ומלגיטימיות עממית ישירה. מלכתחילה, ייסודה של הרשות התבסס על דה־לגיטימציה של המאבק הפלסטיני החמוש – וכאשר הרשות הפלסטינית ניסתה, בפעם הראשונה והיחידה, למרוד בישראל באינתיפאדה השנייה, דוכאה ההתקוממות באכזריות – הנהגתה נאסרה ויאסר ערפאת נכלא במוקטעה לשארית חייו.

עוד בעיות במצב המצוי: החמאס

חמאס מצידו הכניס את עצמו למלכוד של השלטון העצמי באופן הולך וגובר מאז 2006. למרות הניסיון לשלב את חמאס בהסכמי אוסלו בעקבות הניצחון שלה בבחירות 2006, היא קיבלה על עצמה את ההסכם בפועל בעצם ההסכמה להשתתף בבחירות אלו ולהשתלב במוסדות הרשות. התוצאה הייתה שהתנועה חשפה את עצמה למנגנונים הממשמעים של הכיבוש – ממשלת האחדות הלאומית בראשות חמאס הוחרמה פוליטית, דיפולומטית וכלכלית, מה שהוביל לכישלונה.

כתגובה לכך, החליט חמאס להסתפק בשליטה על רצועת עזה, מה שהפך את הפיצול הגאוגרפי בין עזה לגדה – כתוצאה מנסיגתה של ישראל מהרצועה – לפיצול פוליטי. כמו פתח, הניסיון של חמאס לשלב בין שלטון פוליטי לבין התנגדות הוביל לכך שהכיבוש "העניש" אותה – במקרה זה, הטילה ישראל מצור על הרצועה, חנקה אותה כלכלית והענישה אותה במתקפות צבאיות חוזרות ונשנות – תוך שהרשות הפלסטינית, מדינות ערב והקהילה הבין־לאומית מחרימות את שלטון חמאס ומתירות לישראל לבודדו.

בהתאם לכך, הפך חמאס, כמו הרשות הפלסטינית, לתלוי כלכלית בסיוע חיצוני של מדינות ערב. מטרתו של סיוע זה, בגדה ובעזה, היה להחזיק בחיים את השלטונות הפלסטיניים במצב של פיצול, תלות וחולשה. לבסוף, חמאס למעשה קיבל על עצמו את הלגיטימיות של הכיבוש הישראלי בכך שהסכים להפסיק את המלחמות ברצועת עזה בהסכמה מדינית. בכך הוא למעשה הפך לזרוע המשרתת את הכיבוש – כך שבמקום שיתמודד עם התנגדות עממית שלא ניתן לשלוט בה, היה יכול כעת להתמודד עם שלטון החמאס בלבד – שהיה נמצא בעמדה של נחיתות כוח מובנית אל מול הכובש.

חמאס חוזר לפי מלחיס על הכישלון ההיסטורי של תנועת פתח, שלא יזם את האינתיפאדה הראשונה, אלא הצטרף אליה מפחד לאבד את כוחו, ולבסוף ניצל את המומנטום שלה כדי לחתום על הסכמי אוסלו

איך הגענו לכאן? על הפיצול בחמאס

כעת, מלחיס עוברת לנתח את אירועי השנתיים האחרונות – המתקפה של חמאס, שכוונתה הייתה לשבור את הדגם של השלטון העצמי ואת המגבלות החמורות שזה הטיל על ההתנגדות.

לדעת מלחיס, כיוון שהמשטר הישראלי הוא משטר קולוניאלי, שמטרתו לסלק את הפלסטינים, היה ניתן לצפות שלא חמאס אלא ישראל היא זו שתפתח במתקפה על רצועת עזה, כפי שהיה ניתן לצפות שתפתח במתקפה על הפלסטינים בגדה המערבית. ההפתעה הייתה שחמאס היה זה שיזם את ההתלקחות, ששברה את המערכת הקיימת של השלטון העצמי המוגבל ואת המיתוס של היותו של הצבא הישראל בלתי־מנוצח, והעביר את המערכה אל תוך גבולות ישראל בדיוק בזמן שהיה נראה שישראל הצליחה להכניע הן את ההתנגדות הפלסטינית והן את מדינות ערב במסגרת הסכמי אברהם.

לפי מלחיס, ההחלטה של דף וסינוואר, מובילי פלג ההתנגדות בתנועת חמאס, ליזום את המתקפה, התבססה על כך שהם חשו באיום הקיומי של הסכמי אברהם והנורמליזציה עם סעודיה – כהסכמה סופית של מדינות ערב והעולם לנטוש את הפלסטינים ולבנות סדר חדש במזרח התיכון המתעלם מהם. במצב כזה, הם הסיקו שהמחיר של דחיית המתקפה יהיה גרוע מן המחיר של הוצאתה לפועל.

ההימור של המתקפה היה שהיא תביא לאחת משתי תוצאות – או שתצליח ותביא להסרת המצור ולגיבוש של תמיכה בין־לאומית סביב סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית; או, אם תיכשל, תביא לקריסת הלגיטימיות הבין־לאומית של ישראל; תחשוף את האופי הקולוניאלי והפשיסטי של המשטר הישראלי ואת ערוות הצבא הישראלי, ובטווח הארוך תעלה את המחיר של הכיבוש ושל הזדהות עם הציונות.

מלחיס מעריכה שההנהגה המדינית של חמאס לא תמכה במתקפה מלכתחילה ולא הייתה מחליטה לבצע אותה. כעת, אותה הנהגה למעשה בוגדת בכוונות של מי שביצעו את המתקפה בכך שהיא מסכימה להקים מועצה טכנוקרטית שתשלוט ברצועה במנדט בין־לאומי ושתהיה כפופה ישירות לארה"ב. גם כאן, חמאס חוזר למעשה על הכישלון ההיסטורי של תנועת פתח, שלא יזם את האינתיפאדה הראשונה, אלא הצטרף אליה מפחד לאבד את כוחו, ולבסוף ניצל את המומנטום שלה כדי לחתום על הסכמי אוסלו.

העניין הפלסטיני הפך למוקד מוביליזציה של מאבק בגזענות ובקולוניאליזם ולמען צדק, חירות, זכויות ילידיות, זכויות אדם ואף מאבק למען האקלים

ההימור של חמאס לא הצליח בסופו של דבר לסיים את הכיבוש, וגם הסב אבדות כבדות לפלסטינים – בגוף, בנפש וברכוש – שעולות לכדי נכבה שנייה.

למרות הנזקים הכבדים בטווח הקצר, מלחיס סבורה שלשבירה של דגם השלטון העצמי עשויות להיות יתרונות מסוימים בטווח הארוך. ראשית כול, המתקפה חשפה את עצם העובדה ששלטון עצמי פלסטיני תחת שלטון הכיבוש הקולוניאלי הוא בלתי־אפשרי, ושהוא מוטט את האשליה של פתרון שתי המדינות – למעשה חלוקה של הארץ בין היליד לבין הכוח הכובש הישראלי, שמטרתו היא בסופו של דבר להחליף את היליד. לבסוף, המתקפה גם ניתצה את האשליה שניתן להסתמך על הקהילה הבין־לאומית שעם הזמן תעניק לפלסטינים את זכויותיהם.

טוב לפלסטינים: גל של סולידריות בין־לאומית

תוצאה חשובה נוספת של המתקפה של חמאס הייתה גיבוש של תנועת סולידריות בין־לאומית אדירה עם הפלסטינים – אולי תנועת הסולידריות הבין־לאומית הגדולה במאה ה־21, ואולי הגדולה ביותר מאז מלחמת וייטנאם. תנועה זו התפרשה על פני יבשות שלמות – אמריקה, אירופה, אסיה, אפריקה, דרום אמריקה ואוסטרליה. היא סימלה את הפיכתה של הסולידריות הפלסטינית מעניין אליטיסטי יחסית לתנועה פופולרית רחבה, גם בקרב צעירים רבים במערב. העניין הפלסטיני הפך למוקד מוביליזציה של מאבק בגזענות ובקולוניאליזם ולמען צדק, חירות, זכויות ילידיות, זכויות אדם ואף מאבק למען האקלים.

התנועה גם הצליחה לגבש כלים של ממש למאבק בישראל – לחץ כלכלי, חרם צרכני, השבתת אוניברסיטאות ואף הדחה של פוליטיקאים והחלפתם. יותר מכול, היא הצליחה להגדיר מחדש אמות מידה מוסריות, והפכה את השאלה של התמיכה בפלסטינים למדד של לגיטימיות מוסרית. המאבק הפלסטיני הפך באופן כללי לסמל עולמי של מאבק בקולוניאליזם. בהתאם לכך, הלגיטימיות המוסרית של המערב, שתמך בזוועות שישראל ביצעה בעזה כמעט ללא סייג, והנרטיב המערבי איבדו את עוצמתם.

האירועים מסמנים את ירידת כוחן של ארה"ב ושל אירופה בסדר הבין־לאומי ואת העלייה של מדינות העולם המתפתח ושל הציר הסיני-רוסי-אסייתי. לפי מלחיס, תנועת הסולידריות עם הפלסטינים לא נעצרה בדעת הקהל, והפכה לבלוק בין־לאומי של ממש המשפיע על הפוליטיקה ועל הכלכלה העולמית. לא רק ממשלות ופוליטיקאים אלא אף חברות החלו לשנות את המדיניות שלהן כלפי ישראל תחת הלחץ של גוש זה.

אם כן, אף על פי שלא הצליחה המתקפה לשחרר את פלסטין או לשבור את המצור ברמה המקומית, היא הפכה את הפלסטינים לראשונה לגורם משפיע ברמה הבין־לאומית – ולא רק לקורבן או לסוגיה הומניטרית.

כל ההתפתחויות הללו, מלחיס מדגישה, עשויות לחולל שינוי בין־לאומי של ממש, שאף יוביל בסופו של דבר לשינוי יסודי באופי הסכסוך. עם התגברות הנזק הכלכלי והבידוד הבין־לאומי של ישראל, זו האחרונה עשויה אפילו לסבול מסנקציות, ודעת הקהל הבין־לאומית הפונה נגד ישראל עשויה לכפות עליה ועל הקהילה הבין־לאומית פתרון לסכסוך.

קריאת כיוון

לבסוף, מלחיס מציעה פרויקט לאומי פלסטיני חדש שיחליף את פרדיגמת השלטון העצמי שעבר זמנה. ההצעה דומה לזו שתוארה במאמר הקודם – פרויקט עממי ופלורליסטי שלא יכלא את המאבק הפלסטיני בתוך גוף רשמי, אלא יפעל "מלמטה" באופן פלורליסטי ולא־היררכי. למרות זאת, היא מדגישה שהיא איננה תומכת בשינוי מהפכני של השלטון הפלסטיני, אלא קוראת לשינוי מצטבר.

לפי מלחיס הדרך היחידה להוביל לשחרור אמיתי היא גיבוש פרויקט לאומי פלסטיני חדש ועממי מתוך ההריסות

למרות זאת, מלחיס מסכמת כי מדובר בקריאת כיוון כללית בלבד, המותירה שאלות פתוחות רבות: איך ייראו בפועל מנגנוני השלטון העתידיים של הפלסטינים? האם השינוי יכול לקרות מתוך המוסדות הקיימים, או שנדרשים מוסדות חדשים לגמרי? כיצד ניתן להפריד בין הניהול של חיי היומיום של הפלסטינים ובין המאבק בישראל? מהו תפקידם של הפלסטינים בתפוצות? מהו מקומם של יהודים ישראלים המתנגדים לציונות במסגרת פרויקט לאומי פלסטיני חדש? מה מקומם של מדינות ערב ושל העולם? מהם היסודות המוסריים של מאבק שחרור פלסטיני בזמננו?

מטרת קיומו של פרויקט לאומי חדש היא לאפשר דיון פתוח בשאלות אלו – שוב כאמור בניגוד לפרויקט השלטון העצמי, שנולד מתוך הסכם פוליטי סגור ולא מתוך דיון לאומי פתוח. מאמרה הוא רק מסגרת אופציונלית לדיון שכזה – לא מסמך מחייב.

אם נסכם, עיקר ביקורתה של מלחיס בשני המאמרים מופנית לרשות הפלסטינית וכן לגורמים ה"מתונים" יותר בחמאס, שביקשו לחקות את הרשות הפלסטינית בעצמם ולנטוש את דרך ההתנגדות. אלו ביקשו להשתלט על המאבק הפלסטיני ולכובלו במסגרת פוליטית שנדונה מראש לכישלון, ושהעניקה למשטר הישראלי את הכלים להמשיך את הפרויקט הקולוניאלי שלו. את המסגרת הזו היה צריך וראוי לשבור – ואת זאת עשה חמאס במתקפתו, שמלחיס תומכת בה באופן עקרוני, גם אם היא בסופו של דבר נכשלה במטרותיה המיידיות.

מטרתה של מלחיס היא לענות על השאלה – בהינתן מצב זה, מה יש לעשות כעת? בתוך כך, היא מבקשת להציע מסגרת שתחמוק מדיכוטומיה בסיסית – מצד אחד, שלילה מוחלטת של המתקפה בשל התוצאות המחרידות שהיא הובילה אליהן ובקשה כביכול לחזור אחורה לזמן שטרום המתקפה לדגם של שלטון עצמי פלסטיני שיהיה מופקד על שיקום הרצועה; מצד שני, מחשבה שהמתקפה הייתה "ניצחון" או "הכרעה", או שהיא יכולה להספיק לכך. במקום זאת, היא מציעה שאומנם המתקפה הקריסה את הפרדיגמה הקיימת, שהייתה מובילה לאסון בכל מקרה, אך שהדרך היחידה להוביל לשחרור אמיתי היא גיבוש פרויקט לאומי פלסטיני חדש ועממי מתוך ההריסות. רק פרויקט ארוך טווח שכזה יכול להוביל בעתיד לשחרור אמיתי.