מדינות המפרץ וישראל: סופה של ידידות רעועה

לפחות עד אוקטובר 2023, היה ברור לכול שמדינות המפרץ וישראל הן בעלות ברית לכל דבר – תחת המטרייה של הגמוניה אמריקאית במזרח התיכון. לאחר הסכמי אברהם, גם סעודיה – בעלת הברית הראשית של ארה"ב באזור המפרץ – הייתה על דרך המלך של נורמליזציה עם ישראל. המלחמה של ישראל בעזה הסיטה את סעודיה מנתיב זה, בשעה שבין ישראל והאמירויות המשיך להתקיים שיתוף פעולה קרוב.

ועדיין, נדמה שהאירוע ששבר סופית את אחדות האינטרסים העקרונית בין ישראל, ארה"ב ומדינות המפרץ הוא המתקפה הישראלית-אמריקאית על איראן ב־28 בפברואר – תקיפה שהובילה למתקפת־נגד איראנית כנגד מדינות המפרץ ולסגירת מצרי הורמוז, שנמשכת עד היום ושפגעה בהן קשות מבחינה כלכלית. אלו, שידעו שמתקפה אמריקאית תוביל לכך, התנגדו לה לאורך כל הדרך, וכעת הן עומדות בפני בחירות קשות לגבי עתידן ויחסן לישראל וארה"ב.

לפי מאמרו של ה"א הלייר, מומחה לענייני ביטחון וגיאופוליטיקה, במגזין Foreign Affairs, אירועי החודשים האחרונים העמידו את האינטרסים ואת השאיפות של מדינות המפרץ ושל ישראל בסתירה.

לפי הלייר, זה עשור מדינות המפרץ מבקשות להלך בין הטיפות: מצד אחד, הן חסו תחת מטריית הביטחון האמריקאית באזור, אך שמרו על ניטרליות בכל הנוגע לאיראן וניהלו ערוץ תקשורת עם טהראן כדי למנוע הסלמות פוטנציאליות. כל שלושת האלמנטים של אסטרטגיית הביטחון הזו מוטלים כעת בספק.

ישראל וארה"ב, הלייר מטעים, סבורות שניתן לשלב את מדינות המפרץ בארכיטקטורה אזורית המבוססת על דומיננטיות ישראלית. הנחה זו הייתה מבוססת על אחדות האינטרסים בין ישראל ומדינות המפרץ – התנגדות לפרויקט הגרעין האיראני ולתמיכתה במיליציות בעיראק, לבנון ותימן – אך המלחמה האחרונה הוכיחה למדינות המפרץ ששאיפות ישראל לדומיננטיות אזורית מסכנות גם אותן, ושבהינתן ההזדמנות, ישראל תתעלם מן האינטרסים של בעלות בריתה באזור לצורך הגשמת שאיפות אלו.

רבים ממנהיגי מדינות המפרץ סבורים שישראל היא זו ששכנעה את ארה"ב לצאת לתקיפה באיראן – תקיפה שהראשונות ששילמו עליה מחיר היו מדינות המפרץ, שלא רצו בה מלכתחילה

הארכיטקטורה האזורית – ומפלתה

במשך שנים, לפי הלייר, השתמשו האמריקאים בכלי של הסכמי נורמליזציה עם ישראל כדי לנסות לשלב את מדינות המפרץ בתוך סדר אזורי המבוסס על דומיננטיות ישראלית. לאחר עשורים שבהן מדינות המפרץ הכריזו שהן תסכמנה לנורמליזציה עם ישראל רק עם זו תסיים את הכיבוש, מספר מדינות במפרץ, ובראשן איחוד האמירויות, הסכימו לנורמליזציה עם ישראל למרות המשך הכיבוש.

המוטיבציה הגיעה בעיקר מן הצד האמריקאי, ומדינות אלו קיבלו בתמורה גישה לטכנולוגיה צבאית מתקדמת ועסקאות סחר עם ישראל, ושולבו באופן עמוק יותר בארכיטקטורת הביטחון האמריקאית האזורית. ארה"ב אפילו הסכימה למכור מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות כדי לשכנע אותה לחתום על ההסכם. ארה"ב גם ביקשה להתנות את החתימה על הסכם הגנה הדדית עם ערב הסעודית בחתימה על הסכם נורמליזציה עם ישראל.

אך היה פער בציפיות בין הצדדים: מדינות המפרץ ביקשו ליהנות מן היתרונות הקשורים בהסכמים אלו, אך מעולם לא הסכימו לרעיון של דומיננטיות אזורית ישראלית. התגובה הישראלית ל־7.10 – הרס עזה, פעולות לסיפוח בגדה והפצצות ופלישה בלבנון ובסוריה – רק ערערה את מעמדה האזורי של ישראל. לבסוף, ישראל אף הפציצה אזור מגורים בקטר כדי לנסות להתנקש בצוות המשא ומתן של חמאס ששהה שם באותה העת.

בניגוד לישראל, המרחיבה כל העת את מעגלי העימות שלה באזור, האינטרס של מדינות המפרץ הוא לשוב ל'עסקים כרגיל' – והמלחמה האחרונה באיראן רק מוכיחה עד כמה האינטרס שלהן ושל ישראל הפוך. רבים ממנהיגי מדינות המפרץ סבורים שישראל היא זו ששכנעה את ארה"ב לצאת לתקיפה באיראן – תקיפה שהראשונות ששילמו עליה מחיר היו מדינות המפרץ, שלא רצו בה מלכתחילה. מדינות המפרץ כאמור ניהלו מאמץ ארוך שנים לשפר את יחסיהן עם איראן, ולקראת התקיפה העבירו מסרים – פומביים וחשאיים – שהן מתנגדות לתקיפה ושהן לא תאפשרנה שימוש בטריטוריה שלהן כנקודת יציאה לפלישה קרקעית לאיראן.

התקיפות מאיראן עשויות להביא את מדינות המפרץ להתגבר על המחלוקות ביניהן, להתאחד ולייצר ארכיטקטורת ביטחון משלהן

למרות זאת, איראן הגיבה בעוצמה כנגד מדינות המפרץ – שכן היא לא התחשבה בכוונות של מדינות אלו, אלא בעובדה שהן בפועל חלק מן הארכיטקטורה הביטחונית האזורית שאפשרה את המתקפה על איראן. הדבר הוכיח שגם אם מדינות המפרץ מבקשות בכנות להצהיר על ניטרליות, איראן לא תקבל ניטרליות זו כל עוד מדינות המפרץ הן חלק מהארכיטקטורה האזורית האמריקאית הנוכחית.

הפיצול המתהווה בגישת המפרציות לאיומי האזור

ככל שהתמשכה המלחמה, התחלקו מדינות המפרץ השונות לשלושה מחנות עיקריים. בראשון הייתה עומאן, שבחרה באיפוק. למרות התקיפה האיראנית על נמל דוקם, עומאן המשיכה את יחסיה עם איראן ואף בירכה באופן רשמי את המנהיג העליון האיראני החדש מוג'תבא חמינאי, כשהחליף את אביו שנהרג בתקיפה הישראלית-אמריקאית.

המחנה הנגדי היה זה של איחוד האמירויות – המדינה שספגה את ההיקף הגדול ביותר של תקיפות איראניות במפרץ. בהתאם לכך, בחרה איחוד האמירויות בעוינות כלפי איראן – היא אסרה כניסה או מעבר של בעלי דרכון איראני בשטחה, הראתה מוכנות להשתתף במאמץ האמריקאי לכיבוש מצרי הורמוז והבהירה שהיא מתכוונת לחזק את יחסיה עם ארה"ב ועם ישראל. גם בחריין נמצאת במחנה זה.

המחנה השלישי הוא של סעודיה, קטר וכווית – שבחרו בגישת ביניים הנמצאת בין שני הקיצונים.

מחנות אלו משקפים הבדלים עמוקים בתפיסות של המדינות כלפי האיומים השונים באזור ושל יריבויות בין מדינות המפרץ – אך גם נדמה שיש גם קונפליקט פנימי בעמדה של מדינות המפרץ לגבי שאיפותיהן לעתיד. מצד אחד, הן שואפות לכך שמצרי הורמוז ייפתחו כמה שיותר מהר, אך מנגד, הן גם חוששות שאם איראן תישאר במצבה הנוכחי, היא תמשיך להיות איום צבאי על מדינות המפרץ בעתיד.

לפי הלייר, התקיפות מאיראן עשויות להביא את מדינות המפרץ להתגבר על המחלוקות ביניהן, להתאחד ולייצר ארכיטקטורת ביטחון משלהן, משהתברר שההגנה האמריקאית עליהן איננה אפקטיבית. כבר כעת, מדינות המפרץ מבקשות לגוון את מקורות היבוא הביטחוני שלהן – כרגע הן מסתמכות על ארה"ב ליבוא של נשק, מטוסים וספינות וכן לתחזוקה, אימון וטכנולוגיה צבאית מתקדמת. הבעיה היא שמדינות המפרץ יתקשו למצוא פטרון אחר שיספק להן מה שארה"ב מספקת להן מבחינה זו.

מדינות המפרץ מייבאות מטוסי קרב טורקיים, מערכות הגנה אווירית מדרום קוריאה, כטב"מים מאוקראינה, טילי פטריוט יפניים וטילי אנטי־כטב"מ זולים מבריטניה

חלופות להגנה האמריקאית

בטווח הבינוני, הן גם לא תוכלנה להיענות לדרישה האיראנית להוציא משטחן את הבסיסים האמריקאיים, שכן אין להן, בטווח הבינוני, דרך אחרת להגן על עצמן – בין השאר מפני איראן, שהוכיחה שהן זקוקות להגנה כזו. למרות המהלכים לנורמליזציה עם איראן בשנים האחרונות, מדינות המפרץ חוששות מפניה, וייתכן שהן תחתורנה למדיניות אגרסיבית הרבה יותר כלפיה בעתיד.

אך מנגד, מדינות המפרץ אינן מתכוונות להתיישר עם התוכניות של ישראל לדומיננטיות אזורית, והן לא תהיינה מוכנות להשתלב בארכיטקטורה אזורית המבוססת על דומיננטיות ישראלית – שכן הן רואות בישראל איום על היציבות האזורית לא פחות מאיראן. ישראל הוכיחה מאז 2023 שהיא אינה מתכוונת לכבד את הריבונות של שכנותיה; בכיריה עומדים בפני כתבי אישום של בית הדין הפלילי הבין־לאומי בעקבות פעולותיהם בעזה, והאיגוד המקצועי הבכיר של חוקרי ג'נוסייד הכריע שישראל ביצעה רצח עם.

חוסר הפופולריות של ישראל לבדה בקרב אזרחי מדינות המפרץ בעקבות התנהלותה מאז 2023, הוא סיבה טובה מספיק עבור מנהיגי מדינות המפרץ שלא לשתף איתה פעולה.

אם כן, למדינות המפרץ אין ברירה אלא להעמיק את שיתוף הפעולה שלהן עם ארה"ב בגלל פגיעותן. בטווח הארוך מנהיגיהן יבקשו ליצור שיתופי פעולה ביטחוניים נוספים. כך למשל ב־2024 יצרה איחוד האמירויות שותפויות עם יצרני כטב"מים טורקיים, ובשנה שעברה חתמו סעודיה ופקיסטן על הסכם הגנה הדדית.

מדינות המפרץ גם מחפשות אלטרנטיבות לנשק אמריקאי – הן מייבאות מטוסי קרב טורקיים, מערכות הגנה אווירית מדרום קוריאה, כטב"מים מאוקראינה, טילי פטריוט יפניים וטילי אנטי־כטב"מ זולים מבריטניה. באפריל הכריזה נשיאת המועצה האירופית שאירופה היא שותפה שמדינות המפרץ יכולות לסמוך עליה – ואירופה עורכת כעת משא ומתן עם איחוד האמירויות על הסכם סחר חופשי. מדינות המפרץ כנראה יבקשו גם ליצור קשרים צבאיים וביטחוניים עם סין – אך ככל הנראה הן תיאלצנה להימנע מהסכמי הגנה מפורשים בשל התנגדות אמריקאית.

מדינות המפרץ שואפות לסדר ביטחוני אזורי שיביא בחשבון את האינטרסים שלהן כשחקן עצמאי – ולא כנספח של ישראל או איראן

זמן להשתחרר מהתלות הבטחונית

למרות כל זאת, הסתמכות של מדינות המפרץ על מדינות אחרות לצורכי הגנה תמנע מהן ריבונות אמיתית. כדי להתקרב לריבונות שכזו, על מדינות המפרץ להעמיק את שיתוף הפעולה ההגנתי שלהן זו עם זו – למשל, הן יכולות לחלוק מערכות גילוי רדאר, הגנה אווירית והגנה מפני כטב"מים.

אף על פי שבאופן עקרוני ל־GCC (מועצת התיאום המפרצית) יש סמכות פיקוד צבאית עליונה על המדינות החברות בה, יריבות בין מדינות המפרץ מנעה עד כה אינטגרציה צבאית של ממש.

נוסף על כך, הלייר מדגיש, על מדינות המפרץ להגביר את הייצור הצבאי הדומסטי שלהן – בייחוד בתחומי הגנה אווירית – כדי להקטין את ההסתמכות שלהן על גורמים חיצוניים. הן סעודיה והן איחוד האמירויות כבר פועלות להקמה של חברות ממשלתיות לייצור ביטחוני. סעודיה אף מכוונת להגיע ל־50% ייצור מקומי צבאי עד שנת 2030, והחברה הממשלתית של איחוד האמירויות כבר ייצרה כמויות משמעותיות של טילים מונחים.

אך במהלך המלחמה האחרונה, מדינות המפרץ סבלו בעיקר מחוסר אקוטי במיירטים – חוסר שכרגע אין להן יכולת לחפות עליו בצורת ייצור מקומי. לכן בטווח הקצר, הן אינן יכולות להסתמך על ייצור כזה. הדבר רק מדגיש את הצורך שלהן ליצור שיתוף פעולה של ממש – שכן שיתוף פעולה דיפלומטי ביניהן יעניק להן משקל אל מול ארה"ב בהשפעה על ההחלטות הקובעות את גורלן.

ההנחה האמריקאית לאורך השנים האחרונות, הלייר חותם את דבריו, הייתה שביטחונה של ישראל וביטחונן של מדינות המפרץ עולים בקנה אחד, ועל כן נורמליזציה בתמיכה אמריקאית תביא ליציבות. ואולם, השנה האחרונה הוכיחה עד כמה הנחה זו ריקה מתוכן. הפער בין חזונו של נתניהו ל'מזרח תיכון חדש' תחת הגמוניה ישראלית לבין השאיפות של מדינות ערב – ובייחוד מדינות המפרץ – הוא בלתי ניתן לגישור. מדינות המפרץ שואפות לסדר ביטחוני אזורי שיביא בחשבון את האינטרסים שלהן כשחקן עצמאי – ולא כנספח של ישראל או איראן. נדמה אם כן שהדבר נתון בעיקר בידיהן שלהן וביכולת שלהן להתגבר על המחלוקות ביניהן.