מי שמבלה זמן רב מדי ברשתות החברתיות, כמוני, נתקל כנראה בזרם המומחים לתרבות ערבית־אסלאמית שצצו בשנים האחרונות בכל מקום. אותם "מומחים" טוענים שהמפתח להצלחה במזרח התיכון – בפוליטיקה, בביטחון, בעסקים או בכל תחום אחר – טמון בפענוח הקודים התרבותיים העדינים והמוסכמות החברתיות של העולם המוסלמי.
הנחת העבודה מאחורי טענה זו היא שהאוכלוסייה הערבית־מוסלמית, כלומר רוב מוחץ של תושבי האזור, היא אוכלוסייה בעלת אמונה דתית איתנה, ושאמונה זו היא המניע העיקרי לפעולותיהם בשלל מישורים.
מעל במה זו התפרסמו מאמרים רבים המפריכים את התפיסה השטחית לעיל. הם הראו לדוגמה שמאחורי החלטות פוליטיות של מדינות וארגונים באזור עומדים, למרבה ההפתעה, שיקולים פוליטיים ולא שיקולים דתיים. אולם מפתיע לגלות כמה מעט נכתב על הנחות היסוד עצמן: האם בכלל נכון להניח שהאוכלוסייה הערבית־מוסלמית באזור היא אוכלוסייה דתית? והאם יש קשר בין אדיקות דתית להשקפות פוליטיות או תרבותיות?
סוגיה זו בדיוק עומדת במרכזו של מאמר שפרסם בשנה שעברה הסוציולוג ארמן אזאדי (Azedi) בכתב העת International Journal of Comparative Sociology. המחקר של אזאדי מפתיע בפשטותו, ומתבסס על מה שהוא מתאר כמידע גולמי נדיר: עשרות אלפי ראיונות שהתקיימו בשנים 2010 עד 2022 על ידי רשת המחקר Arab Barometer, הפועלת בניצוחם של כמה חוקרים מאוניברסיטאות בארצות הברית ובמזרח התיכון.
למרואיינים – 89,252 מוסלמים ומוסלמיות מ־11 מדינות ערב שונות – הוצגו שאלות הקשורות למידת האדיקות הדתית שלהם. לדוגמה, הם התבקשו להעיד אם הם מגדירים את עצמם "דתיים", "דתיים במידה חלקית" או "לא־דתיים". קידוד של נתוני הסקר למשתנים מספריים מאפשר לבחון מנקודת מבט כמותית שורה של מגמות דתיות שהתרחשו בעשור האחרון ועל בסיס הניתוח להגיע למסקנות בסיסיות על מידת האדיקות הדתית של האוכלוסייה הערבית־מוסלמית ועל מאפייניה.
אזאדי שולל הן את תיאוריית החילון ואת תיאוריית התחייה האסלאמית. במקום זאת, הוא מציע לבחון את הנתונים בעזרת מסגרת תיאורטית אחרת, שצברה פופולריות לאחרונה דווקא במערב: תיאוריית הקיטוב
עשור של קיטוב דתי
נתוני הסקר מצביעים על עשור הפכפך עם שינויים תכופים במידת האדיקות הדתית של מוסלמים במדינות ערב. מגמה זו אינה מתיישבת עם שתיים מהתיאוריות הנפוצות בתחום הדמוגרפיה של הדת: תיאוריית החילוּן ומנגד תיאוריית התחייה האסלאמית.
מקדמיה של תיאוריית החילוּן טוענים באופן כללי שהתפתחויות טכנולוגיות מובילות לדעיכתן של אמונות דתיות, ושהמודרנה תביא לבסוף ליצירת עולם חילוני. אלא שנבואות מסוג זה, שהיו בשיא הפופולריות שלהן בשנות החמישים והשישים, התנפצו פעם אחר פעם אל מול הנתונים, ובפרט נכשלו בתיאור המציאות בעולם הערבי, שבו לעיתים קרובות תהליכי מודרניזציה הביאו דווקא לעלייה ברמת האדיקות הדתית.
מהנתונים מהעשור האחרון עולה ששיעור החילונים במדינות ערב הוא כעשרה אחוזים בלבד מהאוכלוסייה, אולם אזאדי מסתייג ומציין שיש להסתכל על נתוני החילוניות במדינות ערב באופן חשדני. מחקרים מהשנים האחרונות הראו ששיעור החילונים במדינות אלה גבוה משהסקרים משקפים בשל חשש של הנשאלים להעיד על חילוניותם. מחקרים אלטרנטיביים, שהתבססו על ניתוח מידע מהרשתות החברתיות, מציגים שיעור חילונים גבוה יותר. אף על פי כן, אין ספק שהתחזיות על עולם חילוני שיגיע בחסות המודרנה לא התממשו בעולם הערבי־מוסלמי, שנותר דתי במידה ניכרת.
אך האם אפשר להרחיק לכת ולקבוע שהעולם הערבי־מוסלמי אכן דתי באופן מובהק? אל מול הקריסה של תזת החילוּן התפתחה בשלהי המאה ה־20 תזה הפוכה המתארת התחזקות של הזהות הדתית כתוצאה מקריסת מנגנוני המדינה ועליית הנאו־ליברליזם. הדת, ובפרט אגודות דתיות וארגוני צדקה, החליפו את מנגוני הרווחה והסולידריות של המדינה, וכתוצאה מכך נרשמה עלייה במידת האדיקות הדתית של התושבים.
תזה זו נתפסת כרלוונטית במיוחד לתיאור המגמות בעולם הערבי משום שבמדינות ערב התרחשו תהליכי הפרטה נרחבים בעשורים האחרונים, ואומצו בהן מודלים נאו־ליברליים.
ב־6 מתוך 11 המדינות שנדגמו, ניתן להבחין בעלייה ניכרת בשיעור הנסקרים שמגדירים את עצמם כדתיים, ובמקביל לכך אפשר לראות עלייה גם בשיעור החילונים ב־6 מתוך 11 מדינות
דוגמאות מובהקות לתחייה הדתית שהתרחשה אצל מוסלמים בסוף המאה ה־20 הן עלייה חדה במספר העולים לרגל למכה ובמספר המתפללים במסגדים וכן התגברות של ביטויי האסלאם בזירה הציבורית, לדוגמה במישור הכלכלי (הקמת חברות ובנקים הממתגים את עצמם כ"אסלאמיים") או במישור הפוליטי (התחזקות האסלאם הפוליטי בשורה של מדינות). ואולם גם תזת התחייה האסלאמית מתארת את המציאות כיום באופן חלקי בלבד. לפי אזאדי, מאז שנת 2007 נבלמה הפריחה הדתית באופן ניכר, והדור הצעיר נחשב פחות דתי מקודמיו.
אזאדי שולל לפיכך הן את תיאוריית החילון ואת תיאוריית התחייה האסלאמית. במקום זאת, הוא מציע לבחון את הנתונים בעזרת מסגרת תיאורטית אחרת, שצברה פופולריות לאחרונה דווקא במחקרים על אוכלוסיות במערב: תיאוריית הקיטוב (polarization). לפי תיאורייה זו, השנים האחרונות מתאפיינות בגדילה של השוליים – הן הדתיים והן החילוניים – על חשבון האמצע.
ואכן, עיון בנתונים מהעשור האחרון מלמד שמאז שנת 2010 חלה עלייה בשיעור הנשאלים המגדירים את עצמם כדתיים (מ־35.1 ל־42.0) וגם בשיעור הנשאלים המעידים שאינם דתיים (מ־8.2 ל־10.6). מנגד, שיעור הנשאלים המציגים את עצמם כ"דתיים במידה חלקית" צנח מ־56.7 ל־47.5.
פילוח הנתונים לפי מדינות מספק תמונה ברורה אף יותר של הקיטוב הדתי. הגרפים המצורפים מטה מראים איך השתנו האמונות הדתיות במדינות ערב לאורך שישה מחזורי דגימה שנערכו בין 2010 ל־2022. ב־6 מתוך 11 המדינות שנדגמו, ניתן להבחין בעלייה ניכרת בשיעור הנסקרים שמגדירים את עצמם כדתיים, ובמקביל לכך אפשר לראות עלייה גם בשיעור החילונים ב־6 מתוך 11 מדינות. לבסוף, ב־8 מתוך 11 המדינות חלה ירידה בשיעור הנסקרים המוגדרים "דתיים במידה חלקית".
ההשפעה של הקורונה על מידת האדיקות הדתית חצתה מגדרים, גילים ורמות השכלה: כל שכבות האוכלוסייה במדינות שנדגמו הושפעו בשיעור דומה מהמגפה ומסיומה
אילו משתנים השפיעו על רמת הדתיות בעשור החולף?
נתוני הסקר מאפשרים לבודד כמה משתנים בעלי השפעה על מידת הדתיות בקרב ערבים־מוסלמים: מגדר, גיל והשכלה. באופן מובהק, נשים ערביות־מוסלמיות מעידות על רמת אדיקות דתית גבוהה יותר מגברים. בעשור האחרון הקצינה מגמה זו, כאשר באופן ממוצע נשים נעשו יותר דתיות, וגברים נעשו פחות דתיים. המשתנה הגילי מובהק אף יותר: דור X (ילידי שנות החמישים והשישים) דתי יותר מדור Y (ילידי שנות השמונים והתשעים).
להבדיל, קיימת קורלציה הפוכה בין רמת ההשכלה לרמת הדתיות: ערבים־מוסלמים שרכשו השכלה אקדמית דתיים פחות מאלה שלא רכשו השכלה. אזאדי מסיק שגברים צעירים ומשכילים הם אלה שנמצאים בקצה החילוני של מערך האמונות הערבי־מוסלמי. ואולם, יש לסייג ולהזכיר שגברים ערבים־מוסלמים צעירים ומשכילים עדיין דתיים יותר ממקביליהם במערב.
משתנה נוסף שהשפיע על הנתונים הוא מגפת הקורונה. עד שנת 2020 הצביעו הנתונים על מגמת חילוּן במרבית המדינות שנדגמו, אלא שעם פרוץ המגפה, בעקבות המיתון הכלכלי והסגרים, חל זינוק אדיר במידת האדיקות הדתית בעולם הערבי. עם התאוששות המשק והחזרה לשגרה ב־2021 החלו הנתונים להתנרמל, אולם נכון למועד הסקר האחרון ב־2022, הדי הקורונה המשיכו להשפיע ונרשמו אחוזי דתיות גבוהים יחסית.
ההשפעה של הקורונה על מידת האדיקות הדתית חצתה מגדרים, גילים ורמות השכלה: כל שכבות האוכלוסייה במדינות שנדגמו הושפעו בשיעור דומה מהמגפה ומסיומה. אם המחקר היה מתקיים על בסיס מידע שנאסף לפני הקורונה, ייתכן שאזאדי היה מגיע למסקנות שונות ומדבר על דעיכה של האדיקות הדתית אצל ערבים־מוסלמים. מעניין לפיכך לבחון נתונים מארבע השנים האחרונות ולראות אם מידת האדיקות הדתית התנרמלה חזרה לשיעורים שלפני 2020.
בלוב חלה ירידה באדיקות הדתית במקביל לעלייה בתמיכה באסלאם הפוליטי, ואילו במצרים עלתה רמת הדתיות האישית, והתמיכה באסלאם פוליטי צנחה
האם יש קשר בין אדיקות דתית לתמיכה באסלאם הפוליטי?
נושא נוסף שאזאדי ביקש לבחון באמצעות נתוני הסקר הוא שינויים ביחס כלפי האסלאם הפוליטי. טווח השנים שבין 2010 ל־2022 הוא טווח מעניין לבדיקה מסוג זה, שכן הוא כולל את האביב הערבי ב־2011, שהתאפיין בעלייה במספר המפלגות המשויכות לאסלאם הפוליטי, וכן את גל המהפכות מהשנים 2018–2021 המכונה לעיתים "האביב הערבי השני", שהתאפיין דווקא בירידת קרנו של האסלאם הפוליטי.
הסקר מדד את יחסם של הנשאלים לאסלאם פוליטי על ידי כך שהתבקשו לענות מה דעתם על שלושה היגדים: "אנשי דת צריכים להשפיע על החלטות הממשלה"; "זה טוב למדינה שאנשים דתיים מחזיקים במשרות ציבוריות" ולעומת זאת: "דת היא עניין פרטי וצריכה להיות נפרדת מהחיים הכלכליים והחברתיים". אזאדי השתמש ברגרסיה לינארית כדי לשקלל את התשובות לשלושת ההיגדים לכדי ציון מספרי מ־0 עד 2.
מהגרפים המצורפים ניתן לראות שיש שוני משמעותי בין המגמות במדינות שנדגמו. בלוב חלה עלייה משמעותית בתמיכה באסלאם הפוליטי, ולעומת זאת בעיראק חלה ירידה עקבית. במדינות כמו תוניסיה או מצרים הגרף תנודתי, ואילו בסודאן ובירדן הגרף יציב:
אזאדי מצביע על עובדה מפתיעה: אין קורלציה בין מידת האדיקות הדתית במדינות שנדגמו למידת התמיכה באסלאם הפוליטי. לדוגמה, בלוב חלה ירידה באדיקות הדתית במקביל לעלייה בתמיכה באסלאם הפוליטי, ואילו במצרים עלתה רמת הדתיות האישית, והתמיכה באסלאם פוליטי צנחה. ההסבר המתבקש מנתונים אלה הוא שתמיכה באסלאם פוליטי קשורה למערכת שיקולים נפרדת ממערך האמונות האישי.
את התובנה האחרונה אפשר להרחיב למסקנה מקיפה יותר. המחקר של אזאדי משתמש בכלים סטטיסטיים פשוטים להפליא כדי להוכיח בצורה משכנעת עובדה שרבים מאיתנו מקבלים כמובנת מאליה עבור חברות מערביות: שערבים־מוסלמים אינם מקשה אחת אלא חברה מגוונת, ושהמגמות הדתיות בה מושפעות ממשתנים כגון מגדר, גיל או השכלה, מאסונות גלובליים כמו הקורונה או מהתרחשויות פוליטיות מקומיות.
כמו חברות אחרות, האוכלוסייה הערבית־מוסלמית עברה בעשור האחרון תהליך של קיטוב דתי ושל גדילת השוליים על חשבון המרכז, אולם כפי שאזאדי מזכיר, יש להיזהר לפני שגוזרים מנתון זה מסקנות פוליטיות או חברתיות: קשירה בין אדיקות דתית או היעדרה לבין שורה של עמדות ומאפיינים דורשת התבוננות זהירה יותר בנתונים ובהקשרים הרלוונטיים לכל תקופה.
