בדרך לאינטגרציה אזורית – אין לעקוף את הבעיה הפלסטינית

אחת ההנחות המרכזיות שעיצבו את החשיבה האסטרטגית בישראל, בארצות הברית ובחלק ממדינות ערב בשנים שקדמו ל־7 באוקטובר, הייתה שניתן לקדם אינטגרציה אזורית בין ישראל למדינות ערב גם ללא התקדמות משמעותית בזירה הפלסטינית. תפיסה זו נשענה על ההערכה כי השינויים הגאופוליטיים באזור – ובראשם התחזקות האיום האיראני, היחלשות מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועלייתם של אינטרסים ביטחוניים, כלכליים וטכנולוגיים משותפים – הפכו את הסוגיה הפלסטינית מגורם מעצב לגורם שניתן לדחות את הטיפול בו.

הסכמי אברהם חיזקו תפיסה זו. הצלחתם יצרה את הרושם כי נשבר העיקרון שלפיו נורמליזציה עם ישראל מותנית בהתקדמות ממשית בזירה הפלסטינית. האפשרות לצרף גם את סעודיה נתפסה כשיאו של תהליך זה וכבסיס להקמת ארכיטקטורה אזורית חדשה הנשענת על שיתוף פעולה ביטחוני, כלכלי וטכנולוגי בין ישראל למדינות ערב בגיבויה של ארצות הברית.

מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 מחייבת בחינה מחודשת של הנחה זו. הדיון הציבורי והמחקרי בישראל התמקד בכישלון המודיעיני והמבצעי, באסטרטגיית חמאס, בתפקידה של איראן ובהשלכותיה הצבאיות והמדיניות של המלחמה. לעומת זאת, ניתנה תשומת לב מועטה למשמעות הרחבה יותר של המלחמה עבור רעיון האינטגרציה האזורית.

הטענה המוצעת במאמר זה היא כי המלחמה אינה מוכיחה שנורמליזציה אזורית היא יעד שגוי. להפך, שיתוף פעולה בין ישראל למדינות ערב מוסיף להיות אינטרס אסטרטגי מהמעלה הראשונה. אולם ניסיון לקדם אינטגרציה אזורית תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית יוצר נקודת תורפה ששחקנים רדיקליים יכולים לנצל כדי לערער את הסדר האזורי.

טענה זו נשענת על מסמכים פנימיים של חמאס שנתפסו במהלך המלחמה וכן על התבטאויות פומביות של הנהגת הארגון. אלה מלמדים כי האפשרות להסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה נתפסה בעיני הנהגת חמאס כאיום אסטרטגי על מרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית ועל תפיסת "ההתנגדות". מבחינת הארגון, מתקפת 7 באוקטובר לא נועדה רק לשנות את מאזן הכוחות מול ישראל אלא גם לבלום שינוי אזורי רחב יותר.

ממשלות ישראל ראו בהסכמי אברהם הוכחה לצדקת טענתם שניתן להשיג "שלום תמורת שלום" וכי הנוסחה של אדמה תמורת שלום או פשרה טריטוריאלית אינה רלוונטית עוד

התפתחות התפיסה "נורמליזציה תחילה"

במשך שנים רבות הניחה החשיבה המדינית בעולם הערבי ובמערב כי התקדמות ביחסי ישראל עם העולם הערבי מותנית בהתקדמות מקבילה בזירה הפלסטינית. תפיסה זו עמדה בבסיס יוזמת השלום הערבית משנת 2002 ובמאמצי התיווך האמריקאיים שבאו בעקבותיה.

ואולם, בעשור האחרון ערערו שינויים אזוריים הנחה זו. התעצמות השפעתה של איראן, התרחבות פעילות שלוחיה, היחלשות חלק ממדינות ערב ועלייתם של אינטרסים ביטחוניים וכלכליים משותפים יצרו בסיס לחשיבה חדשה שבמסגרתה החלו מדינות ערב לראות בישראל שותפה אפשרית להתמודדות עם אתגרים אזוריים.

הסכמי אברהם סימלו את ביטויה המעשי של מגמה זו. הם המחישו כי לפחות חלק ממדינות ערב אינן רואות עוד בהתקדמות בזירה הפלסטינית תנאי מוקדם לנורמליזציה עם ישראל. התפיסה שהתפתחה בעקבותיהם גרסה כי ניתן לקדם במקביל שני מסלולים: הרחבת שיתוף הפעולה האזורי מחד גיסא וניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד להבשלת תנאים להסדר מאידך גיסא. ממשלות ישראל שכיהנו אז ועודן מכהנות ראו בהסכמים אלה הוכחה לצדקת טענתם שניתן להשיג "שלום תמורת שלום" וכי הנוסחה של אדמה תמורת שלום או פשרה טריטוריאלית אינה רלוונטית עוד.

גישה זו התחזקה ככל שהעמיקו שיתופי הפעולה בין ישראל למדינות המפרץ. האיום האיראני, שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי והמעורבות האמריקאית יצרו רושם כי מתגבשת ארכיטקטורה אזורית יציבה המבוססת על אינטרסים משותפים.

בתוך מציאות זו נתפסה האפשרות לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה כבעלת משמעות אסטרטגית מיוחדת. שילובה של סעודיה היה עשוי לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי, לבודד את איראן ולבסס מערכת אזורית חדשה.

במקביל לכך התחזקה ההערכה כי דווקא הצלחת הנורמליזציה תיצור בעתיד תנאים טובים יותר לקידום הסדר ישראלי-פלסטיני. כלומר הסוגיה הפלסטינית לא איבדה מחשיבותה, אלא שסדר העדיפויות השתנה. אולם תפיסה זו נשענה על הנחה נוספת שלפיה שחקנים המתנגדים לנורמליזציה לא יהיו מסוגלים – או לא יהיו מוכנים – לטרפד אותה באמצעות אלימות. אירועי 7 באוקטובר מחייבים לבחון מחדש הנחה זו. 

לדברי סינוואר, לנורמליזציה עם סעודיה משמעות שונה מזו של מדינות מפרץ אחרות, משום שמעמדה הדתי והפוליטי עשוי להכשיר את הקרקע להצטרפות מדינות נוספות ולפגוע בעתיד הסוגיה הפלסטינית

האם ניתן היה לצפות ששחקן הרואה בנורמליזציה איום אסטרטגי ישלים עם התקדמותה, או שמא יפעל בכל כוחו לסכלה?

לשם כך יש לבחון כיצד פירשה הנהגת חמאס את משמעותו של תהליך הנורמליזציה ואת השלכותיו על עתידה של הסוגיה הפלסטינית.

חמאס כמבחן לתפיסה "נורמליזציה תחילה"

ככל שהתבססה התפיסה שניתן לקדם אינטגרציה אזורית תוך דחיית הטיפול בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גברה חשיבות השאלה כיצד נתפסה תפיסה זו בעיני השחקנים שביקשו למנוע את מימושה. במובן זה, מתקפת 7 באוקטובר אינה רק אירוע ביטחוני חסר תקדים, אלא גם מבחן אמפירי להנחה שניתן לבנות סדר אזורי חדש מבלי להגיע תחילה להסדר ישראלי-פלסטיני.

מנקודת מבטה של חמאס, תהליך הנורמליזציה לא היה התפתחות דיפלומטית שולית אלא שינוי אסטרטגי בעל השלכות מרחיקות לכת. הצלחתו הייתה עלולה לערער את אחד מיסודות תפיסת העולם של התנועה: ההנחה שהסוגיה הפלסטינית היא תנאי הכרחי להשתלבותה של ישראל במרחב הערבי. הסכם בין ישראל לסעודיה נתפס כבעל משמעות מיוחדת בשל מעמדה של הממלכה בעולם הערבי והאסלאמי. מבחינת חמאס, מהלך כזה היה עלול לדחוק את הסוגיה הפלסטינית לשולי סדר היום האזורי ולפגוע בלגיטימיות של אסטרטגיית ההתנגדות.

חשיבותם של המסמכים הפנימיים שנתפסו במהלך הלחימה נעוצה בכך שהם מאפשרים לבחון את תפיסת המציאות של הנהגת חמאס בזמן אמת. בניגוד להצהרות פומביות, שנועדו להשפיע על דעת הקהל או להרתיע יריבים, מסמכים פנימיים משקפים את האופן שבו הגדירו ראשי חמאס את האיומים ואת ההזדמנויות שעמדו בפניהם.

ואכן, המסמכים שנחשפו מלמדים כי סוגיית הנורמליזציה העסיקה את הנהגת חמאס חודשים ארוכים לפני המלחמה, והייתה מרכיב משמעותי בשיקוליה. באחד המסמכים, המסכם דיון של הנהגת התנועה כשבועיים לפני 7 באוקטובר, נדונו דרכים לסכל את הסכם הנורמליזציה המתגבש בין ישראל לסעודיה.

מן המסמך עולה כי יחיא סינוואר הגדיר את המהלך "סיכון גדול" לבעיה הפלסטינית ולרעיון ההתנגדות. לדבריו, לנורמליזציה עם סעודיה משמעות שונה מזו של מדינות מפרץ אחרות, משום שמעמדה הדתי והפוליטי עשוי להכשיר את הקרקע להצטרפות מדינות נוספות, לשלב את ישראל במערך הבריתות האזורי ולפגוע בעתיד הסוגיה הפלסטינית. הוא אף טען שניתן לסכל את הנורמליזציה כפי ש"תרמנו" להכשלת הסכמי אוסלו.

גם לאחר המלחמה המשיכה חמאס להציג את בלימת הנורמליזציה כאחד מהישגיה המרכזיים

תפיסה דומה ביטא גם סלאח אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס ואחד ממעצבי אסטרטגיית הארגון. בריאיון שהעניק לערוץ אל־מיאדין ב־23 באוגוסט 2023, גילה אל־עארורי בקיאות רבה בנעשה בתוך ישראל. בדיעבד, דבריו נראים כמבשרים את המלחמה.

אל־עארורי הביע תקווה שהנורמליזציה עם סעודיה לא תתממש בשל המשמעות מרחיקת הלכת שתהיה לכך: הכרה ערבית רחבה יותר בישראל ומסירת המקומות הקדושים בירושלים לידיה. הוא אמר בריאיון כי על חמאס לפתוח עכשיו בעימות עם ישראל משום שבישראל שולטת הממשלה הימנית ביותר בהובלת סמוטריץ' ובן גביר, המעוניינת ליישם את תוכנית ההכרעה של סמוטריץ'. הוא ניבא כי הממשלה הזו תשלים את ימיה כי היא נחושה לממש תוכנית זו, ולכן המתנה של שלוש שנים בתקווה שהממשלה הזו תתחלף תייצר מציאות שבה יהיו בגדה המערבית שני מיליון ישראלים.

לדבריו, זוהי תוכנית שתוביל למלחמה אזורית, תתבע מישראל מחיר כבד, תבודד אותה בזירה הבין־לאומית ותכפה עליה לנקוט צעדים שנכון לעכשיו היא מתנגדת להם.

גם לאחר המלחמה המשיכה חמאס להציג את בלימת הנורמליזציה כאחד מהישגיה המרכזיים. בשני מסמכים שפרסמה בניסיון להצדיק את מתקפת 7 באוקטובר ואת המחיר הכבד ששילמה האוכלוסייה הפלסטינית, הודגש כי עצירת תהליך הנורמליזציה היא אחד מהישגי המלחמה.  

אין משמעות הדבר שהנורמליזציה הייתה השיקול היחיד שהוביל את חמאס לפתוח במלחמה. החלטה אסטרטגית בסדר גודל כזה נבעה משילוב של שיקולים צבאיים, פוליטיים, אידאולוגיים ואזוריים. אולם מן המסמכים עולה בבירור כי החשש מפני השלמת הסכם ישראלי-סעודי לא היה גורם משני, אלא אחד המרכיבים המרכזיים שעיצבו את הערכת המצב של הנהגת התנועה.

מכאן שמתקפת 7 באוקטובר אינה יכולה להיתפס רק כניסיון לשנות את מאזן ההרתעה מול ישראל. היא הייתה גם ניסיון מודע לבלום את התגבשותה של ארכיטקטורה אזורית חדשה. אם כך, הרי שהמלחמה מעמידה בסימן שאלה את ההנחה שניתן לקדם אינטגרציה אזורית תוך דחיית הטיפול בסוגיה הפלסטינית.

הלקח המרכזי של 7 באוקטובר אינו כישלון הנורמליזציה, אלא כישלון ההנחה שניתן לנתק בינה לבין הסוגיה הפלסטינית

לקחי 7 באוקטובר לאינטגרציה אזורית

אירועי 7 באוקטובר אינם רק נקודת מפנה בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם גם מבחן לאחת ההנחות המרכזיות שעיצבו את החשיבה האסטרטגית בישראל ובאזור בעשור האחרון שלפיה ניתן לקדם נורמליזציה אזורית ולהותיר את הסוגיה הפלסטינית לשלב מאוחר יותר.

המסמכים הפנימיים של חמאס מלמדים כי הנהגת הארגון ראתה באפשרות להסכם נורמליזציה בין ישראל לסעודיה איום אסטרטגי המחייב פעולה יזומה. בכך הם מחזקים את הטענה כי הסוגיה הפלסטינית לא איבדה מחשיבותה, אלא נותרה משתנה בעל השפעה מכרעת על יציבותו של הסדר האזורי.

מסקנה זו אינה שוללת את חשיבות הנורמליזציה. להפך, אינטגרציה אזורית מוסיפה להיות אינטרס אסטרטגי של ישראל, מדינות ערב וארצות הברית. אולם היא מצביעה על כך שיציבותו של סדר אזורי חדש אינה יכולה להישען על שיתוף פעולה בין מדינות בלבד. היא מחייבת גם מסגרת מדינית מוסכמת בין ישראל לפלסטינים, שתצמצם את יכולתם של גורמים רדיקליים לערער את הסדר באמצעות אלימות.

מכאן שהלקח המרכזי של 7 באוקטובר אינו כישלון הנורמליזציה, אלא כישלון ההנחה שניתן לנתק בינה לבין הסוגיה הפלסטינית. שני התהליכים אינם חלופות זה לזה, אלא נדבכים משלימים של אותה ארכיטקטורה אזורית. ככל שתתקדם האינטגרציה האזורית, כך יגבר גם הצורך בכינון מסגרת מדינית מוסכמת בין ישראל לפלסטינים. רק שילוב בין שני המסלולים יוכל להעניק למזרח התיכון יציבות ארוכת טווח.