זה כמה חודשים שבלבנון מתעצב סטטוס קוו חדש ושברירי. צה"ל שולט ומחריב חלקים נרחבים בדרום לבנון, אך ממעט בתקיפות בבירות ובבקעת הלבנון. ממשלת לבנון והצבא הלאומי קיבלו מחדש את השלטון בחלקים קטנים של דרום המדינה, והשיחות על הסדר קבע, על הצבת כוח בין־לאומי חדש, על פירוק חזבאללה מנשקו או על נסיגה של ישראל לגבול הבין־לאומי אינן מתקדמות באופן ממשי.
קל לראות במצב כזה המשך של המלחמה בעצימות הנמוכה שהתקיימה בין ישראל לחזבאללה מאז אוקטובר 2023, אשר למעט הפלישה של סוף שנת 2024 והמתקפה הנרחבת שהחלה בחודש מרץ האחרון, לא הפכה למלחמה כוללת. ניתוח כזה יוביל למסקנה ש"מה שהיה הוא שיהיה" – ישראל לא תיסוג, חזבאללה לא יתפרק, וההרג היומיומי ימשיך.
אולם מבט מעמיק יותר עשוי להצביע על כך שהנקודה הנוכחית במשבר אינה עוד שלב, אלא יכולה להיות רגע המפנה שיביא לשינוי מהותי בקבלת ההחלטות בלבנון.
בשלושה מאמרים שפורסמו בחודש האחרון מוצעים רעיונות לניצולו של רגע המשבר הנוכחי לשינוי פנימי מהותי בלבנון. השינוי עשוי להתבטא ברפורמה פוליטית מקיפה, בהשלטת הריבונות הלאומית ברחבי המדינה על ידי הצבא ובפירוק הנשק שמצוי בידי הגופים הלא־הרשמיים, או שהשינוי יתמצה בדרישה ממנהיגי חזבאללה להתנצל ולשנות רטוריקה. כך או כך, ברור כי מדובר בנקודה משמעותית בזמן, ויש להבין את האפשרויות הללו לעומקן.
כדי לשמור על הייצוג ועל הדיאלוג העדתי, יש להקים סנאט שבו ייוצגו כלל העדות, ויוגבלו סמכויותיו לנושאים מכריעים
עאסם נעמאן: הפיתרון בחוקה שכבר נכתבה
במאמרו של שר התקשורת הלבנוני לשעבר ד"ר עסאם נעמאן, שפורסם באתר אל־קדס אל־ערבי, נעמאן מציג את הבעיה הבסיסית העומדת בפני המדינה הלבנונית כיום – סיום השלטון הישראלי בשטחי דרום לבנון ושיקום כלל נזקי המלחמה במדינה, מבלי שיש הסכמה לאומית ופוליטית על הדרך לעשות זאת – אם במאבק צבאי של חזבאללה או בדיפלומטיה של ממשלת לבנון.
נעמאן מצביע על כך שהחולשה האינהרנטית של המערכת הפוליטית בלבנון אינה מאפשרת כיום הכרעה בסוגיה. שני הגושים – תומכי חזבאללה ומתנגדיו – אינם מצליחים להשיג רוב מכריע, והחלוקה העדתית מונעת יצירת ממשלה בעלת סמכות אמיתית שתכריע בשאלות הקשות. כך, גם הסכם המסגרת שהושג בין ממשלת לבנון לישראל אינו נהנה מגיבוי ציבורי אמיתי ואינו ניתן ליישום בשטח.
נעמאן מזכיר שראש הממשלה נתניהו הצהיר כי ישראל לא תיסוג מלבנון, למרות ההסכם, מבלי שהצבא הלבנוני יפרק את נשקו של חזבאללה, וממילא שלא ניתן לקיים את ההסכם בפועל בדרך אחרת. אולם הצבא הלבנוני, שעל פי ההסכם אחראי לכך, אינו יכול ואינו מעוניין להתעמת עם הארגון.
כיצד ניתן לפתור זאת? נעמאן טוען כי בניגוד לדעות מקובלות, אין צורך במהפכה או בהפיכה צבאית כדי להשליט את סמכות המדינה על כלל הלבנונים. לטענתו, על הפוליטיקאים בממשלה ובאופוזיציה הלבנונית לקבל החלטה על יישום חוקתה של לבנון, כפי שנוסחה בהסכם טאא'ף מ־1989.
נעמאן מציע לממשלה שתקום לפעול בשיתוף פעולה עם כלל הגורמים הבין־לאומיים כדי לאפשר את השינוי והנסיגה הישראלית, וקורא לכלל הכוחות הפוליטיים בלבנון לשתף פעולה עם ההצעה
ההסכם, שנחתם בחסותן של סעודיה, סוריה וארצות הברית, סיים את מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, שארכה 15 שנה. נעמאן מצביע על שלושה סעיפים מרכזיים שהיו אמורים להביא לשינוי פוליטי מהותי בלבנון אך לא מומשו מעולם: ראשית, בחירות דמוקרטיות חדשות לפרלמנט חדש, שלא יהיו מבוססות על חלוקה עדתית. הדבר שונה לחלוטין מחוקי הבחירות שהתקיימו עד עתה, ושקבעו חלוקה נוקשה של המושבים בפרלמנט בין הקהילות הדתיות השונות.
שנית, כדי לשמור על הייצוג ועל הדיאלוג העדתי, יש להקים סנאט שבו ייוצגו כלל העדות, ויוגבלו סמכויותיו לנושאים מכריעים. לטענת נעמאן, המהלכים האלו יאפשרו הקמת ממשלה יציבה ומייצגת, שתוכל לקבל החלטות המוסכמות על מרבית הציבור הלבנוני לטובת סיום הכיבוש הישראלי של דרום לבנון. במקביל לכך, נעמאן קורא לכינוס ועידה של הגופים האזרחיים – איגודי העובדים, מפלגות וארגוני החברה האזרחית – שתוכל לקבל החלטות בהסכמה ובקונצנזוס, וכך תוכל לחזק את הלגיטימציה של השלטון ליישם אותן.
בראש ובראשונה, ועידה כזו, הוא טוען, תוכל לקרוא לריכוז "נשק ההתנגדות" בידי הצבא הלבנוני ברגע שתושלם נסיגת צה"ל לגבול הבין־לאומי, לפעול לחימוש וחיזוק הצבא הלבנוני בכל דרך אפשרית, להקים מועצה לשיקום שתקדם את שיקום הדרום במקביל לנסיגה ולחזק את ידיה של הממשלה הלאומית הנבחרת ליישם את החוקה.
לבסוף, נעמאן מציע לממשלה שתקום לפעול בשיתוף פעולה עם כלל הגורמים הבין־לאומיים כדי לאפשר את השינוי והנסיגה הישראלית, וקורא לכלל הכוחות הפוליטיים בלבנון לשתף פעולה עם ההצעה.
הצעתו של נעמאן, בניגוד לטענתו, היא מהפכנית למדי. היא תחייב שיתופי פעולה רחבים בין המפלגות והעדות ותוביל למהפכה של ממש בחלוקת הכוח בין הלבנונים, וכמובן תדרוש מעורבות אזרחית רחבה. לא ברור אם הציבור הלבנוני המותש משנים של מלחמות, מחאות, משברים כלכליים, קרבות פוליטיים אינסופיים והתפוררות מוסדית פנימית, יכול לקחת על עצמו משימה כה כבדה. עם זאת, ייתכן שדווקא נסיבות אלו יובילו את הלבנונים להכרעה.
עאליה מנצור: הזמן הוא עכשיו
במאמרה של הפרשנית הלבנונית ועורכת המשנה של אתר NOWLEBANON עאליה מנצור, שפורסם באתר אל־מג'לה, היא מצביעה על כך שצירוף הנסיבות ההיסטוריות מציג הזדמנות נדירה לשיקום מעמדה של המדינה הלבנונית. בשונה מהדינמיקה הנעה לסירוגין בין הסדרים רעועים ומלחמות חסרות תוחלת שבה שרויה לבנון מול ישראל במשך עשרות שנים, וביתר שאת בשלוש השנים האחרונות, מנצור קוראת לקידום הסדר מכריע. לטענתה, האזור כולו מעוניין בהכרעות ובפתרון קבוע למשברים המתמשכים, ועל לבנון להצטרף למגמה.
בניגוד לנעמאן, שמתייחס בשפה מפויסת לחזבאללה וקורא למסירת נשקו בהסכמה ורק לאחר נסיגת צה"ל, מתוך תפיסה של קונצנזוס לאומי, מנצור תוקפת את הארגון ישירות ומזכירה כי מנהיגיו התייחסו לנשק ככלי להגנת העדה השיעית, שיש לשמור עליו גם לאחר נסיגה ישראלית כדי להשפיע על יחסי הכוחות בתוך לבנון עצמה. ראוי לציין שהנשק של חזבאללה שימש לכך בפועל מאז הקמתו, אולם כעת, ובאופן תקדימי, המדינה הלבנונית לקחה על עצמה מחויבות פוליטית אמיתית לפירוקו.
מנצור מציעה לממשלת לבנון לקבוע כבר כעת את התוכנית המעשית לפירוק כפוי של חזבאללה מנשקו. לגישתה, אין ברירה אלא לבצע זאת כעת כדי לאפשר ללבנון תמיכה בין־לאומית לא רק מצד ארצות הברית אלא גם מצד כלל מדינות ערב
מנצור מבהירה כי הנשיא ג'וזף עאון הציג לממשל האמריקני שלושה תנאים שיאפשרו את שלילת התירוצים של חזבאללה להחזקה בנשקו – שיקום בהובלת המדינה הלבנונית, נסיגה מלאה של ישראל ושליטה של הצבא הלבנוני בכל רחבי המדינה. למעשה, התנאי האחרון הוא הקשה מכולם, שכן הוא מחייב את חיזוק הצבא ורצון פוליטי להפעילו כדי לפרק את כלל החמושים, ובהם חזבאללה, מנשקם. למעשה מדובר בתנאי מעגלי – לחזבאללה לא יהיה תירוץ להחזיק בנשקו רק לאחר גיבוש מוכנות פוליטית וצבאית לפירוק הנשק, דבר שיכול לקרות רק בהסכמת חזבאללה.
מנצור מכירה בעקיפין באבסורד ומזכירה כי לבנון נמצאת במלכוד, שכן אין ביכולתה להתעלם מהדרישות הביטחוניות והפוליטיות של ממשלת נתניהו מחד גיסא, אך מאידך גיסא גם לא ממאזן הכוחות והגיבוי האיראני לחזבאללה. הגיבוי האיראני והסירוב האיראני לדון בהפסקת תמיכתה במיליציות בכלל, הופכים את סוגיית פירוק הארגון מנשק לעניין בעל חשיבות אזורית ולא רק החלטה לבנונית פנימית.
מול הקשיים האלו, מנצור תובעת יישום של פתרון פרקטי לסוגיית הנשק. בעוד נעמאן מציע קודם כול רפורמות פוליטיות פנימיות (וכמעט אידיאליסטיות), מנצור מציעה לממשלת לבנון לקבוע כבר כעת את התוכנית המעשית ואת לוח הזמנים לפירוק כפוי של חזבאללה מנשקו. לגישתה, אין ברירה אלא לבצע זאת כעת כדי לאפשר ללבנון לקבל לגיטימציה ותמיכה בין־לאומיות לא רק מצד ארצות הברית אלא גם מצד כלל מדינות ערב.
כך למשל, מנצור העלתה את החשיבות של השלטון הסורי החדש במאבק מול חזבאללה – אומנם מרבית הציבור הלבנוני מתנגד בתוקף למעורבות של סוריה בפירוק חזבאללה מנשקו, אך לטענת מנצור יש לזכור את ההיסטוריה המדממת של חזבאללה בתוך סוריה עצמה. מעבר לכך, הארגון עדיין מחזיק ברקטות שמסוגלות לפגוע בארמון הנשיאות הסורי בדמשק, מה שנותן גם לשלטון הסורי אינטרס ולגיטימציה לגבות את מהלך הפירוק מנשק, גם אם הוא אינו זה שיבצע אותו.
לטענתה של מנצור, הסדר רציני לפירוק הנשק של חזבאללה יכול להיות מה שיוביל ליציבות ולהסדר קבע (מול ישראל), ואי־אפשר להחמיץ את ההזדמנות הזו.
סאריה מעריך שהבעיה אינה נובעת מאישיותם של ראשי הממשלה או של מנהיגי חזבאללה, אלא מהפחד המשתק של הלבנונים מפני הכרעה פוליטית שעלולה להחזיר את מלחמת האזרחים
טארק אסמאעיל: האשמה של איראן וחזבאללה
במאמר משולהב שפורסם באתר דרג', הפרשן הלבנוני טארק אסמאעיל הולך צעד רחוק יותר ומטיל את האשמה בכל צרותיה של לבנון הנוכחית על חזבאללה ועל איראן.
אסמאעיל מזכיר כיצד אחד המנהיגים המובילים במלחמת האזרחים הלבנונית מחסן אבראהים, איש המפלגה הקומוניסטית, הודה במעמסה שהטילה הסוגיה הפלסטינית על לבנון והתנצל על חלקו בכך. כחלק ממובילי המאבק הלבנוני למען הפלסטינים בימי מלחמת האזרחים, להתנצלות זו הייתה משמעות רבה על אף שהמפלגה הקומוניסטית כבר לא הייתה כוח משמעותי.
אסמאעיל טוען כי בדומה לכך, חזבאללה ניצל את אותה הסוגיה הפלסטינית והטיל מעמסה כבדה לא פחות על לבנון. אולם חזבאללה אינו צפוי להתנצל ואין כל סיכוי לשמוע משיח' נעים קאסם, מנהיג הארגון, את המילים שלהן לבנון זכאית – בקשת סליחה על הנזק העצום שגרם לה הארגון במאבק שנוהל בשמן של עזה ושל פלסטין. אסמאעיל מרחיב כי חזבאללה אף אינו יכול להתנצל באמת, שכן האחריות נופלת על איראן, המדינה שהקימה את חזבאללה ומוכנה להקריב אותו ואת הקהילה השיעית בלבנון בשם האינטרסים שלה, מבלי להניד עפעף ומבלי להתנצל.
אסמאעיל אומנם אינו מציע פתרון פרקטי, אולם הוא מנצל את הרגע כדי להצהיר בבהירות שלבנון זכאית להתנצלות גם אם זו לא תגיע. ניכר שלגישתו של אסמאעיל, הרגע ההיסטורי שבו כל הכותבים מכירים יכול היה להביא שינוי דרמטי לו הייתה מוכנות של חזבאללה לכך, אך בפועל הוא יוחמץ בשל המגלומניה וחוסר לקיחת האחריות של מנהיגי הארגון.
חאזם סאריה: הפחד משתק – ומונע פעולה
מול קריאות אלו, הפרשן הוותיק והידוע חאזם סאריה מציג ראייה פסימית בהרבה. במאמר שפרסם בא־שרק אל־אווסט, הוא טוען כי בשונה מכל מדינה אחרת שבה ההכרעה במדיניות החוץ נובעת מדיונים פוליטיים פנימיים, בלבנון אין כל הליך שכנוע פנימי. בצד אחד עומדים הממשלה ותומכי הסכם המסגרת עם ישראל, בצד שני חזבאללה והמתנגדים להסכם, והדרך היחידה להשפיע היא איומים בכוח.
מאחר שזהו, לפי סאריה, חששם הבסיסי של הפוליטיקאים, הם מעדיפים לשבת על המדוכה ולא לעשות דבר
סאריה מעריך, בשונה מאסמאעיל, שהבעיה אינה נובעת מאישיותם של ראשי הממשלה או של מנהיגי חזבאללה, אלא מהפחד המשתק של הלבנונים מפני הכרעה פוליטית שעלולה להחזיר את מלחמת האזרחים. בנקודה הקרובה לכך, סיום השלטון הסורי ב־2005 וההפגנות ב־8 במרץ וב־14 במרץ של אותה שנה, הגדירו את המחנות הפוליטיים בלבנון למשך 20 שנה, וכל פוליטיקאי חושש מהעלאה של השאלות המכריעות לדיון פוליטי מחשש לקריסה פנימית של לבנון כמדינה.
כך, סוגיות מכריעות וקשורות זו בזו, כמו ההחלטות על מלחמה ושלום או על ריכוז הנשק בידי המדינה, נותרות כנושא שמחוץ לדיון הפוליטי ונקבעות בשיח בין בירות המעצמות ללא הסדר פוליטי פנימי שיאפשר הכרעה ארוכת טווח בסוגיות.
סאריה מצביע על כך שבעבר הנשק של חזבאללה מנע פיצול אמיתי בלבנון, אולם במדינות אחרות באזור השתנתה הגישה ויש התרחבות של ההכרה בכך שהמאבק הפלסטיני מביא עלויות רבות וכבר אין להסתמך עליו ליצירת אחדות פנימית (הדוגמה הבולטת היא סוריה). ואף על פי כן, בלבנון עצמה, למרות ההיחלשות המסיבית של חזבאללה, איש אינו מעז לערער על המוסכמות שמחזיקות את הדו־קיום השברירי, למרות צירוף הנסיבות ההיסטורי שמאפשר לשנות את המצב.
בכך סאריה מציע ניתוח דומה לשל מנצור ושל נעמאן, אך התוצאות שונות – נעמאן קורא להגעה להסכמה פוליטית ולאחדות, ומנצור מעריכה שאין מנוס מהכרעה קשה על פירוק הנשק של חזבאללה גם ללא הסכמה. לעומתם, סאריה צופה את המשך השיתוק, ומעריך שלא ניתן להגיע להכרעה או לשינוי אמיתי מחשש שלבנון תקרוס למלחמת אזרחים ותתפלג בדומה ליוגוסלביה של שנות התשעים. מאחר שזהו, לפי סאריה, חששם הבסיסי של הפוליטיקאים, הם מעדיפים לשבת על המדוכה ולא לעשות דבר, גם אם המחירים שהציבור שלהם משלם גדלו משמעותית והם על מסלול המוביל לאבדון.
