בכתבה שהתפרסמה באל־ג'זירה, פרופסור עזה כרם (عزة كرم), חוקרת, מרצה וסופרת מצרית והמנהלת של תוכנית קהאן של האו״ם בקולג׳ אוקסידנטל בארצות הברית, עוסקת במינויו של מייק האקבי לשגריר ארצות הברית בישראל. לטענתה, אין זה מינוי דיפלומטי רגיל, אלא סימן לתמורה עמוקה יותר: מדיניות החוץ האמריקנית, היא גורסת, מנוסחת יותר ויותר לא רק במונחים של ביטחון, שוק פתוח ובריתות בין מדינות, אלא גם במונחים של זכות דתית.
כרם משתמשת במונח תאולוגיה גאופוליטית, ופורסת בפנינו כיצד התהליך מתרחש, איך התפיסות נראות בפועל, ומדוע נראה שהתקשורת האמריקאית מפספסת אותו לגמרי.
מי אתה מייק האקבי?
האקבי נולד בעיר הופ שבארקנסו, אותה עיירה שממנה הגיע גם ביל קלינטון. שניים שיצאו מאותו מקום, מציינת כרם, והפכו לגילום של שני זרמים הפוכים בפוליטיקה האמריקנית.
התודעה הפוליטית שלו, היא כותבת, עוצבה בתוך עולם האוונגליסטים הבפטיסטים הדרומיים, הזרם הפרוטסטנטי השמרני הגדול בדרום ארצות הברית. הוא למד באוניברסיטה בפטיסטית בארקנסו; המשיך לסמינר תאולוגי בפטיסטי בטקסס, ולפני שנכנס לפוליטיקה שימש כומר. זו, לדעת כרם, נקודה מרכזית – התאולוגיה אצל האקבי מעולם לא הייתה עניין פרטי, היא הפכה, בניסוח שלה, לכללי דקדוק בלתי־כתובים של הפעילות הפוליטית שלו.
משם המסלול של האקבי מוכר יותר: סגן מושל ארקנסו; מושל המדינה בין 1996 ל־2007; שתי התמודדויות על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב־2008 וב־2016 ואחר כך קריירה תקשורתית בפוקס ניוז ובפלטפורמות נוצריות. עמדותיו שמרניות באופן צפוי: נגד הפלות, בעד הזכות לשאת נשק, נגד נישואים חד־מיניים, בעד תפילות בבתי ספר, חשד כלפי התרחבות סמכויות הממשל הפדרלי ועוד. אולם ההיבט שבמוקד המאמר הוא היחס שלו לישראל.
'ציונות נוצרית' אינה סתם אהדה לישראל; זוהי עמדה תאולוגית שרואה בקיום המדינה חלק מתוכנית אלוהית. מי שמחזיק בה תומך בישראל לא מפני שהיא בעלת ברית מועילה, אלא מפני שלדעתו יש ציווי אלוהי לנהוג כך
מבעלות ברית לאמת תנ"כית
מבחינת האקבי, כרם כותבת, ישראל אינה רק בעלת ברית של ארצות הברית ואפילו לא רק שותפה אסטרטגית, היא מגלמת אמת תנ"כית. הוא דוחה בעקביות את המונח "הגדה המערבית", ומעדיף את "יהודה ושומרון"; מגן על ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים, ומטיל ספק בלגיטימיות של הקמת מדינה פלסטינית. במקום הקמת מדינה פלסטינית הוא הציע לא פעם שדרישות הפלסטינים ייענו במקום אחר בעולם הערבי או המוסלמי, ולא על ידי ויתור ישראלי על שטח.
תפיסה זו אומנם מוכרת לנו מאוד מישראל, אך מעניין לשים לב לאופן שבו כרם רואה אותה. היא מדגישה כי התפיסה של האקבי מוציאה בעצם את הגאוגרפיה מהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים – היא אינה נושא לדיון אלא נתון שצריך להשלים איתו.
כאן נמצאת ההבחנה שכרם מחדדת לאורך הכתבה: 'ציונות נוצרית' אינה סתם אהדה לישראל; זוהי עמדה תאולוגית שרואה בקיום המדינה חלק מתוכנית אלוהית. מי שמחזיק בה תומך בישראל לא מפני שהיא בעלת ברית מועילה, אלא מפני שלדעתו יש ציווי אלוהי לנהוג כך. בזאת כרם מבחינה בין 'ציונות נוצרית' לבין רפובליקנים הרואים בשמירת היחסים עם ישראל כלי אסטרטגי. לפי תפיסה זו, מערכת היחסים בין שתי המדינות ניתנת לבחינה מחודשת, והיא רלוונטית רק כל עוד היא מסייעת לאמריקה.
כדי לבחון לעומק את עמדתו של האקבי, כרם מציגה ריאיון מפורסם שבו במידה רבה התלקחו העניינים. בפברואר 2026 התארח האקבי אצל טאקר קרלסון, פרשן אמריקאי בולט שצמח בפוקס ניוז ומזוהה עם הימין הרפובליקני. לפי כרם, בשנים האחרונות הוא הפך ביקורתי יותר כלפי יחסי אמריקה-ישראל. בריאיון המדובר, קרלסון לחץ על האקבי להבהיר את עמדתו בשאלת הגבולות התנ"כיים של ישראל. הדיון גלש לארץ המובטחת לזרעו של אברהם, שאותה חלק מהציונים הנוצרים מפרשים כמשתרעת מנהר הנילוס ועד נהר הפרת.
כרם טוענת שכאשר עמדה מדינית נגזרת מאמונה דתית ולא משיקולים פרגמטיים, היא יוצאת מהמשא ומתן. על אינטרס אפשר להתפשר; על נבואה אי־אפשר, כי ויתור עליה אינו טעות טקטית אלא בגידה
קרלסון הצביע על המשמעות: טענה כזו כוללת לא רק את ישראל והשטחים הפלסטיניים הכבושים של היום, אלא חלקים נרחבים מירדן, סוריה, לבנון, עיראק, מצרים וסעודיה. כשנשאל אם זכותה של ישראל להחזיק בשטחים אלה, השיב האקבי: "לא תהיה שום בעיה אם היא תשתלט על כולם". מאוחר יותר, ריכך ואמר שישראל אינה שואפת לשלוט באזור כולו, ודבריו נאמרו כהגזמה.
הנזק, כרם כותבת, כבר נעשה. ממשלות ערביות ומוסלמיות רבות גינו את האמירה וראו בה מסוכנת ומנוגדת למשפט הבין־לאומי. עם זאת, מה שמעניין את כרם אינו מה שהאקבי אמר, אלא מה שהריאיון חשף.
לדעתה, הריאיון הראה עד כמה חלק ממעצבי מדיניות החוץ בוושינגטון מוכנים למחוק שלושה קווי גבול בבת אחת: בין טקסט דתי לריבונות מודרנית, בין זיכרון מקודש למשפט בין־לאומי מודרני ובין ברית דתית לכיבוש צבאי. זה הרגע, לפי כרם, שבו הציונות הנוצרית הופכת ממשנה תאולוגית לתאולוגיה גאופוליטית.
בתוך ארצות הברית היא ממקמת את האקבי במסורת שמרנית שרואה את המדינה תחת איום מוסרי מצד ליברליזם חילוני, רב־תרבותיות, פמיניזם וזכויות להט"ב. כלפי חוץ, ישראל היא בעיניו גם בעלת ברית אסטרטגית וגם שותפה דתית. כרם מנסחת את זה באופן ברור: בתפיסה הזו, הקשר בין שתי המדינות אינו עניין של מודיעין, טכנולוגיה צבאית או אויבים משותפים, אלא של רצון האל. מכאן נובעת לדבריה מסקנה מטרידה: ביקורת על מדיניות ישראלית כבר אינה נקראת כהסתייגות מהמדיניות של המדינה, אלא כעמידה מול נרטיב קדוש.
כרם בעצם טוענת שכאשר עמדה מדינית נגזרת מאמונה דתית ולא משיקולים פרגמטיים, היא יוצאת מהמשא ומתן. על אינטרס אפשר להתפשר; על נבואה אי־אפשר, כי ויתור עליה אינו טעות טקטית אלא בגידה. בדומה למה שהכותבת מתארת בוושינגטון, אפשר למצוא דמיון מובהק לתפיסת הימין המשיחי אצלנו: פעולת ההקמה של יישובים חדשים באזורים הכבושים איננה מדיניות שנשקלת ברווח והפסד, אלא מימוש הבטחה. וכשזה מבנה הטיעון, השאלה "תמורת מה" פשוט אינה רלוונטית. נראה שזה נכון לא רק בחלקים מהפוליטיקה הישראלית אלא גם בחלקים מהפוליטיקה האמריקאית.
מה שחסר בשלושת הנרטיבים המתחרים הנפוצים בשיח האמריקאי, לדעת הכותבת, הוא אוצר המילים הדתי
איראן, המלחמה והשאלה שכמעט לא נשאלה
אותו היגיון, כרם כותבת, מסביר גם את היחס לאיראן. בשיח של האקבי, איראן היא אויב תרבותי ותאולוגי; הכוח שמתנגד לישראל, מממן מיליציות ומערער את יציבות האזור, ויורש של איבות עתיקות שנארזו מחדש בשפה אסטרטגית.
המצב בזירה האיראנית, לפי הכותבת, שברירי מאוד. מגעים בין ארצות הברית לאיראן מתנהלים בתיווך של מספר גורמים סביב פתיחה מחדש של מצר הורמוז, סוגיית הגרעין והקלה בסנקציות. אולם ההסכם נתקל בקשיים, ובהם, לפי כרם, חידוש הפעילות הצבאית הישראלית בלבנון וההרס שנגרם בעקבותיה.
במקביל לכך, היא כותבת, הפילוג הפנימי בארצות הברית מגיע לשיא. היא מציגה שאלה שעלתה בעיתון וושינגטון פוסט: מה בעצם הרוויחה ארצות הברית מהמלחמה עם איראן? התשובה של כרם ברורה: כלום. מלחמה שנפתחה בתואנת הסרת האיום, והותירה אחריה זירה דיפלומטית לא־יציבה; לא פתרה שום בעיה גאופוליטית; היא רק הגבירה את נוכחות התפיסות התאולוגיות בתוך הפוליטיקה.
כרם מתארת שלושה נרטיבים מתחרים הנפוצים בשיח האמריקאי בהקשר למלחמה עם איראן: א. השימוש בכוח הכריח את איראן לשבת לשולחן המשא ומתן; ב. וושינגטון ניהלה מלחמה יקרה כדי לחזור בסוף להסדרים שדומים למה שהמפלגה הרפובליקנית גינתה בעבר; ג. המלחמה חשפה את גבולות הכוח האמריקני ואת מה שהיא מכנה סכנות ההשפעה האסטרטגית הישראלית על קבלת ההחלטות בוושינגטון. כרם מסכימה עם עיקרי הנרטיב השלישי, כפי שיוצג בהמשך.
מה שחסר בשלושת הנרטיבים האלה, לדעת הכותבת, הוא אוצר המילים הדתי. הסיקור מתמקד בטילים, בסנקציות, בסוגיית הגרעין, בנתיבי נפט, בהפסקות אש ובדמויות פוליטיות. כל אלה חשובים, היא מדגישה, אבל אינם מספיקים. השאלה העמוקה יותר, לפי כרם, היא איך סיפורים דתיים מסוימים משמשים כדי לקדש אלימות פוליטית, לנרמל שאיפות התפשטות אזוריות ולהפוך פשרה דיפלומטית לבגידה.
כשהטקסט הדתי המקודש הופך לנסח טאבו
כרם טוענת שבאמצעות זליגת השיח הדתי לתוך הפוליטיקה בארה"ב, הקיצוניות צומחת בתוך המיינסטרים ולובשת צורה אלגנטית יותר. שיח שנחשב גזעני ולא־מקובל, יכול להתקיים בפוליטיקה הנוכחית כשהוא מוצג כנאמנות לאמונה דתית. כך, לכיבוש אפשר לקרוא מורשת לגיטימית; סיפוח הופך להשבת זכויות היסטוריות.
כרם מבקרת את התקשורת על כך שהיא מתמקדת רק בסיקור מסורתי של מהלכי המלחמה ושל הדיונים בוושינגטון, אבל כמעט שאינה מנתחת את המבנה הדתי שמעניק להצהרות הללו את כוחן הפוליטי. לכן לדבריה, רעיונותיו של האקבי מתויגים כ"שנויים במחלוקת" או "אוונגליסטיים", תיוג שמפספס את העיקר.
התאולוגיה הגאופוליטית מעניקה לגיטימציה לכול. אם הסדר הבין־לאומי הליברלי כבר אינו משכנע, אפשר לזמן היסטוריה מקודשת. אם המשפט הבין־לאומי מפריע, אפשר לפנות לגאוגרפיה תנ"כית
את כל זה הכותבת ממקמת בתוך מה שהיא מזהה כתמורה גאופוליטית עמוקה המתחוללת בימים אלו. ההגמוניה המערבית לדבריה כבר אינה מובנת מאליה: ארצות הברית עדיין מעצמה צבאית וכלכלית, אבל כבר אינה היחידה, ובעיקר לדעתה איבדה סמכות מוסרית משכנעת.
את השחיקה הזו היא תולה בשורה של גורמים: המלחמות של רבע המאה האחרון, הכישלונות בעיראק ובאפגניסטן והתמיכה האמריקנית בישראל – תמיכה שהובילה לרצח העם בעזה ולטיהור האתני המתחולל בגדה המערבית. לצד אלה היא מונה שימוש בסנקציות ככלי נשק פוליטי ואיפה ואיפה ביישום המשפט הבין־לאומי. כל אלה לדבריה כרסמו באמינות הטענה המערבית לערכים אוניברסליים.
בהקשר הזה, היא כותבת, התאולוגיה הגאופוליטית מעניקה לגיטימציה לכול. אם הסדר הבין־לאומי הליברלי כבר אינו משכנע, אפשר לזמן היסטוריה מקודשת. אם המשפט הבין־לאומי מפריע, אפשר לפנות לגאוגרפיה תנ"כית, ואם האימפריה בשקיעה, אפשר לתת להשגחה האלוהית לדבר בשמה.
לכן לדעתה, האקבי חשוב לא כמקרה חריג אלא כסימפטום. הוא מייצג מעבר של הציונות הנוצרית מהדוכן בכנסייה ומטיולי עלייה לרגל אל השגרירות ואל חדרי קבלת ההחלטות.
הסכנה, היא מבהירה, איננה נוכחות של דת לצד הפוליטיקה. דתות תמיד עיצבו שפה מוסרית וזהות קולקטיבית, ולעיתים אף ריסנו כוח. הסכנה מתחילה ברגע שבו טענה דתית מתמזגת עם כוח אימפריאלי, מאבדת את מידת הענווה, ומגויסת כדי לקדש שליטה. "כשהפוליטיקה טוענת שיש בידה מנדט אלוהי, קל הרבה יותר להצדיק מלחמה, וקשה הרבה יותר לדמיין שלום".
דווקא כישראלים, נראה שיש ערך רב בקריאה של כרם. ברית של אינטרסים עם ארה"ב אפשר לתחזק, לנהל ולתקן. ברית של נבואה איננה בשליטתנו, וגם לא בשליטתם. אם התמיכה האמריקאית נשענת פחות על אינטרסים ויותר על אמונה, זהו תהליך שכדאי שנהיה מודעים אליו. לא הצלחנו להתמודד איתו מבית; אינני מצליחה לדמיין איך נתמודד איתו מחוץ, אף על פי שזאת 'בעלת בריתנו הקרובה ביותר'.
