"מסמר נוסף בארון הקבורה של זכויות האישה": ההפרדה באקדמיה

ב־16 ביולי האחרון אישרה הכנסת את התיקון לחוק זכויות הסטודנט. החוק, שעבר ברוב של 52 תומכים מול 43 מתנגדים, מרחיב הסדר שהיה קיים בעיקר בהתייחס לתואר הראשון, והוא מאפשר למוסדות להשכלה גבוהה, באישור המועצה להשכלה גבוהה, לפתוח מסלולי לימוד נפרדים לגברים ולנשים גם במסגרת לימודי תואר שני ותואר שלישי.

אישור החוק עורר סערה ציבורית רבתי. בשעה שתומכי החוק רואים בו צעד הכרחי להנגשת ההשכלה הגבוהה ולשמירה על זכויות הפרט של הציבור הדתי־חרדי, מבקריו מזהירים מפני הדרת נשים, פגיעה באיכות המחקר וכרסום נוסף באופייה הליברלי של המדינה.

על רקע התפתחות זו, הפרשן הפוליטי הפלסטיני המומחה בענייני ישראל חוסיין א־דיכ, מבקש במאמרו לבחון את משמעותו העמוקה של החוק לא רק כשינוי מנהלי במערכת ההשכלה הגבוהה אלא כסימפטום לתהליך רחב יותר של התחזקות הדת והימין הלאומני בישראל ושל התרחקות הדרגתית מן הדגם האזרחי־ליברלי שעליו הושתתה מדינת ישראל.

העימות הפנים־יהודי ומעמד האישה

לדברי א־דיכ, המאבק העז המתחולל כיום בתוך החברה הישראלית אינו עימות בין יהודים לערבים או מוסלמים, אלא מאבק זהות פנים־יהודי נוקב. לגישתו, מדובר בהתנגשות חזיתית בין התפיסה שמציבה את המפעל הציוני כמיזם חילוני־ליברלי שהניח את היסודות למדינה אזרחית, לבין הזרם הרואה באמונה ובדין התורה את העיקר ומבקש להעניק להלכה ולמסורת היהודית משקל הולך וגובר בעיצוב המדינה. בתוך כך, שאלת מעמדה של האישה הופכת לסמל למאבק רחב יותר על צביון החברה.

א־דיכ מתאר את מעמד האישה במסורת היהודית כתוצר של מבנים חברתיים פטריארכליים שהתפתחו לאורך ההיסטוריה וקיבלו בהמשך לגיטימציה באמצעות טקסטים, פרשנויות ומוסדות דתיים. לצד זאת מודגש כי היהדות המודרנית אינה עשויה עור אחד: זרמים שונים אימצו פרשנויות המקדמות שוויון נרחב בין נשים לגברים, בעוד היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד החברה החרדית, ממשיכה במידה רבה להחזיק בנורמות מסורתיות יותר המגבילות את מקומה של האישה במרחב הציבורי.

במובן זה, אישור חוק ההפרדה באקדמיה נתפס אפוא כביטוי מובהק להמשכיותה של תפיסה מגדרית מצמצמת זו.

האישה, בגופה ובמעמדה, הופכת למעשה לחוליה מרכזית במנגנון הרב־דורי של שימור הזהות וההמשכיות האמונית, באמצעות ילודה, חינוך והעברת ערכים ומסורת

מהגנה על גבולות לשימור הזהות

בהקשר זה, א־דיכ מביא את דבריו של החוקר מאזן בכרי, המציג פרשנות רחבה יותר למעמד האישה ולמשמעותו עבור החברה הדתית. לדבריו, כאשר קבוצה דתית חווה זעזוע או איום קיומי, מוקד המאבק עשוי לעבור מהגנה על גבולותיה הגאוגרפיים להגנה על יכולתה לשמר את עצמה ולהתרבות מבחינה דמוגרפית, תרבותית ואידאולוגית. בשעה ששטח שאבד ניתן עקרונית להשיב, היעדר היכולת של הקבוצה לשמר את זהותה ולהעבירה לדורות הבאים עלול להביא להתפוררותה.

מנקודת מבט זו, העיסוק באישה, במשפחה ובחינוך אינו עניין נפרד מן המאבק על זהותה של הקבוצה, אלא חלק ממאמץ להבטיח את המשכיותה. כך, האישה, בגופה ובמעמדה, הופכת למעשה לחוליה מרכזית במנגנון הרב־דורי של שימור הזהות וההמשכיות האמונית, באמצעות ילודה, חינוך והעברת ערכים ומסורת.

משכך, אין להבין את החוק החדש כתיקון טכני גרידא, אלא כחלק מתהליך רחב של שינוי מהותי ביחסי הדת והמדינה בישראל. א־דיכ מוסיף כי אין מדובר רק בהסדר שנועד לאפשר לציבור החרדי להשתלב באקדמיה מבלי לוותר על אורח חייו, אלא במהלך המעניק לגיטימציה להתאמת המרחב הציבורי לדרישותיה של קבוצה דתית שמרנית.

בהקשר זה, החוקר סוהיל ד'יאב מדגיש כי ישראל עדה למאבק מתמשך בין הזרם הדתי לחילוני, אך אין לצמצם אותו לדיכוטומיה פשטנית. לשיטתו, הקונפליקט מורכב מאינספור שסעים עמוקים בין חרדים, ציונות דתית, חילונים, שמרנים ורפורמים, לצד שסעים לאומיים ופוליטיים. את מצב הדברים הזה ד'יאב מייחס לשורה של נושאים שהעסיקו את החברה הישראלית בשנים האחרונות, ובראשם השינוי הדמוגרפי, משבר הגיוס, הרפורמה המשפטית ולימודי הליבה בבתי הספר החרדיים.

לכך מצטרפים מאבקים בוערים, ובראשם התחבורה הציבורית בשבת, סוגיות הנישואים האזרחיים, סמכויות הרבנות הראשית ומעמדם וזכויותיהם של הזרמים היהודיים הלא־אורתודוקסיים.

א־דיכ קושר לבסוף את התהליכים הללו לטלטלה שעברה החברה הישראלית ולחרדה הקיומית שנוצרה מאז אוקטובר 2023: כאשר הנרטיב על המדינה כמקלט בטוח נסדק, החברה פונה אל המטען הדתי־מיתולוגי כדי לשקם לכידות

ייהוד המרחב הציבורי

על רקע דברי חקיקה שונים לאורך השנים שחיזקו את צביונה היהודי של המדינה, א־דיכ מצביע על ייהוד הדרגתי של התשתית המשפטית בישראל; החל בחוק יסודות המשפט משנת 1980, המפנה לעקרונות "מורשת ישראל" במקרה של לקונה משפטית, עבור בחוק יסוד: הלאום משנת 2018, המעגן את הזכות להגדרה עצמית כייחודית לעם היהודי, וכלה בהרחבת הסמכויות של בתי הדין הרבניים ובחוק יסוד: לימוד תורה.

מדוגמאות אלה עולה תמונה חדה וברורה: החוק הנוגע להפרדה באקדמיה אינו עומד בפני עצמו, אלא משתלב במגמה רחבה יותר של הענקת משקל רב יותר לערכים דתיים ולאומיים במרחב הציבורי.

הביקורת החריפה מצד פוליטיקאים, אנשי אקדמיה וארגונים למען זכויות נשים מתמקדת בסכנת הפגיעה בשוויון. המתנגדים רואים בהפרדה צעד שעלול להרחיב בהדרגה את ההדרה המגדרית אל מעבר לכיתות הלימוד, ולפגוע גם באיכות ההוראה והמחקר. מנגד, יוזמת החוק הציגה אותו ככלי שיאפשר לנשים ולגברים מן החברה החרדית לרכוש השכלה מתקדמת מבלי לוותר על אמונתם.

במקביל לכך, יש המזהירים כי החוק אינו עומד בפני עצמו, וכי כבר קיימות מגמות להפרדה במרחב הציבורי, כדוגמת מדרכות נפרדות בבני ברק, עם צפי להתרחבות לתחבורה ציבורית ולמרכזים מסחריים.

7 באוקטובר והשפעתו

א־דיכ קושר לבסוף את התהליכים הללו לטלטלה שעברה החברה הישראלית ולחרדה הקיומית שנוצרה מאז 7 באוקטובר 2023: כאשר הנרטיב על המדינה כמקלט בטוח נסדק, החברה פונה אל המטען הדתי־מיתולוגי כדי לשקם לכידות. התחזקות מקומה של הדת בחקיקה ובשיח הפוליטי אינה רק תוצאה של התחזקותן הפוליטית של המפלגות הדתיות, אלא גם ניסיון לשקם את הלכידות החברתית באמצעות גיוס המשאבים האמוניים של החברה.

אם כן, הוויכוח על הפרדה מגדרית באקדמיה הוא למעשה ויכוח על גבולותיה של המדינה: האם ישראל תמשיך להתבסס בעיקר על תפיסה אזרחית־ליברלית המפרידה בין דת למדינה, או שתעניק להלכה ולערכים דתיים תפקיד מרכזי יותר בעיצוב מוסדותיה ומרחביה הציבוריים. במובן זה, החוק אינו רק סוגיה הנוגעת לסטודנטים ולסטודנטיות, אלא מקרה מבחן למאבק עמוק יותר על זהותה העתידית של החברה הישראלית.