שלושה פרסומים שקשורים לעזה תפסו את עיניי בשבועות האחרונים: באוגוסט הופיע סוהייב לבאד בן ה־16 בסרטון שפרסמו גדודי אל־קסאם באחת הפלטפורמות הדיגיטליות שלהם, כשהוא נושא מטול יאסין 105; ילדים עזתים השליכו את העפיפונים שלהם לים לאחר שישראל איימה לפעול נגד משגריהם; ובימים האחרונים של החודש הוכרז על הקמת מרפאה שאמורה להיות מופעלת בידי צוות רפואי עזתי בסיוע רופאים ישראלים ולהעניק טיפול לעד כעשרת אלפים ילדים.
שלוש הידיעות האלה, שעסקו בדרכים שונות בילדות בעזה מוכת האסון והמלחמה, הציגו שלוש אפשרויות שהמלחמה מעמידה בפני הילדים העזתים: שחמאס יציג את הילד העזתי כלוחם; שישראל תראה בו איום; או שכל הצדדים יתייחסו אליו כקורבן הזקוק לטיפול. נדמה שהאפשרות האחרונה היא היחידה שבה הילד אינו נדרש לשאת נשק, להגן על הצעצוע שלו או לשלם בחייו על עמדותיהם של המבוגרים.
אחרי עשרים שנה ללא בחירות למועצה המחוקקת, הפלסטינים זקוקים לקלפי יותר משהם זקוקים לעוד פלג שיחליט במקומם
חמאס מתמודדת בבחירות
בשעה שהילד העזתי נדחק בין האפשרויות האלה, הודיע חמאס ב־12 באוגוסט כי ישתתף בבחירות למועצה המחוקקת במסגרת "הקואליציה הלאומית הרחבה ביותר האפשרית". כפלסטיני, אינני דורש להרחיק את חמאס מפני שהקלפי עלולה להניב תוצאה שאינה מוצאת חן בעיניי, ואינני רוצה שהרובה יישאר שפתו היחידה. אבל הקלפי אינה מכונת כביסה לדם, ופתק הבוחר לא יוכל לשמש כמחק להחלטה לצאת למתקפת השבעה באוקטובר, ולא למחוק את קורבנות חמאס בתוך עזה. אם הפיוס ידרוש מן הקורבן לשכוח את העוול שנעשה נגדו כדי שמנהיגי הפלגים יוכלו להסכים ביניהם, אז זוהי רק הפוגה בין הפלגים עצמם, לא פיוס איתנו העם.
פיוס בין בני האדם מתחיל בצדק, לא בחלוקת מושבים ובדילים פוליטיים. לכן לפני שיוכלו מנהיגי חמאס לחזור לפעילות פוליטית, צריך לנהל נגדם משפטים אמיתיים, בלתי־תלויים והוגנים בבית משפט פלסטיני – לא בית דין שיוקם בידי יריביהם כדי לנקום בהם, ולא ועדה שחמאס ימנה כדי לחקור את עצמו ואז להטמין את התיק במגירה.
לכל נאשם עומדת חזקת החפות עד למתן פסק הדין. אבל החזקה הזאת אינה פוטרת את הנהגת התנועה מחקירה וממתן דין וחשבון, ואינה מאפשרת למי שרוצה לשלוט בשם העם לבקש את קולות החיים בטרם השיב לקולות הקורבנות.
וכדי שיהיה ברור: הבחירות עצמן אינן הבעיה — להפך. אחרי עשרים שנה ללא בחירות למועצה המחוקקת, הפלסטינים זקוקים לקלפי יותר משהם זקוקים לעוד פלג שיחליט במקומם. ועדת הבחירות המרכזית אישרה כי זכותם של תושבי רצועת עזה לבחור ולהיבחר נשמרת, אף שהסדרי הרישום שלהם שונים מאלה שבגדה המערבית, וכי הבחירות מתוכננות ל־28 בנובמבר.
הבעיה אינה בעצם חזרתו של חמאס לפוליטיקה, אלא באפשרות שהוא יחזור אליה בלי להתמודד עם הסוגיות שנותרו פתוחות כלפי קורבנותיו. בחירות יכולות לחלק מחדש את המושבים במוסדות השלטון, אבל הן אינן יכולות לחלק מחדש, או למחוק, את האחריות למעשים שנעשו.
שינוי בעמדת חמאס לגבי דחלאן
ייתכן שמוחמד דחלאן, מנהיג הזרם הרפורמיסטי־דמוקרטי בפתח, מדגים את הגבול בין מה שהפוליטיקה הפלסטינית יכולה לעשות לבין מה שאסור לה לעשות: היא יכולה להחזיר לשורותיה גורמים ודמויות מן העבר, לשנות בריתות ולחלק מחדש כוח ומשרות, אך אסור לה להשתמש בכך כדי להשכיח מעשים קודמים, לטשטש עוולות או לפטור אנשים מאחריות כלפי נפגעיהם.
ב־17 באוגוסט נפגש ח'ליל אל־חיה עם דחלאן בקהיר, ולאחר מכן ב־5 בספטמבר נפגשו משלחות משני הצדדים בביירות. אין לנו בעיה ששני יריבים ישבו סביב שולחן אחד. יותר מזה, ייתכן שאנחנו כפלסטינים כבר שילמנו די והותר בדמנו על חוסר יכולתם של מנהיגי עמנו להגיע לשולחן כזה. אבל יש מטען כבד בין חמאס לדחלאן: בדצמבר 2010, מרכז המידע הפלסטיני, המזוהה עם חמאס, כינה את דחלאן במפורש מנהיג "הזרם הבוגדני" בפתח. לפי האתר, הנהגת חמאס אף דחתה אז ניסיונות תיווך שנועדו לארגן עימו פגישה.
רק שבע שנים לאחר מכן כבר הפכו הבנות חמאס-דחלאן עצמן למהלך פוליטי גלוי לטיפול בסוגיות של עזה. והיום הם חוזרים לדבר על תיאום ועל קואליציה.
הבעייתיות אינה בכך שחמאס שינה את עמדתו. לכל תנועה פוליטית שמורה הזכות לשנות עמדה כשהנסיבות משתנות. הבעייתיות היא שהשיח כלפי היריב הפוליטי הלגיטימי מוצף במילים כמו בגידה, שעושות למעשה דה־לגיטימיזציה לאותו יריב, ואז מתברר לפתע שכאשר האינטרסים נפגשים, מי שהיה אתמול בוגד יכול להפוך היום לשותף.
אם יש גמישות כזאת כלפי מי שהוכתרו כבוגדים, מדוע אין שינוי מהותי לגבי זכויות הקורבנות של המלחמה הזאת? מנהיגים יכולים להתפייס, אבל הם אינם יכולים לעשות זאת בשמו של אדם שנהרג ללא משפט, בשמה של משפחה שמחכה לדעת מי הרג את בנה או בשמו של אזרח ישראלי שנהרג בשבעה באוקטובר.
הנהגה שתכננה את מתקפת השבוע באוקטובר ופיקחה על ביצועה אינה יכולה לבקש מן הפלסטינים לגיטימציה פוליטית בלי חקירה שיפוטית עצמאית של הפשעים שבוצעו במהלכה
התליין לא יחקור את עצמו
ב־21 באוגוסט קיבלה השאלה שצריכה להקדים את חזרת חמאס לפוליטיקה ניסוח ממוקד יותר: האם התנועה יכולה לבקש את אמון הבוחרים לפני שתסכים לחקירה עצמאית של דיכוי תושבים מקומיים שביצעו כוחות הקשורים אליה?
אמנסטי אינטרנשיונל תיעד תשע הוצאות להורג ללא משפט ומקרה נוסף של הרג בלתי־חוקי שביצעו אותם כוחות, לצד מקרים נוספים שדוחות של האו"ם ייחסו בחלקם לכוחות הכפופים לתנועה. חשוב מכך, הארגון לא התעלם מגרסת חמאס: התנועה מסרה כי פתחה בחקירות פנימיות בכמה מן המקרים, וכי כמה מן הפעילים פעלו בלי לפנות להנהגה הבכירה. אלא שאמנסטי מסר כי ככל הידוע לו עד פרסום החקירה, האחראים למעשים האלה לא הועמדו לדין.
בפרשת הריגתו של הישאם א־ספטאווי, פעיל פתח שהיה עצור בידי ישראל, שוחרר במסגרת העסקה, וחוסל על ידי חמאס במחנה נוסיראת שברצועה, תמצת אחיו סעיד את הבעיה: "אי־אפשר לסמוך על כך שהתליין יחקור את עצמו".
חשוב גם ששבעה באוקטובר לא יישאר מחוץ לשער הזה. אינני אומר שעצם ההחלטה של הנהגה של עם שחי תחת כיבוש ודיכוי לצאת למלחמה נגד מטרות צבאיות אינה לגיטימית, אבל הנהגה שתכננה את המתקפה ופיקחה על ביצועה אינה יכולה לבקש מן הפלסטינים להעניק לה מחדש לגיטימציה פוליטית בלי חקירה שיפוטית עצמאית של הפשעים שבוצעו במהלכה. אמנסטי אינטרנשיונל קבע בתחקירו כי חמאס וקבוצות פלסטיניות חמושות נוספות ביצעו בשבעה באוקטובר פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נגד אזרחים, ובהם רצח, עינויים ולקיחת בני ערובה. אסור לקבור את האחריות של חמאס למחיר ששילמו תושבי עזה תחת העובדה שישראל בחרה להגיב לפשע ברצח עם נגד עם שלם.
פשעי ישראל אינם הופכים את החלטת חמאס לחכמה, ופשעי חמאס אינם מקנים לישראל את הזכות לבצע רצח עם.
תפקידה של הפוליטיקה הפלסטינית אינו לייצר ילדים אמיצים יותר בנשיאת נשק, אלא לייצר מולדת שבה ילד אינו זקוק לנשק מלכתחילה
המחיר שמשלמים הילדים
משום כך סוהייב חוזר למחשבותיי. תמונתו מזכירה לנו את הרף המינימלי שאסור לנו להתמקח עליו לגבי ילדינו. האמנה בדבר זכויות הילד, העוסקת במעורבות ילדים בסכסוכים מזוינים, קובעת כי קבוצות חמושות הנבדלות מן הכוחות המזוינים של מדינה לא יגייסו עבור פעולות איבה או ישתמשו בשום מקרה במי שטרם מלאו לו 18.
אפשר להסביר מדוע סוהייב התמלא זעם, ואפשר לספר מה עשתה המלחמה למשפחתו ולכל בני דורו. אבל עצם זה שאנחנו יכולים להבין את הדרך שהובילה ילד אל המטול אינה מחייבת אותנו להריע להגעתו אליו כאילו הייתה מעשה גבורה. תפקידה של הפוליטיקה הפלסטינית אינו לייצר ילדים אמיצים יותר בנשיאת נשק, אלא לייצר מולדת שבה ילד אינו זקוק לנשק מלכתחילה.
אבל אמת המידה הזאת אינה נעצרת בגבולות חמאס. ב־1 בספטמבר ביצע כוח ישראלי מיוחד פעולה באזור אל־כתיבה במערב העיר עזה, ועצר את מועין אל־עראביד. צה"ל והשב"כ תיארו אותו כראש מנגנון ביטחון הפנים של חמאס, ואילו משרד הפנים בעזה תיאר אותו כקצין במנגנון.
איננו צריכים להכריע במחלוקת הזאת כדי לראות את החלק האחר של האירוע: התקיפות האוויריות שחיפו על הפעולה פגעו באזרחים, ובהם ילדים, באזור צפוף בעקורים; ולפי הודעת משרד הפנים, אשתו של אל־עראביד נהרגה וכמה מילדיו נפצעו. ישראל יכולה לומר שהאיש הוא יעד ביטחוני חשוב, וייתכן שכך הוא. אבל "חשיבות היעד" אינה הופכת את הילד שמת סביבו לפרט שולי.
שר הביטחון ישראל כ"ץ הכריז כי "כל שיגור" ייחשב לפעולה מלחמתית, וכי "דין בלון כדין עפיפון, ודין עפיפון כדין רחפן — עם חומר נפץ או בלעדיו"… המלחמה בעזה לא נעצרה בהריגת ילדים עצמם; היא ממשיכה למחוק את כל מה שעושה אותם לילדים
מן הצד האחר, גם לאזרח הישראלי בנחל עוז מותר לפחד. הזיכרון של עפיפוני ובלוני התבערה מ־2018 אמיתי, וכך גם השריפות שגרמו. חובתנו להתייחס ברצינות לפחדם של אזרחים בנחל עוז. ובכל זאת, היכולת שלנו להבין את הפחד אינה מצריכה לבטל את ההבדלים ביחסי הכוחות ואת ההבדל בין מה שמסוכן לבין מה שאינו מסוכן.
ב־22 באוגוסט מצא צה"ל ארבעה עפיפונים שהגיעו לנחל עוז, ומסר כי לא נמצאו עליהם ממצאים חשודים וכי הם לא סיכנו את הציבור. למרות זאת, למוחרת הכריז שר הביטחון ישראל כ"ץ כי "כל שיגור" ייחשב לפעולה מלחמתית, וכי "דין בלון כדין עפיפון, ודין עפיפון כדין רחפן — עם חומר נפץ או בלעדיו". הוא איים בצעדים חמורים נגד מי שמארגן את השיגורים, מבצע אותם, או מאפשר אותם.
יומיים לאחר התקרית עמדו ילדים על חוף הים בעזה, אחזו בשלט שעליו נכתב "זכותנו לשחק", ואז השליכו את העפיפונים שלהם לים. אינני יודע מי הפריח את כל אחד מהעפיפונים שחצו את הגבול, ואינני יכול להבטיח שכל עפיפון יישאר צעצוע תמים לעד, אבל אני יודע שמדינה בעלת צבא ושירותי מודיעין צריכה להיות מסוגלת להבחין לפני שהיא הופכת את היעדר חומר הנפץ לפרט שולי. צבא שאינו נדרש להבדיל בין עפיפון לרחפן, שמבקש לצמצם את הקיום של קבוצה אחת כדי להבטיח את הביטחון של קבוצה אחרת, לא יעשה את המציאות שלנו בטוחה יותר. המלחמה בעזה לא נעצרה בהריגת ילדים עצמם; היא ממשיכה למחוק את כל מה שעושה אותם לילדים.
חופש בחירה – להישאר או לעזוב, לנקום או לסייע
לא רק החשד מאיים כעת על עצם הישארותו של הפלסטיני בעזה. ב־3 בספטמבר הציג איתמר בן גביר מצע בחירות שכינה "התנתקות 710", וקבע לו יעד מספרי שאינו מותיר מקום רב לפרשנות: יציאתם של רבע מיליון תושבי עזה בשנה הראשונה; יותר ממיליון בתוך שלוש שנים, וכ־1.86 מיליון בתוך שבע שנים. המסמך הרשמי מתעקש לכנות את המיזם "הגירה מרצון", ומדבר על הסכמה חופשית, מדינות יעד, חבילות סיוע כספיות, מסלולים משפטיים ואף פיקוח שיבטיח שאיש לא ייאלץ לעזוב. ההגינות מחייבת לציין את כל אלה.
אבל ההגינות מחייבת גם לזכור כי ארבעה ארגוני זכויות אדם ישראליים הזהירו כבר בשנה שעברה שמדיניות של "עזיבה מרצון" מעזה עלולה להפוך, בתנאי ההרס, המחסור והלחץ שבהם התושבים חיים, להעברה בכפייה האסורה בדין. בחירה חופשית אינה נמדדת רק בחתימה על טופס, אלא בשאלה אם לאדם יש באמת אפשרות בת־קיימה לחיות ברצועה במקרה שיחליט להישאר.
אינני רוצה להציב את בן גביר במקום ישראל כולה, כי זו תהיה אותה עצלות שאני מבקר כאשר מצמצמים את כל הפלסטינים לחמאס. ב־14 באוגוסט ניסה חבר הכנסת עופר כסיף להגיע למשפחות פלסטיניות שהיו נצורות בכפר קוסרה שבגדה המערבית וסבלו ממחסור במים, במזון ובתרופות. האירוע לא התרחש בעזה, וכסיף אינו מייצג את החברה הישראלית. אבל הוא מזכיר שגם לישראלי יש בחירה: לעמוד לצד מי שמתכנן להוציא את הפלסטיני מאדמתו, או לצד מי שמסייע לו להישאר בה.
הרופא העזתי אינו צריך לשכוח מי הפציץ את בתי החולים שלו כדי להיעזר במומחיותו של רופא ישראלי, והרופא הישראלי אינו צריך לפתור את הסוגיה הפלסטינית לפני שיסייע לילד חולה
ב־6 בספטמבר, בשעה שמפלגות ופלגים דיברו על בחירות, על קואליציות ועל זהות השלטון, הובאו בעזה למנוחות גופותיהם ושרידיהם של כמאה פלסטינים שחולצו מהריסות בתים בשכונת א־זייתון לאחר שנותרו שם מאז החודשים הראשונים של המלחמה. הם אינם עוד מספר במניין הקורבנות, אלה הם בני אדם שקבורתם נדחתה בכמעט שלוש שנים לאחר מותם. הלווייתם החזירה את הדיון כולו אל מה שקדם לו: אל האנשים שעדיין קבורים תחת ההריסות ואל המשפחות שממתינות לדעת מה עלה בגורל יקיריהן, בעוד המנהיגים עסוקים בחלוקת מושבים ובתכנון עתידה של הרצועה או בהכנת תוכניות להוצאתם של כמעט שני מיליון בני אדם ממנה.
אחרי כל זה אינני חוזר אל המרפאה שהוכרז לאחרונה על הקמתה במואסי כדי לחפש סוף אופטימי, אלא מפני שהיא מציבה מולנו ניגוד מעשי לכל מה שקדם לה. ארגון נתן מסר כי רופאים ואחיות מעזה הם שיהיו אחראים לטיפול במקום, ואילו הארגון יספק ציוד וייעוץ מרחוק באמצעות רופאים ישראלים, וכי המרפאה תוכננה לתת מענה לעד עשרת אלפים ילדים.
הרופא העזתי אינו צריך לשכוח מי הפציץ את בתי החולים שלו כדי להיעזר במומחיותו של רופא ישראלי, והרופא הישראלי אינו צריך לפתור את הסוגיה הפלסטינית לפני שיסייע לילד חולה. טיפול רפואי אינו פרס על עמדה פוליטית, ושלום אינו עסקה שבה החולה מוותר על חלק מזכויותיו תמורת תרופה. זהו המינימום שממנו יכול להתחיל שיתוף פעולה שאינו דורש מן הקורבן לשתוק כדי להינצל, ואינו דורש מן הרופא לוותר על אמונתו בצדק כדי לעסוק במקצועו.
איננו יודעים מי ישלוט בעזה לאחר הבחירות; אילו קואליציות יחזיקו מעמד עד מועדן, או אם ישראל תאפשר להן להתקיים מלכתחילה. אבל כבר ברור לנו שכל עתיד שבו ילד זקוק לרובה או נדרש לוותר על הצעצוע שלו כדי לשרוד, אינו עתיד הראוי להגנה. די בכך שלראשונה זה זמן רב נאפשר לו להיות ילד.
למאמר הקודם בסדרה, "למי שייך הנשק?" על חודש יולי, לחצו כאן. כל המאמרים בסדרה נמצאים בתגית "קולות מעזה".
