לאחרונה חל יום השנה השלישי ל־7 באוקטובר. גורמים שונים בכל העולם ובפרט ברצועת האדמה הצרה שהייתה לפנים פלשתינה/א"י המנדטורית, בחרו לציין את המאורע באופנים שונים, מנוגדים זה לזה עד צרימה.
אני זוכר איך בסוף שבוע אחד לפני שלוש שנים בדיוק ישבתי בביתי שבלונדון. סבך שלם של קשרים ושל מחויבויות רגשיות סותרות דרש ממני התייחסות. לאורך כל אותו סוף שבוע שוחחתי בטלפון עם חברים בישראל שהמתינו בחרדה לבשורות על יקיריהם הנעדרים. רבים מהחברים הללו בילו את הימים הבאים בבתי קברות, עוברים בין לוויות של נרצחים במתקפה – קולגות, חברים, קרובי משפחה. מייד אחר כך חלקם הגדול כבר התגייס למאבק לשחרור הישראלים החטופים בעזה.
במקביל לכך, וכבר בשעה שאותה שבת שחורה הפכה לראשון, היה קשה להתעלם מהקולות שנשמעו מכיוון ההנהגה הישראלית. הרטוריקה הייתה מצמררת, והאיומים היו ברורים: עונש קולקטיבי לכלל האוכלוסייה האזרחית בעזה. כמי שמכיר היטב את הדמויות שהשמיעו את האיומים הללו ואת הדברים שעשתה ישראל בעבר, אני עצמי התחלתי לחוש מועקה לנוכח האסון המתקרב. באותו סוף שבוע, דיברתי גם עם חברים פלסטינים בטלפון: "מה עלינו לומר?" הם שאלו.
אט אט החלו להתברר הממדים של מה שקרה ושל מה שהמשיך לקרות, אולם עדיין קיננה בי התקווה שאפשר יהיה למנוע את הגרוע מכול. המציאות, כמו שאנחנו יודעים, הייתה אחרת.
פחות ממאה ימים לאחר מכן, ישבתי עם דמעות בעיניים למשמע העדויות שהוצגו בפני בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג. הצוות המשפטי המצוין שגייסה ממשלת דרום אפריקה טען שם שהפעולות של ישראל בעזה הן פשעי ג'נוסייד, שיש למנוע אותם ולהעניש עליהם. נציגי התביעה הציגו בפירוט את מה שנעשה בעזה על ידי ישראל, אותה מדינה שטוענת על עצמה שהיא תקומת העם היהודי לאחר זוועות השואה. ההלם היה לי קשה מנשוא.
המשותף לתחקירים ולסיקור התקשורתי הוא המיקוד ב"מחוג הדקות" בשעון של 7 באוקטובר, באירועים הנקודתיים והמיידיים שהביאו לטבח. אלפי עמודים של חשבון נפש שישראל עורכת אינם מביטים ולו לרגע אל "מחוג השעות" באותו שעון
מה באמת יכל למנוע את הטבח?
כעת, מעט לאחר יום השנה השלישי ל־7 באוקטובר, ישראל הולכת לבחירות לראשונה מאז האירועים. בקצב מסחרר נחשפים עוד ועוד גילויים חדשים על האזהרות מפני המתקפה הקרבה שהגיעו להנהגה בישראל – משיחה ממנהיג איחוד האמירויות ועד ביקור חפוז של ראש המודיעין המצרי. עיתוי הפרסומים בסמוך למערכת הבחירות מעורר חשד, בלשון המעטה: נראה כי אפילו לדידן של השותפות האזוריות הנלהבות ביותר שיש לישראל, הקואליציה הנוכחית – על הרטוריקה והמעשים הרצחניים שלה – היא קצת יותר מדי.
כל הדיווחים הללו סובלים מבעיה דומה: הם עסוקים בשאלה הלא־נכונה. כאשר מנתחים את 7 באוקטובר מבעד לשאלות כמו "מי ידע, מה ומתי", משתמע מכך שמה שהיה דרוש כדי למנוע את הטבח או להבטיח שהוא לא יישנה בעתיד, הוא רק תחקיר של האירועים שיוביל לתיקון בנהלים המודיעיניים והמבצעיים.
זה איננו המצב: נכון, בנימין נתניהו מתעלם מהדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית עצמאית. ולמרות זאת, גופים ביטחוניים ומודיעיניים שונים בישראל כבר פרסמו תחקירים משלהם לגבי המחדלים, וצה"ל השלים גם כ־40 דו"חות ממוקדים על אותו יום עקוב מדם – בין היתר על האירועים בקיבוצים כמו בארי, ניר עוז וכפר עזה וכן בפסטיבל הנובה. בישראל מתנהלים ויכוחים אינסופיים בשאלות כמו מתי העירו את נתניהו וכיצד הוא הגיב; האם צה"ל נפרס בכוחות גדולים מדי בגדה המערבית והפקיר את יישובי העוטף; האם המערכת התעלמה מן ההתרעות שהשמיעו התצפיתניות.
המשותף לתחקירים ולסיקור התקשורתי מסוג זה הוא המיקוד שלהם ב"מחוג הדקות" בשעון של 7 באוקטובר, דהיינו באירועים הנקודתיים והמיידיים שהביאו לטבח. אלפי עמודים של חשבון נפש שישראל עורכת אינם מביטים ולו לרגע אל "מחוג השעות" באותו שעון. מה ציפתה ישראל שיקרה כתוצאה מעשורים של כיבוש, של מצור ושל אכזריות כלפי הפלסטינים?
להכיר בחשיבות שהייתה גם לאירועים אלה בדרך לטבח אין פירושו להצדיק את הזוועות. אפילו בית הדין הפלילי הבין־לאומי הוציא צווי מעצר לא רק נגד מנהיגים ישראלים אלא גם נגד ראשי חמאס (צה"ל אומנם כבר התנקש בחייהם מאז).
שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר, מניין ההרוגים הפלסטינים בעזה מגיע ליותר מ־74,000, וישנם רבים אחרים שנותרו קבורים תחת ההריסות וישראל אינה מאפשרת לחלץ אותם
החומרים שנחשפו לאחרונה מעידים כי חמאס המשיך לנסות להגיע להבנות מדיניות מול ישראל באמצעות מתווכים שונים, ממש עד לרגעים האחרונים לפני אוקטובר 2023. ישראל סיכלה את הניסיונות הללו. לאחר הטבח, נתניהו אפילו דחה למרבה התדהמה את ההצעה שחמאס העביר אליו דרך מתווכים קטריים: להחזיר באופן מיידי, ללא תמורה וללא תנאים נוספים, את כל החטופים האזרחים (בהגדרת חמאס – נשים, ילדים וגברים שאינם בגיל צבא).
ועדיין, אפילו אלה הן סוגיות טקטיות. ברמה האסטרטגית ישראל ממשיכה להתכחש לכך שאי־אפשר לאחוז במקל משני קצותיו: אי־אפשר ליהנות מביטחון ובה בעת לתחזק כיבוש קבוע ואפרטהייד ולהפעיל טרור מדינתי נגד האוכלוסייה הפלסטינית.
פערי ההבנה הללו, שמאפיינים גם את השיח במערכת הבחירות הנוכחית, לא נוצרו בריק. הם תולדה של מדיניות ישראלית שבמשך עשורים שללה זכויות מהפלסטינים וביצעה בהם דה־הומניזציה, בה בעת שהפגינה קלות ראש כלפי ההשלכות הנובעות מהתנהגותה.
שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר, מניין ההרוגים הפלסטינים בעזה מגיע ליותר מ־74,000, וישנם רבים אחרים שנותרו קבורים תחת ההריסות וישראל אינה מאפשרת לחלץ אותם (בעיניה, הם חסרי ערך במותם כמו שהם בחייהם). עזה הוחרבה כליל, וממצאים אמינים מלמדים שהפעולות של ישראל עולות לכדי פשעי ג'נוסייד. זוהי מציאות שניתן לתפוס רק כאשר מבינים כמה עמוק מושרשת שלילת קיומם של הפלסטינים בהתנהלות של מדינת ישראל.
באוסלו, במובן מסוים, עמדה המדינה הציונית למבחן. העובדה שהיא דחתה את התהליך מעידה כאלף עדים שהיא כשלה: שהיא מתבצרת בסירובה לכל פשרה, ושהיא מסוגלת לראות את הסוגיה הפלסטינית רק מתוך עמדה של "אנחנו או הם"
הציונות והפלסטינים
ההסכמה הרחבה ששוררת בציבור הישראלי למעשים של ג'נוסייד היא פרק חדש בתולדות הפרויקט הציוני. אומנם, הלך רוח זה נולד גם מתוך ההלם והזעזוע האמיתיים של ישראלים רבים לנוכח אירועי 7 באוקטובר. אולם יש לו שורשים בהיסטוריה של המדינה הציונית ושל יחסה לסוגיה הפלסטינית.
שתי אמיתות, סותרות רק לכאורה, מאפיינות את ההיסטוריה הזו: מחד גיסא, בשום שלב מאז הקמת המדינה ב־1948 הפרויקט הציוני לא נתן בפועל זכויות לפלסטינים. לא היה כאן שום תור זהב. מאידך גיסא, מה שחווינו בשנים האחרונות הוא חסר תקדים בקיצוניותו ובחוסר האנושיות שבו. למעשה, בהחלט התקיימו בעבר אפשרויות אחרות שבהן הקיום הישראלי-פלסטיני היה אכזרי מעט פחות.
נכון, הייתה זו הציונות (הסוציאליסטית) שחוללה את הנכבה, שמנעה מפלסטינים – ואפילו פלסטינים אזרחי ישראל – את זכות השיבה לבתים שמהם נעקרו, ושהשליטה עליהם עד שנת 1966 ממשל צבאי בתוך גבולותיה שלה. היא גם הייתה זו שקידמה אחרי 1967 את מפעל ההתנחלויות. ועדיין, אותה ציונות גם הולידה את תהליך אוסלו. אומנם, המסלול של אוסלו לא פתר את כל העוולות וסבל מחסרונות משלו. אולם הוא נדמה כתפנית משמעותית משום שהוא הראה כי המדינה הציונית יכולה הייתה בפועל להכיר בזכויות קולקטיביות מסוימות של הפלסטינים ולאפשר את מימושן.
אמת, תהליך אוסלו הושתת ברובו על תנאים שישראל הכתיבה ושהיו נוחים לה. ועם זאת, אילו היה התהליך מצליח, היה זה הישג רב־משמעות: הכרה יוצאת דופן מצד הפלסטינים, מדינות האזור והעולם כולו בזכות הקיום של מדינת לאום יהודית, מדינה שגם נהנית משליטה על הארץ בשיעור של 78% לעומת 22% בלבד לפלסטינים.
ישראל הייתה זו שמנעה מתוצאה זו להתממש. היא קיבעה בתודעה הציבורית את הגישה המקסימליסטית שהחליפה את מתווה אוסלו והציגה את השלכותיו כהרות אסון. באוסלו, במובן מסוים, עמדה המדינה הציונית למבחן. העובדה שהיא דחתה את התהליך מעידה כאלף עדים שהיא כשלה: שהיא מתבצרת בסירובה לכל פשרה, ושהיא מסוגלת לראות את הסוגיה הפלסטינית רק מתוך עמדה של "אנחנו או הם". הדרך שמובילה מן הסירוב הישראלי לאוסלו אל שדות הקטל בעזה היום, היא אפוא קצרה יותר מכפי שנראה לרבים.
שטחה של רצועת עזה, שעליו ויתרה ישראל בהתנתקות, הוא בסך הכול 6% משטחה של מדינה פלסטינית תיאורטית שהייתה קמה בגבולות 1967 או אחוז וחצי בלבד משטח א"י המנדטורית
היום, תהליך אוסלו הוא סוס מת. עוד ניתן לראות את גווייתו מתהלכת בדמיונם של דיפלומטים, אבל בחברה הישראלית האווירה הכללית כבר המשיכה הלאה: בחסות הקנאות הישראלית, היומרנות והיעדרו של בוחן מציאות בסיסי, חורבן הבית השלישי נראה קרוב מאי פעם. אדוות ההרס של חורבן כזה, אם יתרחש, עלולות להגיע גם לסביבתה הקרובה של ישראל ולפגוע שם בבלתי־מעורבים רבים, פלסטינים ובכלל. הדבר עשוי לסדוק ואף לרסק את ביטחונם ואת רווחתם של יהודים בעולם כולו.
הרצון לייחס את כל זה לאופן החייתי שבו הגיבה ישראל 'מהבטן' לזוועות 7 באוקטובר הוא מובן, אבל שגוי. ישראל איננה החברה הראשונה שחווה טראומה מחרידה. הנכונות שלה לנהוג באלימות קיצונית לאורך זמן כה ארוך ולהחריב באופן כה עמוק וחסר הבחנה חיים של אזרחים – נכונות זו היא פרי תיעוב קולוניאליסטי-התיישבותי אנטי־פלסטיני, אשר זרעיו נזרעו כבר מזמן. ישראל ערב בחירות אוקטובר 2026 הגיעה לשפל כזה שאין בה אפילו מפלגה ציונית אחת שמסוגלת לבקר באופן מהותי את מה שנעשה בשמה, או שמציעה מתווה לעתיד אחר מול הפלסטינים.
כדי שזה ישתנה – כדי לנסות למצוא בכל זאת את קצות החוט שעשויים להוביל לשידוד מערכות, חייבים להבין תחילה את טבעה של החברה הישראלית כיום. נקודת ההתחלה הסבירה היא ההתנתקות – הנסיגה הישראלית ב־2005 מהשטח שהיום הוא עיי החורבות של רצועת עזה.
ימנים וימנים יותר: ישראל מההתנתקות ל־7 באוקטובר
באשר להתנתקות, אנו שומעים אפוא לעיתים קרובות כיצד מאשימים את הפלסטינים שהם לא השכילו לנצל את אותה הזדמנות פז כדי להתחיל מחדש. הבה נבחן את הטענה. כדי להשלים את ההתנתקות, היה צריך לפנות מבתיהם 9,000 ישראלים, שבריר מתוך האוכלוסייה הכוללת של 430,000 מתנחלים לא־חוקיים שחיו אז מעבר לקו הירוק ובמזרח ירושלים. שטחה של רצועת עזה, שעליו ויתרה ישראל בהתנתקות, הוא בסך הכול 6% משטחה של מדינה פלסטינית תיאורטית שהייתה קמה בגבולות 1967 או אחוז וחצי בלבד משטח פלשתינה/א"י המנדטורית.
תמורת ויתור סימבולי זה העמיקה ישראל את האחיזה בגדה המערבית, ואילו מהפלסטינים בעזה היא גם מנעה את הגישה אל העולם שבחוץ, בין אם דרך הים באמצעות סיכול הקמת נמלים בחופי עזה, ובין אם דרך המשך השליטה במרחב האווירי. כעבור זמן מה, בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ניצחה חמאס, שלדידה של ישראל הייתה המפלגה "הלא־נכונה" – הגם שהיא הקימה ממשלת אחדות עם תנועת פתח, "השותפה לשלום" – ומכאן קצרה דרכה של ישראל להטיל על הרצועה מצור מקיף שנמשך למעשה עד עצם היום הזה.
אפשר לסכם את העמדה הישראלית מאחורי ההתנתקות באמירה הידועה של דב וייסגלס, ראש לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון ואחד מאדריכליה המרכזיים של התוכנית: "תוכנית ההתנתקות מקפיאה את תהליך השלום… [ההתנתקות] מספקת את כמות הפורמלין הנדרשת כדי שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים".
המחאה בעד הדמוקרטיה הצליחה להתעלם דווקא מן הגורמים שפגעו באופן העמוק ביותר במהותה הדמוקרטית של ישראל: הכיבוש ושלטון האפרטהייד בפלסטינים
בשנים שלאחר מכן, התפוגג בהדרגה מן הפוליטיקה הישראלית המחנה הליברלי של אוסלו. האלימות באינתיפאדה השנייה החלישה אותו, והוא היה מוגבל פוליטית בשל המחויבות שלו לשלום ולשוויון. הנהגת מחנה השמאל-מרכז הציוני ויתרה על הדרישה לשלב את חמאס בתהליך השלום, הגם שהאחרונה היא בין היתר תנועה פוליטית-פרלמנטרית – וככזו, כך ההיסטוריה של מאבקי שחרור מלמדת, היה בהחלט עשוי להיות לה תפקיד במאמץ לפתרון הסכסוך.
אדרבה: קונצנזוס פוליטי מלא שרר לגבי הסגר על עזה, לגבי הענישה הקולקטיבית של האוכלוסייה האזרחית ולגבי כל סבבי הלחימה, ההרס וההרג ברצועה שקדמו לאוקטובר 2023.
כאשר ממשלת האופוזיציה לנתניהו עלתה לשלטון למשך 20 חודשים לאחר בחירות מרץ 2021, היא המשיכה באותו מסלול בדיוק. היא העמיקה את הנוכחות הישראלית בגדה המערבית והרחיבה את ההתנחלויות; היא מצאה דרכים חדשות להוציא מחוץ לחוק את פעילותם של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים; והיא חידשה את מדיניות החיסולים בגדה המערבית. המצור על עזה כמובן נשמר אף הוא. אין בכך כל פלא: בראש אותה "ממשלת שינוי" עמד נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, והיא כללה גם את מפלגתו של הדמגוג הגזען אביגדור ליברמן.
העובדה שבין השותפים בממשלה זו היו לא רק מפלגת העבודה אלא אפילו מפלגת מרצ, נושאת הדגל של השמאל הציוני, היא עדות לשפל שאליו הגיע מחנה השמאל-מרכז בישראל.
בהמשך התפרקה אותה קואליציה ונתניהו שב לשלטון. הממשלה החדשה בראשותו, הקיצונית ביותר עד כה, ניסתה להוציא לפועל הפיכה דרמטית במערכת המשפט בפרט ובמערכת הבלמים והאיזונים בכלל. הדבר עורר גל המוני של מחאה ליברלית, שנמשך עד אוקטובר 2023. באופן אירוני, מחאה זו בעד הדמוקרטיה הצליחה להתעלם דווקא מן הגורמים שפגעו באופן העמוק ביותר במהותה הדמוקרטית של ישראל: הכיבוש ושלטון האפרטהייד בפלסטינים.
לאחר מתקפת חמאס, נשמעו בקרב חוגי הימין הקיצוני ולעיתים גם בפומבי קולות שגרסו כי הטבח הוא אות לחבלי משיח, יריית הפתיחה לעידן של הרחבת הריבונות היהודית אל כל שטחי ארץ ישראל המקראית
במקביל לכך, לאורך שני העשורים שבהם התפוגג מחנה אוסלו, מי שדווקא התחזק בפוליטיקה הישראלית היה מחנה הימין הקיצוני. האסטרטגיה ארוכת הטווח שלו צברה אט אט תאוצה, ולבסוף הוא תפס את עמדת הבכורה האידאולוגית. אנשי הימין הקיצוני הבינו שהשאיפה המקורית שלהם – להבטיח שאחרי עזה לעולם לא יפונו עוד התנחלויות – הייתה מוגבלת מדי, ושהם יכולים לקדם את חזון "ארץ ישראל השלמה" בריש גלי. אידאולוגים של רעיונות אלה מילאו בהדרגה את שורות הממסד, לרבות מערכת המשפט והקצונה בצה"ל, שמסתמא, למרבה הצער, שמעולם לא היה מחויב במיוחד לזכויות אדם ולחוק הבין־לאומי.
כאשר הגיע 7 באוקטובר בסופו של דבר, אידאולוגיית המאבק הקיומי ושיח "הניצחון המוחלט" כבר היו בשלים לחלוטין. הם היו מוכנים לשלוח את גרורותיהם אל כל השיח הציבורי בישראל, ומחנה ארץ ישראל השלמה זיהה את שעת הכושר. מייד לאחר מתקפת חמאס, נשמעו בקרב חוגים אלה ולעיתים גם בפומבי קולות שגרסו כי הטבח הוא אות לחבלי משיח, יריית הפתיחה לעידן של הרחבת הריבונות היהודית אל כל שטחי ארץ ישראל המקראית. אמירות ברוח זו השמיעו בין היתר מנהיגי סיעות עוצמה יהודית והציונות הדתית בקואליציה וגם רבנים צבאיים ופרשנים בתקשורת.
הפרקטיקה הבדוקה והמנוסה של נפנוף רטורי באנטישמיות – בעבר אמצעי שנקטו מנהיגים ישראלים כדי להשתיק ביקורת מחוץ – הופנתה עכשיו פנימה. כעת, דיבורים על אנטישמיות נועדו לטעת בקרב הציבור היהודי את התחושה הכוזבת שמה שקורה הוא המשך ישיר לטראומות מההיסטוריה.
בשנת 2008 חישבה ישראל את מינימום הקלוריות שיש להכניס לרצועה כדי לאפשר לפלסטינים לשרוד רק מעט מעל לסף הרעב; כעת, היא השתמשה באותו חישוב ממש כדי לדחוק את העזתים מתחת לסף הרעב. חיילים פשוטים ושרים בממשלה התחרו זה בזה מי יביע באופן בוטה יותר את שמחתו לאידם של הפלסטינים הסובלים, והתפארו בכוונתם לבצע טבח המוני וטיהור אתני. מנשיא המדינה ומטה נשמעו קולות שהכחישו כל הבחנה בין פעילי חמאס לאוכלוסייה אזרחית.
כמו שהוכיחה התגובה של הציבור הישראלי לסרט נז"א, הנטייה הרווחת בישראל היא עדיין לכעוס על מי שחושפים את העוולות שנעשו לפלסטינים בשלוש השנים האחרונות, במקום להפנות שאלות למי שעשו את אותם מעשים
אפשר למצוא דוגמה מאלפת לדינמיקה זו בדמות ארבע הצבעות שנערכו בכנסת בשלוש השנים האחרונות.
ראשית, כאשר הובאה בפני הכנסת בפברואר 2024 הצהרה על התנגדות גורפת להכרה חד־צדדית במדינה פלסטינית, עברה ההצעה בלי שאף לא ח"כ ציוני הצביע נגדה. ביולי 2025 אימצה מליאת הכנסת הצהרה שתמכה בסיפוח הגדה המערבית לישראל; רק ארבעה ח"כים ציונים התנגדו, כולם אנשי סיעת הדמוקרטים. באוקטובר 2024 אישרה מליאת הכנסת את הצעת החוק לסגירת מתקני אונר"א בכל רחבי השטחים הכבושים. לא נמצא ולו ח"כ ציוני אחד שהצביע נגד המהלך, הגם שאונר"א היא ערוץ חיוני לאספקת צורכי החיים של הפלסטינים.
לבסוף, במאי 2026 הצביעה הכנסת על "חוק העמדה לדין בשל אירועי טבח 7 באוקטובר 2023": לפי החוק, מי שיואשמו במעורבות בטבח יישפטו בבית דין צבאי מיוחד, כזה שאינו כפוף להליך המשפטי הישראלי הרגיל ושבסמכותו לגזור עונש מוות. גם הצבעה זו עברה בקונצנזוס מוחלט של חברי הכנסת הציונים.
אין השלכות: עזה והבחירות בישראל
סקירה היסטורית קצרה זו חיונית כדי להבין כיצד הפכה אידאולוגיה של השמדה לקונצנזוס בישראל. ועדיין, כדי להבין איך היא התאפשרה בפועל, יש לתת את הדעת גם על הפער ש"בין האג להרג" – בין המשפט הבין־לאומי והפסיקות של ערכאותיו השונות לבין העובדה שהצדדים המאפשרים את ההשמדה אינם מכבדים את הפסיקות הללו.
כבר בינואר 2024, לנוכח התביעה שהגישה דרום אפריקה, פסק בית הדין הבין־לאומי לצדק בהאג שישראל מחויבת לאמץ צעדים זמניים דחופים כדי למנוע הפרות של אמנת הג'נוסייד. ישראל כמובן התנערה מהפסיקה, אולם כך גם רוב העולם: סחר החוץ של ישראל – לרבות הסחר בנשק – כמעט לא נפגע; ישראל לא הודרה מתחרויות בין־לאומיות, ומרבית בעלות בריתה המשיכו לקיים איתה יחסים בילטראליים שגרתיים.
חלק ממציאות זו מתחיל אומנם להשתנות כיום, ולראיה הצעדים הראויים שעליהם הכריזה לאחרונה ממשלת בריטניה. ועדיין, שינוי זה הוא בבחינת מעט מדי, ולדידם של רבבות בני אדם – גם מאוחר מדי. את האצבע המאשימה יש להפנות אפוא לא רק לישראל, אלא גם למי שאפשר לה לנהוג כפי שנהגה, בראש ובראשונה לארצות הברית שהעניקה לישראל תמיכה חיונית לאורך כל התקופה (תחת ממשלי ביידן וטראמפ כאחד) אולם גם ליתר שותפותיה המרכזיות של ישראל ובפרט גרמניה. ממשלות אלה פטרו את ישראל מההשלכות של מעשיה ובכך העבירו מסר לישראלים מן השורה שהם יכולים לחמוק מעונש.
וכך, שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, ישראל הולכת לקלפי. אלה בחירות משמעותיות, אולם לא בשל מה שמצביעים עליו, אלא בשל מה שאינו עומד להצבעה. צדק עורך הארץ אלוף בן, שציין לאחרונה כי ישראל עדיין נלחמת במספר חזיתות ועדיין מנסה להתמודד עם 7 באוקטובר, אולם "המועמדים לא מדברים על סיום המלחמה".
ניצחון של גוש האופוזיציה בבחירות עשוי לבלום מעט את ההקצנה המסוכנת של השנים האחרונות. הדבר נכון בפרט אם יישען שלטון האלטרנטיבה לנתניהו על רע"ם ובאופן אידיאלי אפילו על תמיכה כזו או אחרת מצד הרשימה המשותפת
כמו שהוכיחה באופן מטלטל התגובה הערנית של הציבור הישראלי לסרט נז"א, הנטייה הרווחת בישראל היא עדיין לכעוס על מי שחושפים את העוולות שנעשו לפלסטינים בשלוש השנים האחרונות, במקום להפנות שאלות למי שעשו את אותם מעשים. וכך מן הסתם השאלה שעומדת על הפרק בבחירות אלה איננה היחס של ישראל לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית או מלחמת הנצח שלה לרבות כיבוש השטחים בלבנון ובסוריה. במצעים של כל המפלגות (מלבד הרשימה המשותפת ובמידה פחותה מפלגת רע"ם), אין כל אזכור למדינה הפלסטינית או לריסון מפעל ההתנחלויות.
שבריר של תקווה?
רשימת הדמוקרטים והעומד בראשה יאיר גולן מתחילים אולי להשתעשע באפשרות לאתגר את הקונצנזוס סביב הכחשת הג'נוסייד, אולם התקווה העיקרית של האופוזיציה – רא"ל (מיל') גדי איזנקוט – נרתע מכל דבר שעשוי להזכיר ולו ברמז חלופה ממשית למצב הקיים; ליתר ביטחון, הוא גם שיבץ ברשימה שלו שלל דמויות שקרובות יותר לימין מאשר לשמאל. מצידם, שני המנהיגים האחרים באופוזיציה – בנט וליברמן – מתבטאים בלוחמנות שיש בה לאגף מימין גם את נתניהו. כולם גם יחד צידדו בפסילת המועמדות לכנסת של מתמודדים ושל מפלגות ערביות.
ובכל זאת, זהו הרע במיעוטו, והוא נעשה אולי מעט אטרקטיבי לעומת האלטרנטיבה. בהווה, המעשים וההצהרות של ארבע מפלגות קואליציית הימין הקיצוני של נתניהו מלמדים כיצד היא הולכת ונעשית פשיסטית מיום ליום.
בבחירות הקרובות צפויות להיבחר (שוב) לכנסת שלוש מפלגות שהן ימניות אף יותר מהליכוד: עוצמה יהודית של איתמר בן גביר; האיחוד בין הציונות הדתית לזהות בהנהגתם של בצלאל סמוטריץ' ומשה פייגלין – אותו פייגלין שקרא לטיהור אתני מוחלט של עזה ולחידוש ההתיישבות היהודית בה תוך שהוא רומז במפורש לדבריו של לא אחר מאדולף היטלר; וכן מפלגת עמך ישראל החדשה בראשות תא"ל (מיל') עופר וינטר, שמחויב לאותה מדיניות ממש. קשה להחליט מי מבין השלוש הללו, ושמא דווקא מפלגת הליכוד, נחושה יותר בכוונתה להיאבק עד חורמה בפלסטינים ולמגר אותם מעל פני הארץ.
ניצחון של גוש האופוזיציה בבחירות עשוי לבלום מעט את ההקצנה המסוכנת של השנים האחרונות. הדבר נכון בפרט אם יישען שלטון האלטרנטיבה לנתניהו על רע"ם ובאופן אידיאלי אפילו על תמיכה כזו או אחרת מצד הרשימה המשותפת. ועדיין, ארוכה הדרך חזרה. כדי שהיא תתחיל, כך מערכת הבחירות הנוכחית מלמדת, דרוש לחץ משמעותי מבחוץ וחשבון נפש אמיתי מבפנים.
דניאל לוי הוא נשיא פרויקט ארצות הברית/המזרח התיכון ולשעבר חבר צוות המשא ומתן הישראלי עם הפלסטינים בטאבה ובהסכם אוסלו ב'. המאמר המקורי פורסם לראשונה באנגלית ב־7.10.2026 באתר Zeteo. מאנגלית: איתי מלאך
