מספר שבועות לאחר שהאבק מתחיל לשקוע, גם אם בצורה חלקית מאוד, עתידה של עזה עדיין לוט בערפל. בין הצעות אמריקאיות לשיקום דרך גוף בין־לאומי שמתכונתו המדויקת רחוקה מלהיות ברורה, לעובדה שישראל עדיין מחזיקה בכמחצית משטח עזה ועדיין מוציאה לפועל התקפות קטלניות ברצועה, בולט סימן שאלה גדול עוד יותר – חמאס.
הארגון, שיזם את המערכה הנוכחית, אומנם השתלט מחדש על כל שטחי עזה שאינם נמצאים בשליטה ישירה של ישראל, אך עדיין קשה לומר שעתידו ברור. רבים ממנהיגיו נהרגו, תשתיותיו ניזוקו, והוא נחשב לבלתי־לגיטימי ברוב גדול של העולם המערבי.
גם מעמד הארגון בקרב הציבור הפלסטיני איננו ברור – מצד אחד, מעמדו כמייצג ההתנגדות החמושה לכיבוש הישראלי התקבע לאחר שנתיים של לחימה נחושה; אך מן הצד השני, המתקפה הרצחנית של ישראל על עזה, גם אם חמאס לא ביצע אותה בעצמו, התרחשה בסופו של דבר באחריותו הישירה. מהי מידת אחריותו של חמאס למתקפה, איזה עתיד הוא השאיר לפלסטינים ברצועה ובכלל, והאם לו עצמו יש עתיד?
חסן שאהין: הדברים יצאו מכלל שליטה
גם בעולם הערבי נשאלות שאלות אלו לגבי האירועים המדממים של השנתיים האחרונות. במאמר בעיתון אל־ערבי אל־ג'דיד, הפובליציסט הפלסטיני חסן שאהין מציע ניתוח ביקורתי של פעולותיו של חמאס בשנתיים האחרונות מאז אירועי השבעה באוקטובר.
שאהין מדגיש שלדעתו אירועי ה־7.10 היו אירועים היסטוריים – שכנראה יקבעו את דמותה של הפוליטיקה באזור למשך העתיד הנראה לעין. ואולם למרות חשיבותו של יום זה, שאהין סבור שבמידה רבה האירועים לא התרחשו כפי שחמאס תכנן, ויצאו מכלל שליטה. מעבר לכול, משמעותו של הדבר היא שגם הארגון מצא את עצמו באפלה – הוא לא התכונן למה שהתרחש בפועל.
שאהין תומך את הערכתו בכך שקשה לתאר שחמאס היה יוצא למתקפה אילו היה יודע שבתגובה תצא ישראל למלחמת השמדה כפי שהתרחש בפועל. הוא מוסיף לכך גם את הפגיעה הקשה שספגו הן הארגון עצמו, הן האינטרסים של בעלי הברית שלו באזור בעקבות מתקפת הנגד של ישראל.
ישנן גם ראיות אמפיריות לכך – ראשית כול, שאהין מצביע על הוויתורים של חמאס במשא ומתן לאורך המלחמה. גם הבלבול ששרר בתגובות של התנועה לאירועים לאחר ה־7.10 מעיד על כך – שאהין מזכיר למשל את ההודעה של אבו עוביידה, דובר התנועה, שאיים להוציא להורג את החטופים הישראלים אם ישראל לא תפסיק את הפצצותיה על הרצועה.
חמאס ציפה לכך שהמתקפה תחולל שינוי מהותי בסכסוך הישראלי פלסטיני ותציב את ישראל בפני איום קיומי של ממש. למרות זאת, מה שקרה לדעתו של שאהין הוא בדיוק ההיפך – הפלסטינים בעזה הם שהועמדו בפני איום קיומי
על מטרותיו המוצהרות של חמאס אפשר ללמוד מן הנאום של מוחמד דף ששודר שעות ספורות לאחר תחילת מתקפת חמאס, ובו הוא עצמו מנה את מטרות הארגון – הסרת המצור על עזה, חיסול ההתנחלויות בגדה, סיום הכיבוש, שחרור האסירים הפלסטינים, הפסקת המתקפות על מסגד אל־אקצא, הפסקת התיאום הביטחוני, פריצה של עימות מקיף בין הפלסטינים לישראל בגדה ובתוך שטחי 48', הפסקת המתקפות הישראליות על סוריה ועיראק והפסקת החיסולים של ישראל.
אומנם, שאהין מסתייג, קשה להאמין שחמאס אכן סבר שישיג את כל המטרות הללו – אך למרות זאת אין להתייחס לנאום זה כנאום תעמולה אלא כמסגרת שהגדירה את הסיבות ליציאה למתקפה ואת מטרותיה, בייחוד במובן שחמאס ציפה לכך שהיא תחולל שינוי מהותי בסכסוך הישראלי פלסטיני ותציב את ישראל בפני איום קיומי של ממש. למרות זאת, מה שקרה לדעתו הוא בדיוק ההיפך – הפלסטינים בעזה הם שהועמדו בפני איום קיומי, ואף לא אחת מן המטרות שמנה דיף הושגה – למעשה מימושן נעשה רק פחות סביר.
הערכה שגויה של יחסי הכוחות
מה מסביר את הטעות של חמאס? מצד אחד, הארגון נדחק לפינה על ידי הדחיקה ההולכת וגוברת של הסוגיה הפלסטינית לשוליים בעולם, הבידוד שבו הייתה עזה וחוסר האופק להסרת המצור. גם הכתף הקרה שהפנתה הרשות הפלסטינית לחמאס בעצמו ולמצוקה של הפלסטינים באופן כללי תרמו לכך – בייחוד ביטול הבחירות ב־2021, ששאהין סבור שאילו היו מתקיימות, אולי היו מונעות את ה־7.10.
מצד שני, חמאס גם לא העריך נכון את יחסי הכוחות בינו לבין ישראל. הארגון היה סבור שכללי העימות של ה"סבבים" הקודמים בינו לבין ישראל יחולו גם על העימות הזה. אך כללי העימות השתנו מבלי שהארגון שם לב. ראשית, העניין של ארה"ב באזור המזרח התיכון פחת מפני שהיא כבר תלויה פחות בייצור הנפט באזור. הארגון גם לא העריך נכון את האופן שבו תגיב ישראל לתבוסה כה טראומתית – הוא היה סבור שישראל תהיה רגישה לאבדות אזרחיות, או שהיא איננה מסוגלת לנהל מלחמה ארוכה, אך מסקנות אלו נסמכו כאמור על הסבבים הקודמים, שהיו מוגבלים בהיקפם באופן מהותי.
שאהין מדגיש שההכרה בטעות של חמאס אין משמעותה שיש להטיל על חמאס את האחריות לפשעי ישראל, באותה מידה שהצבעה על תוצאות חיוביות מסוימות של המבצע, אין משמעותה שיש להקל ראש בכובד הטעות של חמאס.
שאהין ממשיך ומבקר גם את ההנהגה הפלסטינית, שהייתה רחוקה מלהתעלות לגודל השעה. על אף שהיא הנציג הרשמי היחיד של הפלסטינים ברמה הלאומית וברמה הבין־לאומית, לא הצליחה ההנהגה לארגן סביבה את התמיכה העממית הבין־לאומית בפלסטין – ואפילו לא לשתף איתה פעולה. יותר מכך, הרשות דיכאה כל תנועת התנגדות לישראל בגדה המערבית. נראה שהאפשרות של אינתיפאדה בגדה הטרידה את הרשות באותה מידה שהטרידה את ישראל.
ישראל התגלתה כמי שמאיימת על ביטחון האזור כולו, בייחוד לאחר שפתחה במלחמה עם איראן ולאחר המתקפה הכושלת שלה על הנהגת חמאס בקטר
גם בחזית הדיפלומטית נכשלה ההנהגה הפלסטינית – כך למשל בכנס שנועד לקדם את פתרון שתי המדינות, שנערך ביוזמה סעודית-צרפתית, נכחו נציגיה יותר כאורחי כבוד מאשר כמשתתפים. אפילו בפסגת שארם א־שיח' לעצירת המלחמה בעזה, שנערכה לאחרונה, היה הייצוג שלה חלקי בלבד.
לפי שאהין, הדבר אינו מפתיע – הוא תוצאה של תהליך ארוך של התפוררות הלגיטימיות של הרשות, שבמהלכו התרחקה ההנהגה מן האינטרסים של העם הפלסטיני והפכה לנציג בפועל של הכיבוש הישראלי. במקום להתמיד במאבק מול ישראל, הקים פתח רשות מושחתת שנועדה בעיקר לשרת את חבריו, והתנהלותו הכושלת הובילה לפילוג ההיסטורי השורר כיום בעם הפלסטיני בין הגדה לעזה, ועל ידי כך להחלטה של חמאס להשתלט על עזה, מה ששאהין מבקר כ"טעות היסטורית".
לאחר הפילוג, הכשילה ההנהגה כל ניסיון איחוד מחדש של ההנהגה הפלסטינית – דבר שהיה גורם מרכזי ל־7.10.
לצד זאת, שאהין מדגיש גם את התוצאות החיוביות המוגבלות של המלחמה, ובראשן תנועת הסולידריות העממית עם הפלסטינים שהתפשטה ברחבי העולם, הבידוד הבין־לאומי ההולך וגובר של ישראל והנזק שהיא ספגה לתדמיתה ולתפקידה במערכת הבין־לאומית. נזק זה, לפי שאהין, הוא שדחף את ישראל להתקפות רצחניות יותר ויותר בכל האזור, שנועדו להוכיח שהיא מסוגלת להיות הגמון אזורי. התקפות אלו, הוא מדגיש, הובילו לתוצאה ההפוכה – ישראל התגלתה כמי שמאיימת על ביטחון האזור כולו, בייחוד לאחר שפתחה במלחמה עם איראן ולאחר המתקפה הכושלת שלה על הנהגת חמאס בקטר.
אם פעם הייתה ישראל בת־ברית של ארה"ב במשטר של ביטחון אזורי במזרח התיכון, היום מדינות אזוריות מציבות לארה"ב תנאים בנוגע להסדרים שישררו במה שנחשב עד לא מזמן ענייניה הפנימיים של ישראל – בעזה ובגדה.
אסמאא' אל־ע'ול: אובדנות משיחית
גם העיתונאית העזתית אסמאא' אל־ע'ול מותחת ביקורת חריפה על חמאס ועל האופן שבו התנהל בשנים האחרונות. במאמר שפרסמה במגזין העצמאי דרג', אל־ע'ול מאשימה את חמאס שהימר על חייהם של תושבי עזה. אל־ע'ול מקוננת על הרס עזה כולה, שבה גדלה, ושייחלה יום אחד לשוב אליה. היא מציינת שבימים הראשונים של מתקפת הנגד של ישראל, איים נתניהו להשיב את עזה לימי הביניים – איים וקיים, וכראיה לאנשים כיום בעזה אין אפילו אמצעים מודרניים לבשל אוכל, והם מציתים מדורות מעץ רק בשביל האפשרות לאכול.
גם ההנהגה הפלסטינית, כמו חמאס, הפקירה את אנשי עזה, ולא פעלה להצלתם. אנשים ברחבי העולם הפגינו סולידריות עם עזה יותר מהם
חמאס לעומת זאת ישב בחיבוק ידיים לנוכח סבלם של תושבי עזה. כלפי מי שמבקשים להגן על חמאס בטענה שלא הייתה להם ברירה אלא להיאבק מול ישראל, היא משיבה שחמאס היה צריך להודות בטעותו כבר בהתחלה, לעצור את המלחמה, להודות שהעניינים יצאו מכלל שליטה ב־7.10 ולהדגיש שלא היה בכוונתם להרוג חפים מפשע. ממילא, היא מוסיפה, חמאס הודו בכך בהודעה שפרסם הארגון בפברואר 2024, מספר חודשים לאחר תחילת המלחמה – מדוע, היא מאשימה, לא יכולים היו לעשות זאת בתחילת המלחמה ולהציל את עזה מהרס?
גם בהמשך היו לחמאס "נקודות יציאה" – אל־ע'ול מבקרת את הארגון על כך שבכל פעם שהייתה התקרבות לאפשרות לעסקה הם פרסמו הודעות רהב על ניצחונם.
מלכתחילה, אל־ע'ול תוהה, ההימור של חמאס היה מופרך – מצד אחד, עוד לפני פרוץ המלחמה כבר היה ידוע שישראל איננה מהססת לפגוע באזרחים, ומצד שני, ישנו פער כוחות אדיר בינה לבין החמאס. במצב כזה, היה אפשר, וצריך היה, לִצְפות את האסון שהיא תביא על עזה בעקבות השבעה באוקטובר. אנשי חמאס, היא חוזרת ומאשימה, התנהגו באופן אובדני ומשיחי – אך גם אילו הם היו סבורים שבכך הם קונים את מקומם בגן עדן, לא היו להם הרשות והלגיטימציה להמר על חייהם ועל גורלם של מיליונים ברצועה שאוהבים את חייהם.
חמאס פעל לטובת האינטרסים שלו ושל בני־בריתו מחוץ לרצועת עזה, ולא היסס להקריב את תושבי עזה לשם כך. גם ההנהגה הפלסטינית, כמו חמאס, הפקירה את אנשי עזה, ולא פעלה להצלתם. אנשים ברחבי העולם הפגינו סולידריות עם עזה יותר מהם – מיליונים יצאו לרחובות, הקימו מאהלים, שבתו לטובת עזה, ושלחו משטים אל חופיה. לא העולם הוא זה שוויתר על עזה והפקיר אותה למוות ולהרס, אל־ע'ול מסכמת, היו אלה המנהיגים של העם הפלסטיני בעצמם שעשו זאת.
המלחמה בעזה, מקלד מדגישה, לא קידמה את עניינו של העם הפלסטיני – אי־אפשר לבנות לאום על חורבות ערים
דיאנא מקלד: בין השלכה להכחשה
העיתונאית הלבנונית דיאנא מקלד במאמר שפורסם גם הוא בדרג' מבקשת לבקר גם היא את הרעיון שהפסקת האש היא "ניצחון". אי־אפשר להתייחס לשנתיים האחרונות כאפיזודה שנגמרה, להפוך דף ולהמשיך כרגיל. בייחוד, מקלד מציינת, אי־אפשר להמשיך רק להאשים ולבקר את נתניהו ואת המערב שעמד מנגד, אלא יש מקום גם לביקורת פנימית. מקלד מבקרת במיוחד את הקולות בתקשורת הערבית שהשתיקו כל ביקורת על חמאס בהאשמות בבגידה, ושקראו להמשיך את המלחמה למען הכבוד, והאשימו כל מי שקרא להפסקתה בתבוסתנות.
בפועל, עזה הנצורה הפכה לזירה שעליה מושלכים התקוות והסיסמאות של אנשים הנמצאים מחוצה לה. שיח זה אִפשר את האסון. המלחמה בעזה, היא מדגישה, לא קידמה את עניינו של העם הפלסטיני – אי־אפשר לבנות לאום על חורבות ערים. השיח המגלומני של רבים בתקשורת הערבית מנע כל ניסיון לניתוח רציני של המתרחש – ניתוח שיגלה בהכרח שהמלחמה הייתה אסון מוסרי ואנושי, ושמי שמתכחש לכך רק מרע את המצב.
מקלד מאשימה את כל אלו שקראו להמשיך את המלחמה בכל מחיר על כך שהם הפכו חיי אדם למחיר לגיטימי עבור חלום פוליטי, ולעיתים קרובות עבור רווח פוליטי אישי. על התקשורת הערבית, היא מדגישה, לשאת באחריות לכך שהפכה הצלחה טקטית לניצחון אסטרטגי. על החברה הערבית, ועל התקשורת הערבית, להתחיל במהלך של ביקורת עצמית וחשבון נפש על חלקם באסון.
מה הלאה? ההצעה של שאהין
אך מה לגבי העתיד? מה יש לעשות כעת? על פי חסן שאהין, המייצג את הקו הביקורתי כלפי חמאס, הארגון התגלה ככוח שאי־אפשר להותיר לו את האחריות לעתיד העם הפלסטיני. על הפלסטינים להתאחד כדי להתמודד עם האתגרים הכבדים העומדים בפניו. אם כך, אין ברירה אלא לדחוף את חמאס ואת הרשות לאיחוד, שאף לא אחד מהם רוצה בו במצב הנוכחי.
אם כן, חייב לקום גוף שייצג נאמנה את האינטרסים הלאומיים הפלסטיניים כמשקל נגד לחמאס ולרשות. כל הניסיונות של השנים האחרונות לעשות זאת נכשלו משום שהשניים לא הצליחו להגיע לשותפות אידאולוגית מתוך מחשבה שעמעום האידאולוגיות שלהם יהפוך אותם לפופולריים יותר. בפועל, הטשטוש האידאולוגי הפך את כל הניסיונות הללו לפופולריים אפילו פחות. ולבסוף, כוחות אלו התנכרו לכוחות הפוליטיים הקיימים בחברה הפלסטינית.
לדעת שאהין, הגוף הפוליטי החדש חייב להיות כוח חילוני פרוגרסיבי, שכשיקום, יצטרך לנהל שיח מעמיק עם השמאל הפלסטיני כדי להקים פרויקט הגמוני בעל אג'נדה דמוקרטית ופרוגרסיבית, שתשלב בין הדרישה השמאלית לצדק חברתי ולמאבק, הערכים הליברליים של שוויון, חירות וחילוניות ועמידה בלתי־מתפשרת על הזכויות הלאומיות של הפלסטינים.
הקמה של זרם כזה תדרוש ויתורים אמיצים ממנהיגי השמאל הפלסטיני. זהותו השמאלית של כוח כזה תסייע לו להתגבר על בעיית האליטיזם שעמדה בפני כל הניסיונות הקודמים להקמת כוח שלישי בחברה הפלסטינית.
הנתון הפוליטי החשוב ביותר עבור אבו רומאן הוא שחמאס סובל מחוסר בתמיכה אסטרטגית, הן ברמה האזורית והן ברמה הבין־לאומית
מוחמד אבו רומאן: אין על מי להישען
לעומת שאהין, מוחמד אבו רומאן, מומחה ירדני למדע המדינה ושר לשעבר בממשלת ירדן, מבקש לנתח את האפשרויות העומדות בפני חמאס כעת באופן שאיננו ביקורתי בהכרח. במאמר שפורסם גם הוא באל־ערבי אל־ג'דיד, אבו רומאן מדגיש שלא רק חמאס נמצא במצב קשה – אלא גם הפרויקט הלאומי הפלסטיני כולו.
אבו רומאן מדגיש שאפשר וראוי להעריך את עתידו של הארגון דווקא מפני שהוא תלוי לא רק בארגון אלא בשורה של נתונים אזוריים ובין־לאומיים. תנאים אלו בעצמם, הוא מציין, עדיין אינם יציבים ותלויים במאבקים ובסתירות שבין מספר גורמים, ובראשם ישראל, ארה"ב, איראן ומדינות ערב.
גורם חשוב נוסף הוא המצב של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. רק לאחר מכן ישפיעו מצבו הפנימי של הארגון והפופולריות שלו בקרב העם. אלו תלויים בעיקר בשלושה גורמים: זהות ההנהגה של הארגון בעתיד לאחר שרבים ממנהיגיו נהרגו על ידי ישראל; תפיסת העולם והאסטרטגיה של הנהגה זו והחוסן הפנימי של הארגון ויכולתו להתמודד עם בעיותיו הפנימיות.
ביסודו של דבר, הנתון הפוליטי החשוב ביותר עבור אבו רומאן הוא שחמאס סובל מחוסר בתמיכה אסטרטגית, הן ברמה האזורית והן ברמה הבין־לאומית. בעל הברית העיקרי של חמאס בשנים האחרונות היה "ציר ההתנגדות". זה האחרון העניק לתנועה תמיכה צבאית וכספית, ויצר מעין מאזן כוחות אזורי תחת הדוקטרינה של "איחוד הזירות", שעל פיה שאר חברות הציר היו אמורות להצטרף למאבק נגד ישראל כדי לסייע לכל אחת מחברי הציר במאבק שכזה.
כעת, לאחר שהובס ציר ההתנגדות על ידי ישראל, לא ברור אם יש לו תחליף מבחינת חמאס. מבחינת אירופה וארה"ב, הארגון נחשב לתנועת טרור בלתי־לגיטימית, וברמה האזורית "מדינות ערב המתונות" אומנם שיתפו פעולה עם הארגון באופן זמני, אך הן עוינות אותו באופן עקרוני. גם טורקיה לא תוכל לשמש עבור חמאס תחליף לאיראן – הן מפני שטורקיה היא פרגמטית הרבה יותר ואידאולוגית הרבה פחות מאיראן, והן מפני שלטורקיה סדר עדיפויות אחר שבו חמאס אינו ניצב בראש, ושמכוון בעיקר להתקרבות למדינות ערב, לחיזוק הברית עם ממשל טראמפ ולשמירה על האינטרסים של טורקיה בסוריה.
ההנהגה החדשה של חמאס צריכה לבחור באופן אקטיבי בכיוון של התקרבות למדינות ערב. זו תדרוש ויתורים מן התנועה, בייחוד התמתנות אידאולוגית ופוליטית
בעיה זו, לדעת אבו רומאן, אפשר לפתור רק על ידי שינוי משמעותי – שבעקבותיו יצליח חמאס לחבור לבעל ברית אסטרטגי אחר. לפי אבו רומאן, יש לכך היתכנות מבחינה גאופוליטית מפני שהמצב באזור המזרח התיכון איננו יציב כלל, ועל כן המצב של חמאס בתוכו עלול להשתנות במהירות. לדעתו, הדבר תלוי בעיקר כיצד יכריע נתניהו – האם ישראל תהיה שותפה לפרויקט של "שלום אזורי", כפי שטראמפ מתאר אותו, או שהיא תמשיך להיות גורם המוביל למתח ביטחוני והמערער את היציבות באזור. הדבר תלוי גם בין השאר בהתנהלותה של ישראל אל מול איראן ובמדיניות שהיא תנהל בגדה המערבית ובירושלים.
אך בכל אופן, כדי שאפשרות כזו תתממש, ההנהגה החדשה של חמאס צריכה לבחור באופן אקטיבי בכיוון של התקרבות למדינות ערב. זו תדרוש ויתורים מן התנועה, בייחוד התמתנות אידאולוגית ופוליטית, שקשה לדמיין שאכן יתרחשו. למרות זאת, אבו רומאן סבור שמדובר באפשרות שיש לשקול אותה.
למעשה, אבו רומאן מזכיר שיש לכך תקדים. הארגון כבר שינה את בעלי בריתו בעבר מספר פעמים: הוא התקרב לציר ההתנגדות; התרחק ממנו שוב בעקבות המהפכה בסוריה; התקרב לטורקיה בעקבות אירועי האביבי הערבי, ולבסוף מאז 2020 הפכה הנהגת עזה לכוח המשפיע ביותר בתנועה, תוך היחלשות של אנשי הנהגתה בחו"ל, בייחוד חאלד משעל, והובילה את הארגון להפוך לבעל ברית אמיץ של איראן.
אפשרויות אלה תלויות בהנהגת התנועה בעתיד. הבחירות הפנימיות בארגון, שהיו אמורות להתקיים בשנה שעברה, נדחו בשל המלחמה בעזה, שלא אפשרה לתנועה לקיימן. הדבר הוביל למצב של מעין ואקום הנהגתי, בייחוד בשל העובדה שישראל התנקשה ברבים ממנהיגיה של התנועה במהלך השנתיים האחרונות.
לזכותו של משעל ושל הפלג שלו אומר אבו רומן שהם לא היו מעורבים כלל במתקפת השבעה באוקטובר ובהחלטה עליה, והם ידועים בגמישות ופרגמטיות. המגמה של אגף זה הייתה להפוך את חמאס לתנועה פוליטית ולהכניס אותה לבריתות אזוריות
זהות צבאית – או מדינית?
אבו רומאן מדווח שעל פי מקורות המקורבים להנהגת הארגון, מתקיימים בחוגיה הפנימיים דיונים רבים לגבי זהות הארגון, בייחוד סביב השאלה אם הוא ארגון ג'יהאד בעל זרוע פוליטית או ארגון פוליטי עם זרוע צבאית, כאשר בשנים האחרונות, עד עכשיו, היה ברור שהזרוע הצבאית היא זו שמובילה את הזרוע המדינית, הן ברמה הפוליטית והן ברמת קביעת הבריתות האזוריות של התנועה.
כעת, השתנה מצב זה שוב, והזרוע המדינית בראשות ח'אלד משעל, מוסא אבו מרזוק ומקורבים אליהם הולכת ותופסת תפקיד מרכזי בהנהגת הארגון בעקבות העובדה שישראל התנקשה ברבים ממנהיגיו בעזה ובגדה, או כלאה אותם. האגף המדיני, שחבריו נמצאים בחו"ל, נשאר כמעט ללא פגע, ושמר על יכולתו לנוע בחופשיות וליצור בריתות ושיתופי פעולה מדיניים וכלכליים. כל אלו גורמים שחוזרים ומטים את הכף במאבק בין שני האגפים לטובתו של האגף המדיני.
עובדה נוספת שעומדת לזכותו של משעל ושל הפלג שלו היא שהם לא היו מעורבים כלל, מבחינה ארגונית, במתקפת השבעה באוקטובר ובהחלטה עליה, והם ידועים בגמישות ופרגמטיות רבה. המגמה של אגף זה הייתה להפוך את חמאס לתנועה פוליטית ולהכניס אותה לבריתות אזוריות, מגמה שבזמנו השתקפה במסמך העקרונות שפורסם ב־2017, וששיקף התמתנות משמעותית ברטוריקה האידאולוגית והדתית של הארגון כפי שזו התבטאה באמנת חמאס המקורית משנות השמונים.
לפי אבו רומאן, על אף שלא ברורים הסיכויים לכך שהאגף המדיני, ובראשו משעל, ישתלטו בחזרה על התנועה, הדבר אפשרי – בייחוד בשל המצב הקשה של חמאס בעזה, והעובדה שמשעל ומוסא אבו מרזוק הם עדיין מהמנהיגים הבולטים בחמאס בחו"ל.
אין לחמאס ברירה אלא לערוך חשבון נפש של ממש כדי להתמודד עם התנאים הגאופוליטיים והמקומיים שבהם מצא את עצמו
אך היכולת של הנהגה פרגמטית עתידית של חמאס לבצע שינוי בארגון תלויה גם ביחסים בין התנועה לבין בסיס התמיכה הפופולרי שלה בקרב הפלסטינים – בעזה, בגדה המערבית ובפזורה. לדעתו של אבו רומאן, אם חמאס בראשות הנהגה פרגמטית יצליח הן לשבור את הווטו על ייצוגו במוסדות הפוליטיים הפלסטיניים, הן ליצור ברית אסטרטגית אזורית חדשה שתוכל להתנגד לפעולותיה של ישראל באזור, הוא יוכל גם לגבש מחדש את בסיס התמיכה שלו בקרב הפלסטינים – בעזה ומחוצה לה.
לדעת אבו רומאן, ישנם גם קולות פלסטיניים משמעותיים בעזה שקרובים אידאולוגית לחמאס הפרגמטי הזה. אבו רומאן מזכיר לדוגמה את אחמד יוסף, כאחד מן האידאולוגים הבכירים של חמאס שעדיין נמצא ברצועת עזה, שדעותיו דומות לאלו של הזרם הפרגמטי, ושביקר בחריפות את מדיניות הפנים והחוץ של חמאס בעזה, אך נדחק לשוליים מאז 2020.
לסיכום, אבו רומאן מבקש להדגיש ששינוי המדיניות שהוא קורא לו איננו בבחינת רגרסיה, ויתור או זלזול בהקרבה של חמאס במהלך השנים האחרונות. הארגון בעצמו, הוא טוען, עבר שינויים רבים במהלך השנים, ובכלל זה שינויים אידאולוגיים מרחיקי לכת. לדעתו, אין לחמאס ברירה אלא לערוך חשבון נפש של ממש כדי להתמודד עם התנאים הגאופוליטיים והמקומיים שבהם מצא את עצמו – וחשבון נפש זה ידרוש בהכרח הן גמישות והן בחינה רצינית ומדוקדקת של מאזן הכוחות ושל עמדות הצדדים השונים.
