המאבק של הימין הקיצוני הישראלי להשיג דריסת רגל באל־אקצא הוא ארוך שנים. למשך זמן רב נשמר סטטוס קוו מסוים ברחבת ההר, הנמצאת בריבונות ירדנית תחת הסכם השלום בין המדינות. אך תחת ממשלת הימין הקיצוני הנוכחית השתנה סטטוס קוו זה מקצה לקצה. כעת זוכים פעילי הר הבית להגנה ולפטרונות מתוך הממשלה עצמה – בייחוד מצד איתמר בן גביר, פעיל הר הבית ותיק בעצמו, וכעת מתוקף תפקידו כשר לביטחון לאומי, הוא גם השר האחראי על המשטרה שאמורה לאכוף את אותו סטטוס קוו בהר.
תחת הממשלה הנוכחית, פעילי הר הבית מקיימים באל־אקצא תפילות פומביות, כולל השתחוויות, תקיעות בשופר והנחת תפילין. ההשתלטות הלאומנית על אל־אקצא הפכה אם כן ממאבק של מיעוט (גם אם משפיע) בתוך החברה הישראלית לקמפיין הנעזר במלוא הכובד של הסמכות והכוח של מדינת ישראל כדי לשנות את המציאות בשטח.
שני מאמרים מהשנה החולפת של עבדאללה מערוף, פובליציסט פלסטיני המתמחה בענייני ירושלים ומנהל מרכז המחקר אלקודס באוניברסיטת איסטנבול, מתארים תמונת מצב עגומה זו בפרוטרוט.
ביוני סביב חג השבועות הגיעו פעילי הר הבית קרוב לרחבת כיפת הסלע עם תיק ובו בשר ודם של קורבן כדי להביא אותם לאזור שליד כיפת השלשלת, שם, לפי פעילי הר הבית, שכן המזבח
נסיונות פעילי הר הבית להעלאת קורבן
המאמר הראשון, שפורסם באתר של גוף התקשורת הקטרי אל־ג'זירה בדצמבר 2025, עוסק בתופעה ההולכת ומתגברת של ניסיונות של פעילי הר הבית להקריב קורבנות מן החי באל־אקצא. המתפללים היהודים התפזרו לאחר שפרצו להר כדי להקשות על המשטרה ללכוד אותם – אך בסופו של דבר לא הצליחו להקריב את הקורבן המתוכנן. מקרה דומה, מערוף מדווח, אירע במאי של אותה שנה. המקרה תועד בידי הפעילים עצמם, שצילמו את עצמם מתפללים מחוץ לשער האריות ואז פורצים למסגד עצמו ומנסים לחמוק מן המאבטחים במקום.
בסופו של דבר, כ־120 מטר ממקום הפריצה, באזור הקרוב לשער הרחמים, הצליחו המאבטחים לתפוס את הפעילים.
גם באפריל, סביב חג הפסח, ניסו פעילי המקדש לפרוץ לאל־אקצא ולהקריב קורבנות מספר פעמים. במאי של אותה השנה, סביב פסח שני (מועד שבו על פי ההלכה ניתן להקריב את קורבן הפסח אם הוא לא הוקרב במועדו), התרחש ניסיון נוסף שכזה, שגם בו הצליחו פעילי הר הבית להערים על המאבטחים ולהכניס לרחבת המסגד את הקורבנות המיועדים.
מקרה נוסף אירע ביוני סביב חג השבועות, אז הגיעו פעילי הר הבית קרוב לרחבת כיפת הסלע עם תיק ובו בשר ודם של קורבן כדי להביא אותם לאזור שליד כיפת השלשלת, שם, לפי פעילי הר הבית, שכן המזבח. מדובר אם כן כבר בפעם השלישית שבה הצליחו הפעילים להכניס קורבן לתוך אל־אקצא.
אלא שמה שייחד את המקרה בנובמבר, מערוף מדגיש, הוא העובדה שהוא לא התרחש סביב אף חג יהודי. הדבר הופך אותה למסוכנת הרבה יותר, לפי מערוף, שכן השומרים בהר נוהגים להעלות את רמת הכוננות שלהם באופן טבעי סביב מועדים וחגים יהודיים, ומטבע הדברים מוכנותם פוחתת בזמנים אחרים. העובדה שניסיון זה התרחש ביום רגיל מראה שהפעילים שינו את כללי המשחק, וכעת הם עשויים לעשות ניסיון שכזה לא רק בחגים אלא בכל יום בשנה.
לפי מערוף, המהלך הגדול יותר נועד ליצור הסלמה וחיכוך בתוך אל־אקצא בתקופה המובילה לרמדאן כדי לספק למשטרה תירוץ למהלך מכריע במהלך החודש עצמו
פעולה מתואמת, תמיכה מלמעלה
כאמור, ניסיונות אלו אינם מתרחשים בחלל ריק – הם מקבלים תמיכה משמעותית מתוך ממשלת ישראל, בייחוד מצידו של איתמר בן גביר. זה האחרון מינה את מקורבו אבשלום פלד, לשעבר סגן המפכ"ל, למפקד מחוז ירושלים במשטרה. פלד החליף את אמיר ארזני, שהועבר מתפקידו לאחר לחצים מצידו של בן גביר, שאף הובילו להשעייתו של ארזני מהמשטרה למשך שנה. בתקשורת הישראלית, נתפס צעד זה כחלק ממגמתו של בן גביר לשנות מן היסוד את הסטטוס קוו בהר הבית – בייחוד לקראת חודש רמדאן המתקרב.
פלד, חברו הקרוב של בן גביר ובן הציונות הדתית, ידוע לפי מערוף בקרבתו לפלגים הקיצוניים-ימניים של מגזר זה. בן גביר אף ניסה למנותו בשנה האחרונה למפכ"ל המשטרה במקומו של המפכ"ל הפורש קובי שבתאי. המינוי המוצא עורר סקנדל, שאחד ממוקדיו היה טענתו של בן גביר שפלד הוא בוגר אוניברסיטת וירג'יניה האמריקאית – טענה שהתבררה כשקרית, ובסופו של דבר נאלץ בן גביר לוותר עליו ולמנות את דני לוי למפכ"ל ואת פלד למפקד מחוז ירושלים – הגוף האחראי באופן ישיר לביטחון בירושלים באופן כללי ובאל־אקצא באופן ספציפי.
נדמה, מערוף מטעים, שהצעד משקף תיאום פנימי בין מנהיגי הציונות הדתית שמטרתו לשנות את הסטטוס קוו באל־אקצא, ושאת הפעולות של פעילי המקדש יש לראות כחלק מן המהלך הגדול יותר הזה וכפועלות בתיאום איתו כדי ליצור הסלמה וחיכוך בתוך אל־אקצא בתקופה המובילה לרמדאן כדי לספק למשטרה תירוץ למהלך מכריע במהלך החודש עצמו. כחלק מאותו מהלך, יש לראות לפי מערוף את ההצעה בקונגרס האמריקאי של חברי בית הנבחרים הרפובליקנים קלודיה טני וקליי היגינז להכיר בריבונות ישראלית מלאה על אל־אקצא.
המשטרה אסרה להזכיר את עזה או להתייחס אליה בדרשות במסגד, ואיימה להרחיק מן המסגד לאלתר את מי שיעשה זאת. המשטרה גם הרחיקה מן ההר מספר דמויות משמעותיות במסגד
המסקנה מכלל הצעדים האלו, מערוף מדגיש, היא שיש לראות את המתרחש כעת כמהלך מתואם ומכוון לשנות מן היסוד את זהותו של מסגד אל־אקצא ולהופכו לאתר דתי יהודי – שבמקרה הטוב מוסלמים יורשו להתפלל בו בהתחלה, ובהמשך אולי גם לא. מהלך דומה כבר אירע, מערוף מטעים, במסגד האברהמי (מערת המכפלה) בחברון, שם לאחרונה שללה ממשלת ישראל את זכויות ניהול האתר ממשרד ההקדשים הפלסטיני והעבירה אותן למועצת קריית ארבע, ההתנחלות הסמוכה.
ההגנה על המסגד, מערוף מדגיש, מוטלת בראש ובראשונה על הפלסטינים תושבי ירושלים. לאלו האחרונים הוא קורא להשתחרר מן האימה ששלטונות הכיבוש הטילו עליהם במהלך השנתיים האחרונות של מלחמת ההשמדה בעזה ולהשמיע קול ברור כנגד המהלך, בלי לחכות לתמיכה ממדינות ערב, ממדינות מוסלמיות או מהקהילה הבין־לאומית. כעת, מערוף קורא, אסור להסיט את העיניים מן המתרחש באל־אקצא, ועל הפלסטינים תושבי המקום לפקח עליו ללא הפסקה, באופן יומיומי.
איסור משטרתי: אין לצלם ברחבת המסגד
בעניין זה עוסק גם מאמרו השני של מערוף, המנתח את מיעוט התיעודים של המתרחש במסגד המתפרסמים ברשת. במאמר שהתפרסם גם הוא באל־ג'זירה כחודשיים לפני המאמר הראשון שסקרנו כאן, מערוף מצביע על כך שאף שמדובר בתקופה של חגי תשרי, תקופה המלאה בכניסות רבות של מתנחלים להר הבית, יש יחסית מעט תיעוד של אירועים אלו ברשת. מיעוט זה, הוא מדגיש, חריג גם בהשוואה לתיעוד של ניסיונות פריצה אלו בעבר.
שני ניסיונות הפריצה הקודמים, בראש השנה וביום כיפור, זכו רק לתיעוד של ראשיתם – לא רק מחוץ להר הבית, אלא בכלל מחוץ לחומות העיר העתיקה. נוסף על תיעודים אלו מקרוב, התיעודים היחידים האחרים של האירוע שהתפרסמו ברשת היו תיעודים של הקבוצה שצולמו מהר הזיתים – מרחק של כ־500 מטרים מהמקום, משם אפשר לראות רק חלק קטן של רחבת המסגד, וכפועל יוצא מכך, רק חלק קטן ממעשיהם של המתנחלים במקום.
תיעודים אלו בכללם, מערוף מדגיש, התפרסמו על ידי הפעילים היהודים עצמם ברשתות החברתיות כדי להתגאות בהישגיהם – שכללו תקיעה בשופר במסגרת ראש השנה בתוך רחבת המסגד. קבוצת הפעילים הקיצונית "בידינו" פרסמה שפעיליה תקעו בשופר חמש פעמים במהלך החג בתוך רחבת אל־אקצא, ועדויות של פלסטינים מקומיים שהצליחו להגיע למסגד במהלך החג אישרו ששמעו תקיעת שופר פעם או פעמיים במהלך היום – אך לא הצליחו לספק תיעוד מצולם של האירוע.
בסופו של דבר, פרסמו הפעילים בעצמם סרטון של אחד מהם תוקע בשופר בתוך רחבת המסגד – עד שהוא מוצא ממנה בכוח על ידי המשטרה.
המיעוט של תיעודים פלסטיניים של המתרחש במקום משקף מהלך רחב יותר של העמקת השליטה המשטרתית במקום לאורך השנה האחרונה, ובכלל זה התערבות של המשטרה בפעילות של מנהלת ההקדשים המוסלמית. המשטרה אסרה להזכיר את עזה או להתייחס אליה בדרשות במסגד, ואיימה להרחיק מן המסגד לאלתר את מי שיעשה זאת. המשטרה גם הרחיקה מן ההר מספר דמויות משמעותיות במסגד.
במסגרת מהלך זה, הגבירה המשטרה את הדיכוי של עיתונאים וצלמים מקומיים ששימשו עד אז כמנגנון פיקוח על המתרחש במסגד. רבים מהם זומנו לחקירה או הורחקו מהמסגד, והניידים או המצלמות שלהם הוחרמו כאשר ניסו לצלם אירועים במסגד. המשטרה אף ביצעה חיפושים בטלפונים הניידים של מתפללים מוסלמים ששהו במסגד עצמו כדי לוודא שהאחרונים לא צילמו את המתנחלים הנכנסים למקום – צעד שהפך כל ניסיון לתעד את המתנחלים לכמעט בלתי־אפשרי.
עיתונאים סיפרו שהמשטרה לא רק חסמה את כניסתם, אלא אף הוציאה אותם מן הרחבה כמה דקות לפני כניסה של קבוצת מתנחלים, ולבסוף גם הרחיקה אותם באופן קבוע מן המקום בתירוצים מתירוצים שונים. מדובר אם כן במדיניות של המשטרה שמטרתה להסתיר את המתרחש במקום תוך שליטה בנרטיב התקשורתי.
התיעודים של המתרחש במסגד בידי אנשי המקום, מערוף מסביר, היו חלק מרכזי מן הגיוס של דעת הקהל ושל זעם ציבורי כנגד ההשתלטות הישראלית והמתנחלית על המקום. בלי התמונות הללו, הוא מדגיש, המתרחש בירושלים הופך לעוד כותרת חסרת שיניים במהדורות החדשות, בשעה שמתחת לפני השטח ובשקט ההתנחלות הישראלית במקום דוהרת קדימה ללא הפרעה וללא התנגדות.
במסגד האברהמי, המכונה גם מערת המכפלה בחברון, לאחרונה שללה ממשלת ישראל את זכויות ניהול האתר ממשרד ההקדשים הפלסטיני והעבירה אותן למועצת קריית ארבע
הפרת כללי הקהילה
לא מדובר בהתרחשות מקרית – אלא במדיניות מכוונת. הכיבוש הישראלי הבין את הכוח של תמונות – למשל של חיילים במדים או של מתנחלים הנכנסים לאל־אקצא – כדי לעורר את דעת הקהל העולמית, ועל כן החליט למנוע את קיומן של תנועות כאלו על ידי מניעת הכנסתן של מצלמות למקום. היחידים שיכולים לצלם הם צלמים יהודים מטעם השלטון, שיציגו את המתרחש במקום באופן שיתאים לו, ויפורסמו על ידי פעילי הר הבית בעצמם באופן המשרת את הנרטיב שלהם.
כאן מערוף מצביע על מגמה חשובה ומסוכנת – אם בעבר היו הרשתות החברתיות דרך חשובה להתגבר על הצנזורה של התקשורת, כעת הן הפכו לזירות של פיקוח ושליטה. השלטון מפעיל את מלוא כובד משקלו על הרשתות החברתיות כדי להוריד מן הרשת תיעודים פלסטיניים של המתרחש באל־אקצא בתירוץ של "הפרת כללי הקהילה". מנגד, הוא מדגיש, המקומיים שמצלמים את מעשיהם של המתנחלים באופן מחתרתי ומפרסמים את התיעודים ברשתות החברתיות לפני שהמשטרה מספיקה לתפוס אותם, הם כעת היחידים שמספקים הצצה כלשהי למתרחש במסגד.
כאן מערוף פונה אל הגורמים הרשמיים המנהלים את המסגד וקורא להם לשים לב לתופעה ולמסוכנות שלה ולהתנגד לה. בייחוד, על ממשלת ירדן לעמוד על זכותה החוקית לריבונות בהר – גם אם הדבר יביא למשבר ביחסיה עם ישראל. גם אם משבר זה נראה מסוכן, מערוף מטעים, מדובר למעשה במהלך שכעת יש לו סיכוי להצליח – שכן למשטר הישראלי, הפרוס על פני מספר חזיתות באזור, אין יכולת של ממש להסתכן בפתיחת חזית נוספת.
על ירדן לראות את השליטה שלה באל־אקצא כעניין קיומי שלא ניתן לוותר עליו, לא משנה מה התוצאות. אם לא תעשה זאת, הוא מסכם, ייתכן מאוד שהמהלך הישראלי הנוכחי הוא פתח לניסיון לשנות מן היסוד את הזהות של המסגד.
