שיעור חשוב בדמוקרטיה מישראל
נתניהו. צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
Below are share buttons

שיעור חשוב בדמוקרטיה מישראל

גם לאחר עידן נתניהו תהיה החברה הישראלית שבויה בידי הימין ואולי אף תקצין. אולם ציבור הבוחרים הישראלי החליט באומץ ששלטון החוק חשוב יותר מאידיאולוגיה, וזהו שיעור חשוב בדמוקרטיה עבור הערבים במדינות האזור

נדים קטיש, עיתונאי וסטיריקן פוליטי לבנוני, פרסם טור דעה ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון, בעקבות שתי מערכות הבחירות האחרונות שנערכו בישראל, שבסיומן ניצב נתניהו כשאין בידו אפשרות להקים ממשלה.
 
בעיני קטיש, תוצאות הבחירות לא משקפות שינוי אידיאולוגי עמוק בישראל: הן לא ערערו על  האידיאולוגיה של הימין אשר ימשיך למשול במדינה. אולם, טוען קטיש, הבחירות האחרונות יכולות ללמד משהו על היחס של הציבור הישראלי לערכי הדמוקרטיה ולשלטון החוק, שאותו ביקש נתניהו לרמוס לטובת האינטרס האישי שלו. בכך הפכו הבחירות האחרונות לראויות להתייחסות בעיניו.
 
קטיש פותח את הטור בתהייה המתבקשת לאור תוצאות הבחירות – כיצד קרה שציבור הבוחרים בישראל לא העניק לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה בשתי מערכות הבחירות האחרונות שנערכו בששת החודשים האחרונים, שבסיומן גם נחלש בסיס התמיכה בנתניהו?
 
בעיני קטיש, שכתיבתו משקפת היכרות עם הלכי הרוח בפוליטיקה הישראלית ובשיח הציבורי בישראל, העובדה שנתניהו לא ניצח בבחירות מפתיעה ומעוררת עניין, שהרי מאז רצח רבין והאינתיפאדה השנייה, רוב הציבור הישראלי נעשה ימני יותר בעמדותיו הפוליטיות והמדיניות, בזמן שמחנה השמאל ומפלגת העבודה הולכים ונעלמים.
 
לפיכך, כותב קטיש, נראה היה שהקו האידיאולוגי הימני והנוקשה שהוביל נתניהו בשנים האחרונות וכן הישגיו היו אמורים לפנות לליבם של רוב הישראלים ולשמור על שלטון הימין: ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, הצהרותיו של נתניהו בדבר כוונתו לספח את גושי ההתנחלות הגדולים ואת בקעת הירדן ומהלכיו לעגן בחוק את מעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (תחום שבו פעל במרץ רב יותר מכל קודמיו במשרד ראש הממשלה לטענתו של קטיש) – כל המהלכים האלה היו צריכים לגרום לציבור הבוחרים הימני לתמוך בנתניהו ולהצביע לו פעם נוספת.
 
אולם, למרבה ההפתעה, סירב הבוחר הישראלי לתת לנתניהו את המנדט לכהונה נוספת כראש ממשלה. ההסבר שמציע קטיש לכך הוא שלתחושתו של הבוחר הישראלי, נתניהו בעיקר מייצר שיח אידיאולוגי בוטה ונוקשה, אך לא מצליח לייצר שינוי מהותי במציאות הפוליטית בישראל ובסוגיות הליבה שמעסיקות את הציבור. יתרה מזאת, קטיש אף טוען כי חלק ניכר מהשיח האידיאולוגי שבו ניסה נתניהו לטעון את מערכות הבחירות האחרונות נועד להסיט את העניין הציבורי מחקירותיו; הוא ניסה לקדם חוק חסינות שיגן עליו מאימת הדין ו"פסקת התגברות" שתחליש את כוחו של בית המשפט העליון אל מול הכנסת.
 
אלא שמהלכים אלה לא נעלמו מעיני הבוחר הישראלי, והבחירות האחרונות הוכיחו, טוען קטיש, שבעיני רוב הישראלים, שלטון החוק וערכי הדמוקרטיה עולים בחשיבותם על סוגיות אידיאולוגיות כמו שלמות הארץ. כדי להמחיש נקודה זו, מביא קטיש כדוגמה את התנגדותו המוצהרת של בני בגין להצביע לנתניהו בשל החשדות לשחיתות המרחפים סביבו ובשל השיח הגזעני שהובילה מפלגתו כנגד ציבור הבוחרים הערבים.
 
אך אף שרוב תושבי ישראל הצביעו הצבעת אי־אמון בנתניהו, קטיש טוען כי יש מקום מועט לאופטימיות ביחס לישראל. זאת משום שבמהלך מערכת הבחירות נשמעו התבטאויות מאכזבות בקשר למאבק בגזענות בתוך ישראל ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן, בני גנץ, הגם שהצליח לגבור על נתניהו, רשם הישג חלקי בלבד, שכן הוא ייאלץ להקים ממשלת אחדות עם גורמים מהימין. זאת בנוסף לעובדה שבכחול לבן חברים אנשי ליכוד לשעבר שמונעים מתוך רצון לשים סוף לעידן נתניהו יותר מאשר מתוך אידיאולוגיית שמאל או מרכז.
 
לכך מוסיף קטיש את העובדה שגנץ שמר על עמימות רבה בקשר לעמדותיו בסוגיות היסוד שעומדות בראש סדר היום הציבורי; לא אתגר את המדיניות הכוחנית של נתניהו, ואף נוצר הרושם שהוא מזדהה עם רבות מתפיסותיו: הוא סבור שאין פרטנר פלסטיני לשלום, בדומה לנתניהו; כאיש צבא לשעבר, הוא תומך במדיניות הביטחונית של ישראל למול איראן, סוריה, עיראק ולבנון; והוא חולק עם נתניהו חששות מפני "תוכנית המאה" של ממשל טראמפ ומפני איראן, המאיימת על ישראל עם תוכנית הגרעין שלה ועם טיליה.
 
כך שתוצאות הבחירות אינן משקפות שינוי אידיאולוגי עמוק בחברה הישראלית, טוען קטיש. גם לאחר עידן נתניהו, היא תמשיך להיות שבויה ומובלת בידי האידיאולוגיה של הימין הישראלי ואף בידי גורמים לאומניים וקיצוניים מנתניהו, דוגמת אביגדור ליברמן וחברי מפלגתו.
 
על כן, טוען קטיש כי הדבר היחיד שראוי לעניין את הערבים לגבי הבחירות בישראל הוא שציבור הבוחרים הישראלי החליט באומץ רב ששלטון החוק במדינה חשוב יותר מאידיאולוגיה. אף על פי שהפוליטיקה הישראלית עדיין בוטה וגסת רוח, במיוחד ביחסה לפלסטינים, הבחירות האחרונות בישראל מחייבות את הערבים להסתכל על ישראל בצורה שונה מבעבר, ואולי אף ללמוד ממנה שיעור חשוב בדמוקרטיה.

בחזרה לפרויקט אופק »»

נדים קטיש, עיתונאי וסטיריקן פוליטי לבנוני, פרסם טור דעה ביומון א־שרק אל־אווסט היוצא לאור בלונדון, בעקבות שתי מערכות הבחירות האחרונות שנערכו בישראל, שבסיומן ניצב נתניהו כשאין בידו אפשרות להקים ממשלה.
 
בעיני קטיש, תוצאות הבחירות לא משקפות שינוי אידיאולוגי עמוק בישראל: הן לא ערערו על  האידיאולוגיה של הימין אשר ימשיך למשול במדינה. אולם, טוען קטיש, הבחירות האחרונות יכולות ללמד משהו על היחס של הציבור הישראלי לערכי הדמוקרטיה ולשלטון החוק, שאותו ביקש נתניהו לרמוס לטובת האינטרס האישי שלו. בכך הפכו הבחירות האחרונות לראויות להתייחסות בעיניו.
 
קטיש פותח את הטור בתהייה המתבקשת לאור תוצאות הבחירות – כיצד קרה שציבור הבוחרים בישראל לא העניק לנתניהו את האפשרות להקים ממשלה בשתי מערכות הבחירות האחרונות שנערכו בששת החודשים האחרונים, שבסיומן גם נחלש בסיס התמיכה בנתניהו?
 
בעיני קטיש, שכתיבתו משקפת היכרות עם הלכי הרוח בפוליטיקה הישראלית ובשיח הציבורי בישראל, העובדה שנתניהו לא ניצח בבחירות מפתיעה ומעוררת עניין, שהרי מאז רצח רבין והאינתיפאדה השנייה, רוב הציבור הישראלי נעשה ימני יותר בעמדותיו הפוליטיות והמדיניות, בזמן שמחנה השמאל ומפלגת העבודה הולכים ונעלמים.
 
לפיכך, כותב קטיש, נראה היה שהקו האידיאולוגי הימני והנוקשה שהוביל נתניהו בשנים האחרונות וכן הישגיו היו אמורים לפנות לליבם של רוב הישראלים ולשמור על שלטון הימין: ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל, הצהרותיו של נתניהו בדבר כוונתו לספח את גושי ההתנחלות הגדולים ואת בקעת הירדן ומהלכיו לעגן בחוק את מעמדה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (תחום שבו פעל במרץ רב יותר מכל קודמיו במשרד ראש הממשלה לטענתו של קטיש) – כל המהלכים האלה היו צריכים לגרום לציבור הבוחרים הימני לתמוך בנתניהו ולהצביע לו פעם נוספת.
 
אולם, למרבה ההפתעה, סירב הבוחר הישראלי לתת לנתניהו את המנדט לכהונה נוספת כראש ממשלה. ההסבר שמציע קטיש לכך הוא שלתחושתו של הבוחר הישראלי, נתניהו בעיקר מייצר שיח אידיאולוגי בוטה ונוקשה, אך לא מצליח לייצר שינוי מהותי במציאות הפוליטית בישראל ובסוגיות הליבה שמעסיקות את הציבור. יתרה מזאת, קטיש אף טוען כי חלק ניכר מהשיח האידיאולוגי שבו ניסה נתניהו לטעון את מערכות הבחירות האחרונות נועד להסיט את העניין הציבורי מחקירותיו; הוא ניסה לקדם חוק חסינות שיגן עליו מאימת הדין ו"פסקת התגברות" שתחליש את כוחו של בית המשפט העליון אל מול הכנסת.
 
אלא שמהלכים אלה לא נעלמו מעיני הבוחר הישראלי, והבחירות האחרונות הוכיחו, טוען קטיש, שבעיני רוב הישראלים, שלטון החוק וערכי הדמוקרטיה עולים בחשיבותם על סוגיות אידיאולוגיות כמו שלמות הארץ. כדי להמחיש נקודה זו, מביא קטיש כדוגמה את התנגדותו המוצהרת של בני בגין להצביע לנתניהו בשל החשדות לשחיתות המרחפים סביבו ובשל השיח הגזעני שהובילה מפלגתו כנגד ציבור הבוחרים הערבים.
 
אך אף שרוב תושבי ישראל הצביעו הצבעת אי־אמון בנתניהו, קטיש טוען כי יש מקום מועט לאופטימיות ביחס לישראל. זאת משום שבמהלך מערכת הבחירות נשמעו התבטאויות מאכזבות בקשר למאבק בגזענות בתוך ישראל ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן, בני גנץ, הגם שהצליח לגבור על נתניהו, רשם הישג חלקי בלבד, שכן הוא ייאלץ להקים ממשלת אחדות עם גורמים מהימין. זאת בנוסף לעובדה שבכחול לבן חברים אנשי ליכוד לשעבר שמונעים מתוך רצון לשים סוף לעידן נתניהו יותר מאשר מתוך אידיאולוגיית שמאל או מרכז.
 
לכך מוסיף קטיש את העובדה שגנץ שמר על עמימות רבה בקשר לעמדותיו בסוגיות היסוד שעומדות בראש סדר היום הציבורי; לא אתגר את המדיניות הכוחנית של נתניהו, ואף נוצר הרושם שהוא מזדהה עם רבות מתפיסותיו: הוא סבור שאין פרטנר פלסטיני לשלום, בדומה לנתניהו; כאיש צבא לשעבר, הוא תומך במדיניות הביטחונית של ישראל למול איראן, סוריה, עיראק ולבנון; והוא חולק עם נתניהו חששות מפני "תוכנית המאה" של ממשל טראמפ ומפני איראן, המאיימת על ישראל עם תוכנית הגרעין שלה ועם טיליה.
 
כך שתוצאות הבחירות אינן משקפות שינוי אידיאולוגי עמוק בחברה הישראלית, טוען קטיש. גם לאחר עידן נתניהו, היא תמשיך להיות שבויה ומובלת בידי האידיאולוגיה של הימין הישראלי ואף בידי גורמים לאומניים וקיצוניים מנתניהו, דוגמת אביגדור ליברמן וחברי מפלגתו.
 
על כן, טוען קטיש כי הדבר היחיד שראוי לעניין את הערבים לגבי הבחירות בישראל הוא שציבור הבוחרים הישראלי החליט באומץ רב ששלטון החוק במדינה חשוב יותר מאידיאולוגיה. אף על פי שהפוליטיקה הישראלית עדיין בוטה וגסת רוח, במיוחד ביחסה לפלסטינים, הבחירות האחרונות בישראל מחייבות את הערבים להסתכל על ישראל בצורה שונה מבעבר, ואולי אף ללמוד ממנה שיעור חשוב בדמוקרטיה.

בחזרה לפרויקט אופק »»

Below are share buttons

קוראים יקרים
פורום החשיבה האזורית הוא ארגון ללא מטרות רווח
אנו יודעים כי גם אלה אינם ימים קלים עבורכם, וכי לא קל למצוא את הפניות התומכות בעבודתנו.

בין אם תוכלו לתמוך בנו כלכלית ובין אם פשוט להקדיש לנו את הזמן ותשומת הלב בקריאה – אנו אסירי תודה.

לקריאה ותמיכה