"ציר ההתנגדות", "ציר הרשע", "טבעת האש" – אלה הם חלק משלל הכינויים שניתנים למערכת מרובת הזרועות שראשה באיראן וזרועותיה בלבנון, עיראק, סוריה, תימן ועוד, ומטרתה, על פי הנרטיב הרווח, להתנגד לישראל ולהביא להשמדתה.
פרשנות מקובלת למצבה האסטרטגי של ישראל – בפרט מאז אוקטובר 2023 אך גם קודם לכן – היא שהמדינה נמצאת במלחמה מתמדת נגד גורמים שונים אשר למעשה כולם מתנקזים לאויב אחד – איראן. על פי פרשנות זו, איראן מעוניינת להשמיד את ישראל, והיא תומכת באופן ישיר (חזבאללה) או עקיף (חמאס) בארגונים שפועלים למען מטרה זו.
בנקודה זו בזמן, פרויקט "ציר ההתנגדות" נראה במצב רע מתמיד עבור איראן. ארגון הפרוקסי המרכזי שלה חזבאללה בלבנון נמחק כמעט לחלוטין במלחמה האחרונה עם ישראל, וכיום ממשלת לבנון בגיבוי אמריקאי מפעילה תוכנית לפירוקו הכולל מנשק. משטר אסד בסוריה נפל, חמאס בעזה אינו מסוגל להסב כיום נזק ממשי לאף אחד; זאת נוסף על גל המחאות ששוטף את איראן עצמה ומערער את יציבות המשטר מבפנים.
האם לפרויקט "ציר ההתנגדות" יש עתיד? האם איראן מסוגלת לשקם את הפרוקסיז שלה? ובעיקר האם היא מסוגלת להמשיך ולתחזק את משטר האייתוללות עצמו? שלושה מאמרים שפורסמו מעל במות שונות מנסים לשפוך אור על הסוגיה.
ניצחונות מול דאעש ביססו את שלטון השיעים בעיראק, חיזקו את החות'ים בתימן ושימרו את משטר אסד בסוריה. האויבים המשותפים – דאעש וישראל – חיזקו את הברית הפאן־שיעית
איך נוצר "ציר ההתנגדות"?
כיצד החלה איראן במדיניות של טיפוח רשת אידאולוגית-צבאית שיעית חוצת גבולות? השיעים הם כ־20-15 אחוזים מהמוסלמים בעולם, אך במזרח התיכון חלקם באוכלוסייה מתקרב לחצי. הם הרוב במדינות מסוימות כגון בחריין, איראן ועיראק, וקרובים לרוב בתימן ובלבנון. אף על פי כן, לאורך מרבית המאה ה־20 נשלט האזור בידי אליטות סוניות, והשיעים הודרו לעיתים קרובות ממוקדי הכוח.
המהפכה האסלאמית באיראן ב־1979 ערערה סדר זה והציבה לראשונה אפשרות של עליונות שיעית אזורית. המתיחות העדתית עמדה בבסיס מלחמת איראן–עיראק, שבמהלכה נרקמו קשרים שיעיים חוצי־גבולות: פעילים עיראקים נמלטו לאיראן, לחמו לצידה נגד סדאם חוסיין, ובהמשך הפכו לדמויות מפתח במיליציות השיעיות בעיראק.
הפלישה האמריקאית לעיראק ב־2003 האיצה מאוד תהליך זה. קריסת המדינה העיראקית הביאה להתעוררות זהות דתית שיעית, לזרימה מחודשת של מאמינים למוקדי קדושה באיראן, עיראק וסוריה ולהתחזקות של מרכזי לימוד שיעיים בנג׳ף ובקום.
במקביל לכך צמחו כוחות פוליטיים וצבאיים שיעיים שבתמיכה איראנית מילאו את הואקום השלטוני, לעיתים תוך סירוב להתפרק מנשקם ולהשתלב בסדר הפוליטי החדש. כוחות שיעיים חמושים התעצמו משמעותית במהלך המאבק בדאעש. ניצחונות מול דאעש ביססו את שלטון השיעים בעיראק, חיזקו את החות'ים בתימן ושימרו את משטר אסד בסוריה. בעקבות ההצלחה המסחררת, מינפה איראן את קונספט "ציר ההתנגדות" ושיווקה אותו ככלי לתמיכה במאבק הפלסטיני. האויבים המשותפים – דאעש וישראל – חיזקו את הברית הפאן־שיעית.
היחלשות הציר
כאשר דאעש נחלש מאוד והמאבק בו בפועל פסק – נחלש גם כוחו של הציר השיעי. אותן מיליציות אנטי־שיעיות שזכו לאהדה רבה בעיראק כשנלחמו בדאעש, המשיכו לשלוט באזורים שונים בעיראק למורת רוחם של המשטרה והצבא, והיו כעת בריונים בלבד, שהתקשו להצדיק את הטענה שהם תורמים ליציבות המדינה.
ב־7 באוקטובר 2023, נראתה המתקפה של חמאס על ישראל תחילה כמהלך שנתמך על ידי הציר השיעי וכעין הפגנת כוח עבורו, אך עד מהרה התברר כי הייתה זו, לפחות באופן חלקי, מראית עין בלבד – נסראללה מיהר להתנער מאחריות וטען כי הוא לא עודכן על הטבח, מה שלא מנע מישראל להשמיד כמעט כליל את חזבאללה, תחילה במבצע הביפרים ובהמשך בפתיחת חזית בלבנון. חודש לאחר שחוסל נסראללה בהפצצה ישראלית, התמוטט משטר אסד בסוריה אל מול מתקפה של לוחמים סונים בגיבוי טורקי.
לבסוף, כשתקפו ישראל וארה"ב באיראן ביוני, לא נותרו לאיראן יותר מדי פרוקסיז שיבואו לעזרתה. במקום לכוון את בעלות בריתה האזוריות, נראה כי איראן הולכת כעת בעקבותיהן. בעיראק, איראן מעודדת את שלוחיה להשתלב בממשל המקומי. בלבנון, חזבאללה עשוי להיות להיאלץ להסכים לפירוק מנשק תחת לחץ מצד ישראל וארצות הברית כדי להימנע ממלחמה עם ישראל וממלחמת אזרחים עם פלגים לבנוניים אחרים. ולאור המחאות הקשות באיראן, שמאיימות על קיום המשטר עצמו, האפשרות לשקם את ציר ההתנגדות – או אפילו לשמור על המשטר באיראן – נראית רחוקה מתמיד.
עם זאת, מריה פאנטפי וואלי נאסר, חוקרי המזרח התיכון, מתעקשים במאמרם שפורסם במגזין Foreign Affairs כי הדעה הרווחת שלפיה המלחמה של ישראל עם איראן וכן הנזקים הקשים שהראשונה הסבה לבעלי ברית איראניים במזרח התיכון מגבילים משמעותית את כוחה של איראן, מפספסת את מהותו של "ציר ההתנגדות", שמתבסס על זהות עדתית-דתית שיעית שלא קל למחוק.
על פי מקורות אמריקאים, לראשונה זה 40 שנה צבא לבנון שולט מבצעית בשטחים מדרום לליטני, וכבר סילק עשרות אלפי רקטות ומאות טילים מהשטח
בשעה שאין ספק כי הציר נפגע קשה מבחינה צבאית ומדינית, היסודות האידאולוגיים, הדתיים והקהילתיים הם אלה שעומדים בבסיסו, ובסיס זה נשאר איתן. יתרה מכך – אם השינויים הפוליטיים המתרחשים כעת במדינות כגון עיראק, סוריה ולבנון לא יביאו לשינוי במעמדם של השיעים ולא ימנעו את הדרתם, סביר שהציר אף יתחזק.
האם חזבאללה יפורק מנשקו?
אחד מהשלוחים המרכזיים והמושקעים ביותר שטיפחה איראן במשך עשורים הוא ארגון חזבאללה בלבנון. לצד היותו אחד מהפרוקסיז החשובים ביותר של איראן, הוא גם אחד מאלה שספגו את המהלומה הקשה ביותר במלחמה מול ישראל, שחיסלה את מרבית בכיריו והשמידה רבות מיכולותיו המבצעיות. לפיכך ניתן לראות בחזבאללה מעין מקרה בוחן לאופן שבו הציר השיעי מתמוטט, ולאפשרות – או היעדרה – לשקמו.
כיום, ממשלת לבנון בגיבוי אמריקאי עושה מאמצים חסרי תקדים לפרז את חזבאללה. זוהי כמובן לא הפעם הראשונה שבה הקריאה לפרז את הארגון, שפועל כמעין מדינה בתוך מדינה, נשמעת. אולם על פי מאמרן של מונא יעוקביאן ואליסה קטלנו אוורס באותו מגזין, המאמצים הנוכחיים לפירוק חזבאללה מנשקו נראים רציניים יותר מבעבר, ועם תמיכה נכונה – בעיקר מצד ישראל וארה"ב – הם עשויים לשאת פרי.
ראשיתו של תהליך זה בלחץ דיפלומטי שהפעילו האמריקאים על ממשלת לבנון. הלחץ התמקד תחילה בדרישה לכבד את הפסקת האש מול ישראל ובתוך כך להביא לנסיגה של חזבאללה צפונה מהליטני. בהמשך, הרחיבה ושינגטון את הדרישה ותבעה פירוק מלא של חזבאללה מנשקו, תוך שהיא מתנה מתן סיוע מדיני וכלכלי בכך.
בחודש מאי האחרון מינה טראמפ את טום ברק, שגריר ארה"ב בטורקיה, לשליחו המיוחד לענייני לבנון. מייד לאחר כניסתו לתפקיד, הגיש ברק מסמך לממשלת לבנון שבו דרישה מרכזית אחת: פירוז חזבאללה. כמה חודשים לאחר מכן, הודיעה הממשלה שהיא מוכנה לעמוד בדרישה, והוסכם כי היא תציג תוכנית שתשכנע את חזבאללה להתפרק מנשקו בתמורה לסיוע כלכלי אמריקאי ולנסיגה של ישראל משטחים שכבשה בדרום לבנון. גם ישראל תבחן את התוכנית ותביע את עמדתה לגביה.
אזרחי דרום לבנון השיעים נתמכו בשירותים אזרחיים, חברתיים וכלכליים שסופקו להם על ידי חזבאללה – החל בבתי ספר וכלה בבתי מסחר שמחליפים בנקים. כעת על הממשלה להוכיח לאותם אזרחים שהיא אמינה גם בהקשרים אלה
בספטמבר 2025 החלה ממשלת לבנון במימוש השלב הראשון בתוכנית. על פי מקורות אמריקאים, לראשונה זה 40 שנה צבא לבנון שולט מבצעית בשטחים מדרום לליטני, וכבר סילק עשרות אלפי רקטות ומאות טילים מהשטח. כמו כן, ממשלת לבנון שולטת בנמל התעופה בבירות. אי לכך, הכותבים משוכנעים שאכן יש כאן חלון הזדמנויות אמיתי ונדיר לסלק את ההשפעה ארוכת השנים של ארגון הטרור על דרום לבנון ולהשיב את השליטה לידי הממשלה והצבא.
מספר דברים עשויים לאיים על חלון ההזדמנויות השברירי הזה: הפוטנציאל לתקיפה ישראלית מחודשת, רפורמות פנימיות במדינה או בפשטות אובדן תקווה של העם הלבנוני.
חלון ההזדמנויות הנדיר גם מוגבל בזמן – באופן קונקרטי, מדובר בחודשיים או שלושה. במהלך תקופה זו, לבנון צריכה להתקדם לשלב השני בתוכנית – לגייס את תמיכת הציבור השיעי וכן להעביר רפורמות כלכליות משמעותיות. ישראל מצידה צריכה לא לתקוף בלבנון, ותחת זאת לייצר נתיבים למשא ומתן ולתמוך במאמצים לפירוק חזבאללה. כל זאת צריך להתרחש תחת פיקוח של ארה"ב, שתספק תמיכה בין־לאומית לכך.
אחד המכשולים הצפויים הוא העדר חפיפה בין לבנון לישראל, שכאמור אמורה להיות צד בהסכם, במה שקשור ללוחות הזמנים המוקצים לפירוק חזבאללה מנשקו. הצבא הישראלי מגיב בחריפות לכל הפרת סדר בדרום לבנון, וממשיך לתקוף שם למרות הפסקת האש. מצד ישראל, הדבר מתפרש כלחץ על חזבאללה והמשך החלשתו, אך ייתכן שהדבר רק מחזק את חזבאללה, שמצדיק את החזקתו בנשק על ידי היגיון מעוות שלפיו הוא "מגן לבנון".
למרות חוסר הסבלנות שלה, האינטרס הביטחוני המובהק של ישראל הוא שלבנון תהיה מדינה מתפקדת שיש בה צבא חזק. לכן כדאי לה לוותר על ניצחונות טקטיים – להפציץ עוד משגר של חזבאללה – כדי לזכות בניצחון אסטרטגי – פירוק חזבאללה מנשקו.
גורמים שמרניים יותר באיראן רואים חשיבות בטיפוח תנועות חמושות מקורבות בכל רחבי המזרח התיכון, ואילו גורמים רפורמיסטיים מעדיפים להתמקד בהפניית משאבים פנימה לאיראן עצמה
בשעה שישראל מצפה לפעולה מהירה, הממשלה בלבנון מבינה שבכל הנוגע לגיוס תמיכה אזרחית משיעים בדרום שהיו נתונים לחסדי חזבאללה במשך עשורים, מדובר בתהליכי עומק שעשויים לקחת זמן.
חשוב לזכור שאזרחי דרום לבנון השיעים נתמכו בשירותים אזרחיים, חברתיים וכלכליים שסופקו להם על ידי חזבאללה – החל בבתי ספר וכלה בבתי מסחר שמחליפים בנקים. לכן, כעת על הממשלה להוכיח לאותם אזרחים שהיא אמינה גם בהקשרים אלה: אישור הבקשה שלה להלוואות בסך 250 מיליון דולר מהבנק העולמי לצורך שיקום הדרום הוא צעד ראשון בדרך לכך.
איראן נחלשת מבפנים
ומהו המקום של איראן בכל הסיפור? כאמור ניתן לראות בניסיונות לפירוז חזבאללה מעין מקרה בוחן לשאלה הרחבה יותר – היכולת (או הרצון) של איראן לשקם את "טבעת האש" שלה. על פי מאמרו של רמדאן בורסה, עיתונאי וחוקר טורקי, שפורסם באל־ג'זירה, ייתכן שאיראן בפועל מוותרת על חזבאללה.
באופן ברור, איראן אינה אוהבת את הדרישה של ממשלת לבנון לפירוז חזבאללה, ובין המדינות התגלע ויכוח שהתבטא בהצהרות פומביות של בכירים: כך לדוגמה, עלי אכבר ולאיתי, יועצו של המנהיג העליון ח'אמנאי, תיאר את פירוק חזבאללה מנשקו כ"חלום שלעולם לא יתגשם". בתגובה לכך, הכריזו נשיא לבנון ג'וזף עון ומקורביו כי הם רואים בהצהרות אלו התערבות בלתי־מקובלת בענייני המדינה.
מתח זה בין איראן ללבנון מתווסף למתח פנימי באיראן עצמה – כאשר גורמים שמרניים יותר רואים חשיבות בטיפוח תנועות חמושות מקורבות לאיראן בכל רחבי המזרח התיכון, ואילו גורמים רפורמיסטיים מעדיפים להתמקד בהפניית משאבים פנימה לאיראן עצמה. העמדה שאיראן אינה מרוויחה הרבה מטיפוח פרוקסיז שונים קיימת אומנם כבר למעלה מעשור, אולם בפועל היא אינה מתממשת כמדיניות, והמדינה ממשיכה לפעול על פי הדוגמה של "ייצוא המהפכה".
הבידוד הבין־לאומי ההולך וגובר של איראן והתקיפות הנרחבות שהייתה נתונה להן מצד ישראל וארה"ב ביוני האחרון, נוסף על הלחצים והמחאות מבפנים, מפעילים לחץ כבד על איראן עד לרמה שייתכן שגם אם היא מעוניינת להמשיך לטפח את הפרוקסיז שלה, היא אינה מסוגלת לעשות כן.
יציבות אזורית תלויה בכך שלשיעים יהיה עתיד לאומי, חברתי וכלכלי במדינותיהם, ולא זהות חוצת-גבולות מיליטנטית בגיבוי איראני
בפועל, בורסה טוען, ייתכן ששאלת איראן והפרוקסיז שלה אינה עוד שאלה של רצון, אלא שאלה של יכולת – וכיום לאיראן אין יכולת. מקורות רשמיים באיראן הבהירו כי היא לא תוכל להגן בפועל על חזבאללה מפני מתקפה ישראלית. המסר שעובר הוא שחזבאללה עשוי למצוא את עצמו לבד אל מול הניסיונות לפרזו, ובכירי הארגון חשים כי ננטשו ברגע קריטי.
אכן נשמע לא־סביר שאיראן תיתן למפעל רב־השנים שלה לרדת לטמיון. יש לזכור כי גם לנזק העצום שהסבה המלחמה עם ישראל לחזבאללה יש תפקיד בכך – ייתכן שאיראן לא הייתה מפקירה את חזבאללה המחומש והמיומן לאחר שטיפחה אותו שנים והשקיעה בו כסף רב, אך כיום לארגון שהשקיעה בו אין הרבה זכר.
עם זאת, הקשר בין איראן לחזבאללה הוא בעל שורשים אסטרטגיים, היסטוריים ואידאולוגיים עמוקים, ולמרות המגבלות הנוכחיות שמונעות מאיראן לספק תמיכה צבאית ישירה, סביר שהיא תנסה להפעיל כלים אחרים שברשותה כדי להפחית את הנזקים שייגרמו לארגון. לא בטוח שיהיה בכך די.
עתידו של הציר השיעי
אם כך, מהו עתידו של הציר השיעי? האם התרסקותם בזה אחר זה של ארגונים ומשטרים שונים המזוהים עם איראן במזרח התיכון, לצד חוסר היציבות ההולך וגובר באיראן עצמה, גוזרים את הקץ על "ציר ההתנגדות"?
המאמרים שהובאו מציגים שתי עמדות מנוגדות: מחד גיסא, יש הטוענים כי איראן חלשה מתמיד, המשטר שלה בקושי מצליח להחזיק את עצמו, ובוודאי שאין לו יכולת לתמוך בארגונים אחרים, במיוחד לאור התרחיש הסביר שאלה יהיו נתונים בפני מתקפה של ממש. מאידך גיסא, עולה הטענה כי מאחורי ציר ההתנגדות עומדת זהות עדתית חזקה, אולי חזקה יותר מרק ערוץ איראני להעברת כספים ולתמיכה.
בהתאם לכך, את החלל הריק שיותירו חזבאללה או משטר אסד מישהו צריך יהיה למלא, ואם אותו גורם לא ישכיל להעניק כוח לשיעים, הם צפויים להידחף שוב להישען על איראן. יציבות אזורית תלויה בכך שלשיעים יהיה עתיד – לאומי, חברתי וכלכלי – במדינותיהם, ולא זהות חוצת-גבולות מיליטנטית בגיבוי איראני. ככל שמדינותיהם יתייחסו אליהם כאזרחים ולא כשליחים של איראן, כך יפחת הסיכוי שהם יהפכו בפועל לשליחים של איראן.
