עיראק חריגה במרחב הערבי בכך שהיא הפדרציה היחידה באזור, וגם בכך שחלוקת הסמכויות במדינה שומרת את הכוח באופן יחסי במרכז. כלומר, חלוקת הסמכויות שלה היא מנהלתית בעיקרה, למעט במחוז האוטונומי הכורדי שבצפון.
אולם, על אף שהיא מוגדרת כפדרציה ברמה החוקתית-הצהרתית, בפועל עולות מפעם לפעם קריאות להרחבת העצמאות של המחוזות השונים. במאמר באתר אל־ערבי אל־ג'דיד הלונדוני, הפרשן העיראקי פארס אל־ח'טאב מתייחס לקריאות של מחוז בצרה הדרומי לאוטונומיה.
בשונה מכורדיסטן, הקריאה של מחוז בצרה לאוטונומיה אינה נובעת משוני תרבותי. תרבותית, אתנית ודתית, זהו מחוז ערבי-שיעי לכל הדעות. עם זאת, הוא נחשב לאזור עשיר במשאבים, וכמקובל באזור, מדובר כמובן בנפט. נוסף על כך, זה המחוז היחיד שיש לו גישה לים.
חוקת עיראק מגדירה את המחוזות כ"יחידות מנהליות בעלות סמכויות רחבות בניהול ענייניהן המקומיים, חלוקת המשאבים, החקיקה המקומית ומערכת המשפט המקומית". כך שבפועל, סמכויות רבות ניתנות ממילא למחוזות. ישנם תחומים, כגון יחסי חוץ, שבהם ההחלטה הבלעדית ניתנת לשלטון המרכזי – הפרלמנטרי. בבצרה, הסמכויות המחוזיות הן רחבות אף יותר מכך – מתן שירותים אזרחיים, שלטון מקומי ועוד סמכויות שגורמות למחוז לפעול כמעט כשלטון אוטונומי, אך לא בהכרח נפרד מהמדינה.
החוקה העיראקית מודעת לכך שעיראק היא מדינה גדולה ומגוונת לאומית, ומתוך כך היא מותירה לכל מחוז את הזכות להקים אוטונומיה – בכפוף לדרישה מהשלטון המרכזי לקיים משאל עם
מפעם לפעם, הקריאה לאוטונומיה בבצרה חוזרת אל מרכז הבמה, ובעיקר כי המשאבים הרבים שבשטחי המחוז – מיליוני חביות נפט שמיוצרות שם ביום – נוסף על מכסים גבוהים שנגבים בנמל בצרה על סחורה שמגיעה מהמזרח, אינם מגיעים לתושבים המקומיים. רוב תושבי המחוז סובלים מחוסר בשירותים בסיסיים וממצוקה כלכלית של ממש. במקרה הטוב, התושבים סובלים "רק" מזיהום אוויר, ובמקרה הרע, מהיעדר שירותים בסיסיים כמו מים ראויים לשתייה.
לצד אבטלה גוברת והימנעות של השלטון המרכזי מטיפול במשבר, מתרבים הקולות שקוראים לתושבים המקומיים לקחת את האחריות לידיים – ולאמץ את רעיון השלטון האוטונומי.
החוקה העיראקית מודעת לכך שעיראק היא מדינה גדולה ומגוונת לאומית, ומתוך כך היא מותירה לכל מחוז את הזכות להקים אוטונומיה – בכפוף לדרישה מהשלטון המרכזי לקיים משאל עם. הדוגמה ההיסטורית המוכרת לכך היא משאל העם הכורדי ב־2017, שבעקבותיו אכן הפכה כורדיסטן למעין יחידה נפרדת. כבר בשני העשורים שקדמו למשאל העם, נהנתה כורדיסטן מבית נבחרים משלה ואף מכוחות ביטחון משל עצמה – "הפשמרגה".
למרות היתרונות שבביזור הכוח, כותב המאמר טוען שמשאל העם הכורדי הוא בלתי-חוקי משום שהדרישה לקיים משאל עם התקבלה ללא אור ירוק מהשלטון המרכזי. לדבריו, לא רק שהמשאל אינו חוקי, אלא שהוא גרם לתגובה כוחנית מהמרכז.
המתנגדים לאוטונומיה בבצרה חוששים ממנה משום שעיראק היא מדינה הטרוגנית ומשוסעת, שעודה מחלימה מעשרות שנות דיקטטורה ומרצף מלחמות איומות. כותב המאמר אינו עיוור לסבלם של תושבי בצרה, אך מאמין שהפתרון הוא חיזוק השלטון המקומי בתוך מסגרת המדינה המאוחדת הקיימת. לעמדתו, פיצול נרחב מדי של כוח יוביל לעוד שפיכות דמים.
הרווחים משפע הנפט בבצרה ומהמכסים הגבוהים שנגבים בנמל שלה אינם מגיעים לתושבים המקומיים. רוב תושבי המחוז סובלים מחוסר בשירותים בסיסיים וממצוקה כלכלית של ממש
ח'טאב מפנה את הקוראים לשני מודלים – הגרמני והניגרי. למודל הגרמני הוא קורא "פדרציה ממושמעת", המתאפיינת בגביית מיסים, מערכת פיננסית וניהול יחסי חוץ על ידי השלטון המרכזי ומתן כוח מנהלי מסוים לשלטון המקומי, שהוא מוגבל ומובהר בחוקה. בניגריה לעומת זאת, חלוקת השלטון ליחידות מקומיות ועצמאיות במיוחד גורמת לפערים התפתחותיים בין מחוז למחוז ולשלטון מקומי מושחת.
יש לזכור שהקריאה להקמת אוטונומיה בבצרה מועלית על רקע מאבק רחב יותר על משאבים ועל טבעה של המדינה העיראקית בעצמה, שעוד שואלת את עצמה איזו מין מדינה היא רוצה להיות. עם אוטונומיה או בלי אוטונומיה, עיראק עודנה משוסעת. השסע מתבטא בין היתר בוויכוחים בלתי־פוסקים סביב שליטה במשאבי טבע. את אלה אפשר להסדיר בחקיקה מרכזית.
הסכנה השנייה היא שהמדינה נמצאת בין הפטיש האמריקאי לסדן האיראני. חלוקה פנימית של עיראק לא תשפיע רק על עיראק אלא גם על מערכת היחסים בין איראן לארה"ב.
קריאה לאוטונומיה אינה הפרה של החוקה, אבל היא עשויה להיות מבחן קשה מדי, מבחן שעיראק לא תעמוד בו. יותר מכך, השאלה היא האם עיראק היא מדינה שיכולה להתמודד עם המשימות שקיבלה כמדינה, או שלא. כרגע נדמה שהתשובה היא: לא, וייתכן כי האוטונומיות הן רק דרך לברוח ממנהל תקין.
