ב־22 במרץ 2026, פרסם Ynet מאמר תחת הכותרת "צה"ל ממשיך בהשמדת גשרים בנהר הליטאני, המאפשרים מעבר של מחבלי חיזבאללה לדרום לבנון" – לא תשתית אזרחית, לא דרך מילוט לעשרות אלפים שישראל מכריחה לנטוש את בתיהם, אלא "תשתית טרור". השפה הזו צריכה להיות כבר מוכרת לישראלים, כי היא הייתה ועודנה בסיס להרס הכמעט טוטלי של רצועת עזה ולגירוש מרבית תושביה.
ניב גורדון כתב כבר על הפגיעה בתשתית הרפואית בלבנון, ואנחנו מבקשות להראות כאן עד כמה ההרס וגירוש האוכלוסין הפך למובן מאליו של הלחימה הישראלית – כזה שאינו דורש אף תירוץ או הצדקה.
כבר בסתיו 2023 התחילו לדבר בישראל על הרס חלקים נרחבים מהרצועה: לשם הרתעה, לשם הגנה על הכוחות הלוחמים, כאמצעי ענישה או לשם התיישבות עתידית.
כך לדוגמה, כתב אביתר מתניה, פרופ' באוניברסיטת תל אביב (במאמר שנמחק מאז מאתר מקור ראשון), כי החרבה מוחלטת של צפון הרצועה, ובכלל זה העיר עזה, והחלפתה ב"פארק 7 באוקטובר", תהיה "מכה שהאוכלוסייה לא תהיה מוכנה לספוג שנית, לא ברצועת עזה ולא במקומות אחרים". גיורא איילנד קרא להרוס את כל המבנים בעיר עזה, כי רק כך אפשר להסיר "סיכון אמיתי" בפני החיילים. העיתונאי חנן עמיאור קרא לכבוש חלקים מהרצועה ולבנותה מחדש כחבל ארץ ישראלי. שמעון ריקלין קרא לבנות מערום אבנים גבוה מבית חנון ולהפוך את בית לאהיה למזח, ומשה פייגלין – להקים ריביירה ישראלית לאורך הנגב המערבי.
הרס נרחב של מבנים ותשתיות קדם לכניסה הקרקעית בסתיו 2023 ונמשך מאז – תחילה כדי להטרים את כניסת הכוחות הקרקעיים; בהמשך כדי לעודד את האוכלוסייה להגר דרומה, ומקיץ 2025 באופן שיטתי הרס לשמו
למהלך ההרס אמור להתלוות כמובן פינוי מסיבי של האוכלוסייה לדרום הרצועה או אף החוצה ממנה: שוב, כאמצעי ענישה, הרתעה או מניעה. כך לדוגמה גרס מסמך "עזה לעולם", כי ללא פינוי של כלל האוכלוסייה מהרצועה, עלול לצמוח בה "ארגון חדש שיאיים על תושבי ישראל". בצלאל סמוטריץ' אף הוא הסביר שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה "מציאות שבה במרחק ארבע דקות מהיישובים שלנו מתקיימת חממת שנאה וטרור", וכבר בסוף 2023 הוא דמיין עזה בת 200-100 אלף תושבים.
בהמשך התעדנה השפה ל"הגירה מרצון", מושג שהחל להידון במיינסטרים הישראלי כפתרון פרקטי ואף הומני. לא רק הגנה על ישראל אלא הגנה על שני מיליון גברים, נשים וילדים שישראל הטילה עליהם מצור, מנעה מהם מזון ותרופות והפגיזה מהקרקע ומהאוויר. כך הבהיר זאת שלמה קרעי בתחילת 2024 – "כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'". במילים אחרות: אם הם לא רוצים עדיין, יש דרכים לגרום להם לרצות.
גם הרס וגם טיהור אתני עברו נורמליזציה בשיח הישראלי באמצעות דה־הומניזציה – הרס מבנים על תושביהם, החרבת תשתיות והגליית אוכלוסייה שלמה מבתיה אפשרית רק כש"אין חפים מפשע בעזה".
הצהרות אלה לא נותרו על הנייר בלבד כמובן. הרס נרחב של מבנים ותשתיות קדם לכניסה הקרקעית בסתיו 2023 ונמשך מאז – תחילה כדי להטרים את כניסת הכוחות הקרקעיים; בהמשך כדי לעודד את האוכלוסייה להגר דרומה, ומקיץ 2025 באופן שיטתי הרס לשמו, שנמשך גם אחרי 'הפסקת האש' של אוקטובר 2025. ההרס התחיל בהפצצות מהאוויר, המשיך בהפגזות מהקרקע, בשימוש בחומר נפץ והצתת מבני מגורים, והמשיך עם קבלני הריסה שמשטחים שכונות מגורים ומותירים מהן רק מערומי אבנים.
כיצד גירוש של מיליון בני אדם יבטיח ביטחון? הוא לא טרח להסביר. כמו לגבי עזה, גם בהקשר הזה דרש סמוטריץ' שינוי גבולות ודמוגרפיה, וטען כי "הליטני חייב להיות הגבול החדש שלנו" תוך כדי גירוש האוכלוסייה הלבנונית עד לשם
הטיהור האתני של חלקים גדולים מהרצועה בא לידי ביטוי בכמה שלבים, ביניהם כיבושה של רפיח במאי 2024, תוכנית האלופים בצפון הרצועה בסתיו של אותה שנה והפסקת האש וסימון הקו הצהוב, שזז בהדרגה וכולא את הנותרים בשטחים הולכים ומצטמצמים. והכפייה לומר 'רוצה אני' התנפחה לממדים מפלצתיים: הרס של בתי חולים, פיצוץ מאגרי מים, הפצצת מאפיות והפגזה של מחסות לפליטים. כל אלה אילצו מאות אלפי אנשים לנדוד דרומה תוך ריקון מוחלט של שכונות וערים ותוך תקווה שהמעבר דרומה יהיה רק תחנה בדרך החוצה.
אנחנו ממשיכות להתבונן דרומה. עינינו עדיין נשואות לעזה – הרעבה, החבולה, שהפסקת האש שלה רחוקה מלהיות הפסקת אש, ואנשיה ממשיכים למות גם אם כולנו עסוקים עכשיו באיראן. אבל אנחנו מביטות גם צפונה.
"לזרבב את לבנון"
מאז פרוץ המלחמה הישראלית הנוכחית נגד איראן, השימוש הישראלי בשיח הדומה להפחיד לזה שקדם להרס עזה, חוזר ונשנה וממשיך להצדיקה, עם השוואה מפורשת לתהליך ששרטטנו לעיל. כבר בתחילת המלחמה, פיזר הצבא כרוזים בבירות שבהם הזהיר את תושביה מגורל הדומה לעזה.
בכירים ופוליטיקאים ישראלים הבהירו שפניהם לשחזר את "מודל עזה": השתלטות על שטח, הרס מוחלט וגירוש האוכלוסייה. שר הביטחון ישראל כץ הודיע כי הוא וראש הממשלה הורו לצה"ל "להרוס… את כל הגשרים על נהר הליטאני" בטענה שצעד זה נועד למנוע מעבר נשק ופעילי חזבאללה דרומה, אך טרח לציין שהצבא הישראלי ימשיך "לאפשר" לתושבי דרום לבנון להתפנות צפונה; וגם שהורה "להאיץ את הרס הבתים הלבנוניים בכפרי המגע, כדי לסכל איומים על היישובים הישראליים – בהתאם למודל בית חאנון ורפיח בעזה". שבוע לפני כן, הוא הצהיר ש"מיליון שיעים" לא יוכלו לחזור לביתם "עד שנבטיח את שלום הצפון".
כיצד גירוש של מיליון בני אדם יבטיח ביטחון? הוא לא טרח להסביר. כמו לגבי עזה, גם בהקשר הזה דרש סמוטריץ' שינוי גבולות ודמוגרפיה, וטען כי "הליטני חייב להיות הגבול החדש שלנו" תוך כדי גירוש האוכלוסייה הלבנונית עד לשם (יצירת "רצועות ביטחון סטריליות"). הוא גם איים ש"הדאחייה תיראה כמו חאן יונס".
גם השר עמיחי שיקלי הצהיר כי "כפרים שהיוו בסיס קיומו של חיזבאללה צריכים להיהרס עד היסוד. קו הכפרים הראשון בלבנון ייראה כמו קו הכפרים הראשון ברצועת עזה… אנחנו צריכים לייצר קו צהוב בגבול לבנון, קו שבו אין אוכלוסייה אזרחית עוינת שהיא הבסיס עבור ארגון טרור כמו חיזבאללה". ח"כ צבי סוכות אמר שיש לכבוש את דרום לבנון, לספח את השטח למדינת ישראל "ולהחריב את כל הכפרים". חבר הכנסת צבי קרויזר טען כי "בלבנון אין מנוס מלגרש ולנקות את כל האזור מהקו הכחול ועד הליטני".
הרס תשתית החיים הפך להיות מטרה בפני עצמה שאינה דורשת הצדקה; כמו מכונה שהופעלה ואף לא אחד יודע איך לכבות, ישראל מתקדמת להרס דרום לבנון
כמו בעזה, גם עיתונאים ואנשי ציבור הם חלק מנרמול החרבה לשמה של חבלי ארץ שלמים. העיתונאי צבי יחזקאלי קרא במפורש לשליטה ישראלית עד הליטני תוך פינוי כפרים. בני גנץ גם קרא לפנות את כל דרום לבנון "עד שיהיה אפשר אחרת". כתב ערוץ 14 איתמר פליישמן לא הסתפק בדרום לבנון, ואמר ש"צריך להרוס את לבנון מבחינת תשתיות". עוזי דיין קרא לכבוש את "השטח", לגרש את כל מי שנמצא שם "ולהפוך אותו לתחום מוות".
שיח זה אינו רק נחלת הימין הקיצוני, ולראיה, יאיר לפיד קרא להקים "קו צהוב" בטענה ש"יהיה לא נעים לגרד שניים שלושה כפרים לבנוניים, אבל הם הביאו את זה על עצמם" – מה מטרתו של גירוד זה ומה הוא אמור להבטיח, ומה בדיוק עשו יושבי הכפרים? הוא לא טרח להסביר. גדי איזנקוט קרא להחיות את "דוקטרינת הדאחיה", הגרסה הקודמת של הנעשה בעזה.
ההקבלה לעזה לא נותרה על הנייר, וכבר מתחילת המלחמה פעלה ישראל בדרכים דומות להרס של תשתיות החיים בלבנון תוך התמקדות בהרס התשתיות הרפואיות בדרום. כך ב־13 במרץ 2026, הפציץ הצבא מרכז רפואי בכפר בורג' קלאוויה והרג 12 מחברי הצוות הרפואי שם (רק פרמדיק אחד ניצל). עד 21 במרץ 2026 דיווח משרד הבריאות הלבנוני כי ישראל תקפה 128 מרכזים רפואיים ואמבולנסים, שבהם נהרגו 40 אנשי רפואה ונפצעו יותר ממאה, תוך שימוש בטקטיקה של תקיפה כפולה (דאבל טאפ).
התוצאה, כמו בעזה, היא צמצום משמעותי של הגישה לשירותי בריאות עבור האוכלוסייה האזרחית במטרה לכפות עקירה מסיבית "כדי למנוע חיים באזורנו ולדחוף אנשים לברוח", כפי שתיאר זאת עובד חירום באזור, שכן העדר שירותי רפואה הופך את השהות באזור למסוכנת, בוודאי למי שנזקקים לשירותי רפואה באופן תכוף, כמו תינוקות וזקנים.
הרס תשתית החיים הפך להיות מטרה בפני עצמה שאינה דורשת הצדקה; כמו מכונה שהופעלה ואף לא אחד יודע איך לכבות, ישראל מתקדמת להרס דרום לבנון. המהלך הזה נבלע בהמולת המלחמה מול איראן, ללא כל ביקורת בתוך ישראל ועם מעט מאוד קשב בקהילה הבין־לאומית. הנורמליזציה של החורבן מעוררת בנו אימה. כמו שהזהירו גם לפנינו – עזה הופכת לסטנדרט החדש של מלחמה מודרנית.
