כדי להבין מה נדרש "ביום שאחרי", עלינו להתעמת ביושר עם "היום שלפני". במשך שבע עשרה שנים, משנת 2007 ועד 2023, נתפסה רצועת עזה לא כחברה חיה אלא כסוגיה ביטחונית שיש לנהל. הדוקטרינה הבין־לאומית והאזורית השלטת הייתה של בלימה: לשמור את 2.3 מיליון התושבים מעט מעל סף האסון ההומניטרי, תוך ניתוקם מהעולם.
מדיניות זו נכשלה כישלון חרוץ. היא לא קנתה ביטחון; היא רכשה שקט מדומה במחיר של ריקבון חברתי, סיר לחץ שבסופו של דבר התפוצץ.
עזה לא הייתה גן עדן לפני אוקטובר 2023, אך גם לא מחנה לוחמים בלבד. היא הייתה חברה העוברת תהליך ממושך של חנק איטי וכואב. המצור הישראלי שהוטל ב־2007 נועד להחליש את חמאס, אך באופן פרדוקסלי הוא חיזק את אחיזתו תוך החלשת האוכלוסייה האזרחית. חמאס השתלט על כלכלת המנהרות, וניצל את המצור כדי להטיל מיסים ולהלבין כספים, וריסק את שאריות המגזר הפרטי. עד שנת 2022 זינקה האבטלה בקרב צעירים לכ־60%, מן הגבוהות בעולם, ויצרה דור אבוד שקל לפתותו להצטרף לארגונים חמושים ולו רק כדי להאכיל את משפחותיו.
המרקם החברתי של עזה, שבמשך דורות התאפיין בשמרנות ובלכידות חברתית, החל להתפורר. חוסר היכולת של צעירים לממן נישואין הביא לצניחה בשיעורי הנישואין ולזינוק בשיעורי הגירושין כבר בשנה הראשונה, בשל מצוקה כלכלית. האמון החברתי נשחק: בשנת 2022 לבדה נפתחו בבתי הדין בעזה למעלה מ־240,000 תיקים של סכסוכים כספיים – מספר מדהים לאוכלוסייה של כ־2.2 מיליון נפש, שמחציתה ילדים.
זו הייתה חברה האוכלת את עצמה מבפנים, לכודה בתוך ברית מושחתת של אינטרסים: חמאס ביקש לגיטימציה באמצעות ההתנגדות, ואילו ממשלות ישראל, בעיקר תחת נתניהו, אפשרו לו לשרוד כדי להעמיק את הקרע הפנים־פלסטיני.
אם רק נבנה מחדש את המבנים מבלי למלא את הואקום הפוליטי, נקים למעשה את הבמה למלחמה הבאה
עתה אותה עזה איננה עוד. המלחמה לא רק החריבה תשתיות, אלא גם מחקה דפוסי חיים; מגורים, מזון וחיים של כבוד אנושי בסיסי הוחלפו בנוף של קברי המונים וגופות מתפרקות. אני שאיבדתי את אשתי, את ילדיי ואת אימי, יכול להעיד שהאבל והצער בעזה גדולים מכל יכולת לזייף תקווה. הטראומה מוחלטת. אך עבור מי שנותרו בחיים, השאלה איננה כיצד להתאבל, אלא כיצד לבנות מחדש באופן שימנע מסיוט כזה להתרחש פעם נוספת.
השיקום אינו יכול להיות תהליך טכנו־בירוקרטי קר של הפלת בטון מן השמיים. אם רק נבנה מחדש את המבנים מבלי למלא את הואקום הפוליטי, נקים למעשה את הבמה למלחמה הבאה. דרושה פרידה רדיקלית מהפרדיגמות הכושלות של שני העשורים האחרונים. נדרשת הקמת כוח ייצוב בין־לאומי הפועל בשיתוף פעולה עם מועצת שלום אזרחית־פלסטינית.
הואקום הביטחוני בעזה כיום מוחלט. חמאס הוכה צבאית, מפקדיו הבכירים חוסלו, ויכולת שלטונו קרסה. אך ריק ביטחוני מזמין אנרכיה או עלייתן של קבוצות חמושות. כוח ייצוב בין־לאומי נדרש לא ככוח כיבוש אלא כגורם לתקופת מעבר שיהיה ערב לשמירת הסדר. עלינו ללמוד מטעויות העבר בהקשר של גופי מעבר כאלה: אסור שההחלטה להקים גוף כזה תתורגם בשטח לנוכחות צבאית לזמן בלתי־מוגבל, אלא עליה להיות גשר לשלטון עצמי פלסטיני.
יש לצוות לגוף הביטחוני את מועצת השלום, גוף אזרחי לשיקום ולניהול. הניסיון מהשיקום אחרי הקונפליקטים בסומליה, אפגניסטן וסרי לנקה מלמד כי התערבות חיצונית מלמעלה נידונה לכישלון אם אינה מחזקת את החברה האזרחית המקומית. באפגניסטן, צוותי השיקום המחוזיים (PRT) כשלו משום שעקפו את מבני ההנהגה המקומיים; לעומת זאת, "תוכנית הסולידריות הלאומית" הצליחה כשהתירה לכפרים לבחור מועצות ולנהל מענקי פיתוח עצמאיים.
הניסיון מהשיקום אחרי הקונפליקטים בסומליה, אפגניסטן וסרי לנקה מלמד כי התערבות חיצונית מלמעלה נידונה לכישלון אם אינה מחזקת את החברה האזרחית המקומית
מועצת שלום לעזה צריכה ליישם לקחים אלה. היא אמורה להיות גוף המורכב מאנשי מקצוע פלסטינים טכנוקרטיים, מנהיגי חברה אזרחית ודמויות קהילתיות בעלות אמון ציבורי, שיתרחק מהיריבות הרעילה בין פתח וחמאס, ויזכה לגיבוי בין־לאומי ולמימון חיצוני. תפקידה יהיה לפקח על שיקום לא רק של כבישים ותשתיות אלא של החוזה החברתי עצמו.
המועצה תידרש לבסס שלושה עמודים מרכזיים:
- שיתוף החברה האזרחית: יש להגדיר מחדש את תפקידה של החברה האזרחית, שנחנקה בימי שלטון חמאס. מועצת השלום תמסד את פעילותן של ועדות שכונתיות ושותפויות קואופרטיביות, בדומה לוועדות הדייגים והחקלאים שסייעו לסרי לנקה לאחר המלחמה לנהל משאבים מקומיים ולפתור סכסוכים. בכך תינתן לתושבים בעלות "מלמטה" על תהליך ההתאוששות.
- שיקום כלכלי מעבר לסיוע: עלינו לעבור מתלות לקיימות. המצור חייב להתבטל כדי לאפשר מסחר אמיתי. יש למחזר את ההריסות החונקות את הרחובות ליצירת חצי אי מלאכותי לנמל ימי ולשדה תעופה שיפרצו את חנק הגבולות. מועצת השלום תתאם פרויקטי ענק אלה ותוודא כי הם מעניקים תעסוקה לצעירים מעזה, ובכך מצמצמים את כוח הגיוס של הפלגים החמושים.
- אופק פוליטי: המועצה לא תוכל לפעול בואקום פוליטי. היא תזדקק לגיבוי מצד רשות פלסטינית מחודשת, ולצד זאת להתחייבות מן הקהילה הבין־לאומית כי השיקום הוא שלב לקראת מדינה, ולא פתרון קבע בדמות מחנה פליטים ענק. היום שאחרי חייב להציע אופק שבו צעיר בעזה רואה את עתידו בסטרט אפ או באוניברסיטה, ולא במנהרה.
האנשים מותשים, טראומטיים ומיואשים. הם אינם מאמינים עוד בסיסמאות ההתנגדות שהביאו חורבן
הקהילה הבין־לאומית, ובייחוד ארצות הברית והאיחוד האירופי, צריכות להכיר בכך שסבלה של עזה נוצר במשותף כתוצאה מהזנחה וממדיניות בלימה. הדממה נוכח גסיסתה האיטית של עזה בין 2007 ל־2023 הייתה כישלון מוסרי. כדי לתקנו אין צורך בעוד צדקה או נדבות אלא באומץ פוליטי.
הפתרון הדרוש חייב להכיר בכך שמאה אחוזים מתושבי עזה נפגעו מן המלחמה. האנשים מותשים, טראומטיים ומיואשים. הם אינם מאמינים עוד בסיסמאות ההתנגדות שהביאו חורבן, אך גם לא בהבטחות של קהילה בין־לאומית שעמדה מנגד כאשר גוועו ברעב. ניתן להשיב את האמון רק באמצעות מעשים: כוח ייצוב שמגן ואינו כובש, ומועצת שלום שמעצימה ואינה מכתיבה.
איני כותב זאת רק כאנליסט אלא כניצול ששילם את המחיר הכבד מכול. איננו יכולים להשיב את מתינו, אך אנחנו יכולים לסרב לכך שמותם יהיה פתח לעוד חול ואפר. יש בידינו היכולת להפוך את החורבן הזה לנקודת מפנה, אך זאת רק אם יהיה בנו האומץ להמיר את אדריכלות המצור באדריכלות של כבוד אנושי.
המאמר נכתב במקור באנגלית ופורסם גם באתר. תרגום: נטע תלמוד
