בסוף חודש אפריל הדרכתי בבית צפאפא, כפר מולדתי שבדרום־מזרח ירושלים, סיור אקדמי בשפה הערבית לסטודנטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הסיור כלל היבטים היסטוריים, ארכיאולוגיים וחברתיים. במהלך הסיור התנפל אלמוני חובש כיפה שחורה עליי ועל הסטודנטים שאיתי, ולמזלי לא התרחשה מהומה גדולה.
על אף שהגורל הפגיש אותנו במקריות, התפרצותו לא הייתה אקראית לחלוטין. זה היה שיעור שלא למדתי במדעי הרוח וסיור מכונן מכאן והלאה בכפר מולדתי.
תוואי הסיור מתחילתו ועד סיומו התקיים במרחב ציבורי. עבורי מדובר קודם כול במקום מולדתי שלי ושל דורות לפניי. כל תחנה במסלול נבחרה בקפידה כדי ללמד את המשתתפים על השינוי שהתרחש באזור לאורך ההיסטוריה, להציג בפניהם את המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי הדור הנוכחי וליצור דיון על השאלה לאן פנינו מועדות.
הכפר בית צפאפא ממוקם בדרום ירושלים על תוואי נחל עמק רפאים בין העיר העתיקה ובית לחם. בעבר הקיפו אותו השכונות קטמון, צור באהר, טלביה, טנטור, בית לחם, בית גאלה, מלחה והכפר הסמוך שרפאת.
במאה ה־20, ובמיוחד לאחר 1948 ו־1967, נשאר הכפר במקומו, אך השמות סביבו השתנו לפת, גוננים, תלפיות, ארנונה, רמת רחל, הר חומה, גבעת המטוס, גילה ומנחת. אפילו מסילת הרכבת העוסמאנית מהמאה ה־19 שחצתה את הכפר מאז הקמתה, השתדרגה במאה ה־21 לפארק המסילה. תוך כדי הליכה קלה במקטע המסילה שבתוך הכפר, היכרות בסיסית עם הגיאוגרפיה, אנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, אדריכלות, בוטניקה, בלשנות והתיאולוגיה תגיד לך שאתה בבית צפאפא, אותו כפר שהזכיר סלאח א־דין אי שם במאה ה־12, רק שגבולותיו הצטמצמו משמעותית במאה ה־20, ונבלעו כיום בתחומן של שכונות שהוקמו מאוחר יותר.
הנוכחות של קבוצה של בחורות ובחורים ערבים לא נעמה לו כלל, ולכן התפרץ בעזות מצח ובקול רם להדרכה שכלל לא הבין משום שאינו דובר ערבית, וציין שהמקום שעמדנו בו היה קרוב לפיגוע שהתרחש ב־2002
זה היה יום שישי אביבי. הסיור החל בנקודה שבעבר הייתה חלק מבית צפאפא וכיום היא שכונת פת, וליתר דיוק בפארק הממוקם בין בית הספר הדו־לשוני לבית הקברות המוסלמי של ילידי הכפר הסמוך לפארק המסילה.
בדומה למסע ציד של טורף בסוואנה של אפריקה, בשלב הראשון הייתה אצל האלמוני סקרנות כשפגש קבוצה של ערבים המתארגנים בפארק ציבורי כשהיה בדרכו חזרה מבית הכנסת. לאחר מכן החל לצלם את הקבוצה ולשאול מה עשינו כאן, ובשלב השלישי עקב בהתמדה אחרי מסלול הקבוצה. לאחר שהשלים את הקניות של שישי, שערך בשטח ששימש כמחסן של אחד מתושבי הכפר ושכיום נמצא בבעלות יהודית, הצטלבו דרכינו בפעם השלישית במדרכת רחוב דב יוסף.
הנוכחות של קבוצה של בחורות ובחורים ערבים לא נעמה לו כלל, ולכן התפרץ בעזות מצח ובקול רם להדרכה שכלל לא הבין משום שאינו דובר ערבית, וציין שהמקום שעמדנו בו היה קרוב לפיגוע שהתרחש ב־2002. הוא גם לא היסס לשפוך את אשר על ליבו בדבר דעותיו הרדודות על מוסלמים, ערבים ופלסטינים במילים גסות ולא־עדינות.
בהתפרצותו הגעתי לשתי תובנות: הראשונה שעיניו בראשו אך הוא אינו רואה היכן הוא חי. הוא מהתלך ליד הכפר בית צפאפא, בית הספר הדו־לשוני ובית קברות מוסלמי, ועדיין אינו מסוגל לעכל קבוצה שמעבירה סיור בערבית; שנית, תחושת הביטחון שלי ושלנו לנוע בכפר ובסביבתו נעשית מצומצמת יותר ויותר.
חשוב לציין שהסוגיה העיקרית שבה עסק הסיור היא חשיבה ביקורתית. גולת הכותרת של מדעי הרוח היא לאתגר את המציאות בשאלות מהות ותוכן ולהטיל ספק במובן מאליו. מסלול הסיור נבחר באזור שנחשב רגוע ומתון בירושלים, ונועד כדי להימנע מלהפגיש את הסטודנטים הצעירים עם פניה הקשוחים של ירושלים, עם חיכוכים ועימותים יום־יומיים שפלסטינים ירושלמים מכירים על בשרם.
כיצד הפכתי להיות "זר ותושב" בכפר מולדתי מדורי דורות? מה האירוע האנומלי ביום שישי הזה ששונה מכל יום שישי אחר?
הסיור לא חשף את הסטודנטים לפערים החברתיים, לעוני או למחסומים ולשוטרי מג"ב. מסלול שעובר בטיילת פארק המסילה, אזור שקט ופסטורלי ויפה של העיר, ליד בית ספר הדו־לשוני שמלמד את תלמידיו על חיים משותפים, אמור למרבה האירוניה להראות לסטודנטים תמונה יפה של ירושלים. נבחר מסלול שהסטודנטים באופן כללי היו אמורים להסתובב בו ולהרגיש בבטחה וכך גם אני, הרי מדובר בקרוב לבית.
שנה לפני שערכנו את הסיור ובמרחק לא־רב משם – ב־22 במאי 2025 – נרצח בדריסה יליד הכפר המנוח פואד עליאן ז"ל ברחוב שי עגנון, בפארק ריסקין (מנזר סן סימון). מבין הכתבות הבודדות בעברית על הדריסה הייתה הכתבה של יוסי אלי ("הרצח המטלטל בירושלים") בחדשות 13, ובה ניכר כי צעירים יהודים ביקשו לגרש את המנוח ואת חברו מהגן. פרקליטתו של הרוצח עו"ד מירב זמיר הגיבה על הרצח במילים: "האירוע הזה התחיל כאשר ההרוג והפצוע מגיעים למקום שהוא לא המקום הטבעי שלהם, בניגוד לחשודים".
משפט זה, כמו מותו של פואד, מלווה אותי מאז ועד היום. "לא המקום הטבעי שלהם", נאמר בהתייחס למנוח באופן ישיר, אך שיקף את כלל התפיסה הרווחת בחברת היהודית לגבי המרחב הציבורי בסביבה שבה אני חי.
בחזרה לסיור שלי ולאלמוני שהצטרף אלינו. עד היום אני תוהה מדוע חשכו עיניו כשראה אותנו הולכים בסיור? כיצד הפכתי להיות "זר ותושב" בכפר מולדתי מדורי דורות? מה האירוע האנומלי ביום שישי הזה ששונה מכל יום שישי אחר? אני שקוע בדאגה כפולה, מה יקרה לילדי הכפר ולתלמידי בית הספר הדו־לשוני שנמצאים בפארק מדי יום? ובעיקר האם ויכוח זה עלול להסלים לדברים חמורים יותר בעתיד?
אני תוהה אם אוכל בתחילת העשור הבא לסייר בפתח בית הורי ולספר בערבית את סיפור האזור לדור הבא
תחנת סיום הסיור הייתה בתצפית שבמעלה גבעת טיבליה. לפי המסורת בכפר, הגבעה זכתה לשם זה מפני שבמעלה הגבעה הרוח מהדהדת באוזן כמו תוֹף טאבּלָה, ומכאן טיבליה. ויעיד על כך עץ התות שנמצא בתצפית מערבה, אשר מכוח הרוח במרוץ השנים התעקם וניצב בתנוחה אלכסונית.
העץ והגבעה עתידים להפוך לשכונת גבעת המטוס ממש בקרוב. בגבעה זו שרידים רבים של מבנים ומתקנים מתקופות קדומות ומאוחרות; עבורי היא הייתי עולם ההרפתקאות וגן המשחקים. אחד הכבישים המובילים לשכונה מגיע אל פתח בית הוריי, אך בסוף העשור הנוכחי יהפוך המקום הזה למנוכר, ולא באופן תיאורטי.
אני תוהה אם אוכל בתחילת העשור הבא לסייר בפתח בית הורי ולספר בערבית את סיפור האזור לדור הבא. האם כשנשב בשכונה החדשה יגידו לנו שזה לא המקום הטבעי שלנו? האם נצטרך להזהיר את ילדינו מפני ישיבה בתצפית שמתחת לעץ התות?
גילוי נאות. ב־2011 בן גילי וידידי המנוח פואד עליאן עבר בפארק שבין בית הספר הדו־לשוני שבו למדתי לבין בית הקברות. החלפנו מילים קצרות והוא הראה לי מעט מיכולותיו האקרובטיות – תחביב משותף לנו. לפני שנפרדתי ממנו הזהיר אותי מלהתאמן באקרובטיקה (פארקור) בפארק הסמוך לאצטדיון טדי ("הגן על שם אלמליח"). הקשבתי לפואד ולמשך שנים רבות לא דרכתי שם. תנוח על משכבך בשלום בבית הקברות שליד בית ספרי; לו רק יכול הייתי להזהיר אותך מפני פארק ריסקין בירושלים.
