מבחינה צבאית, המתקפה האמריקנית-ישראלית נגד איראן בשבת האחרונה נראית כרגע כהצלחה פנומנלית. היסטוריונים של המאה ה־20 מתחבטים בשאלה אם ניתן למוטט משטרים באמצעות הפצצות מהאוויר; אולם אם כבר מנסים, כדאי לשאוף לדוגמה שהעמידו ארצות הברית וישראל כאשר הן ביצעו התנקשות קולקטיבית בחיי חלק גדול מבכירי הצמרת המדינית-ביטחונית האיראנית ובראשם המנהיג העליון אייתוללה עלי חמינאי. ובכן, מה הלאה?
כך שאל מארק לינץ' בטור שפרסם במגזין Foreign Policy שבוע לפני תחילת המלחמה. לינץ', חוקר מדיניות מאוניברסיטת ג'ורג' ושינגטון, אומנם לא ידע אז שחמינאי ורוב הנהגת הרפובליקה האסלאמית יקפחו את חייהם בשבת בבוקר, אולם הוא ידע שזהות המשטר שיצטרך להחליף אותם היא בגדר שאלה פתוחה.
אחרי הכול, ברור שארצות הברית לא תנסה לפלוש לאיראן קרקעית כדי להשליט בה משטר דמוקרטי לטעמה; לפיכך המשטר החלופי באיראן ייקבע בדינמיקה מורכבת בין כוחות איראניים, אזוריים ובין־לאומיים ביום שאחרי הלחימה. מתוך קשת התרחישים האפשריים, לינץ' מצביע על ארבעה עיקריים במידת סבירות עולה.
שתי הברירות שאותן היה כנראה המערב מעדיף הן רפובליקה דמוקרטית ליברלית או מונרכיה פרו־אמריקנית בהנהגת יורשיו של השאה המודח. שתיהן, לדעת לינץ', אינן סבירות.
ראשית, כדי לאמץ משטר דמוקרטי תזדקק איראן לתשתיות מוסדיות אזרחיות מתפקדות, לתמיכה בין־לאומית ולתוכנית אסטרטגית מתאימה ביישום של ארצות הברית. בפועל, ישראל וארה"ב מחריבות ברגעים אלה ממש את התשתיות המוסדיות באיראן; תמיכה מהעולם איננה על הפרק, וממילא לוושינגטון אין כוונה לקדם דמוקרטיזציה: "לטראמפ אכפת מדמוקרטיה כקליפת השום", לינץ' מזכיר, "ויתר פקידי הממשל שהיו עשויים לגבש תוכנית מתאימה פוטרו כבר מזמן".
ארצות הברית מחזיקה בעמדה ש"כל משטר שמסוגל להביא יציבות עדיף על פני ריק שלטוני", ובעמדה זו מצדדות גם מדינות רבות במזרח התיכון
מנגד, הסיכויים של משטר מלוכני נמוכים באותה מידה. באיראן עצמה, בניגוד לקהילות האיראניות בתפוצות – כמעט אין תומכים למשטר הטרום־מהפכני, והוא עדיין מושא התיעוב של איראנים רבים. על כן החזרת השאה לטהראן תזדקק לתמיכה צבאית משמעותית מבחוץ; אלא שאין אף גורם במערב שמעוניין לנדב את הכידונים שלו כדי להכניס על גביהם שליט אוטוקרטי ולא־פופולרי לאיראן. ניסיון כזה, ודווקא במדינה שאזרחיה צברו זעם אנטי־ממסדי לאורך עשורים רבים של דיכוי, הוא שגיאה שאפילו ארצות הברית לא תעשה.
תרחיש שלישי, וסביר יותר, הוא "כישלון מדינתי". פגיעה עמוקה מדי בכוחות הקיימים עשויה לגרום לאיראן פשוט לשקוע באנרכיה או במלחמת אזרחים. מידת ההיתכנות של אפשרות זו תלויה במדיניות של הגורמים המעורבים, וכאן לינץ' מצביע על חילוקי דעות משמעותיים.
ישראל למשל תשמח לראות את איראן "מפולגת, חלשה ומרוסקת" במצב שיאפשר לה עצמה את "חופש הפעולה" החביב עליה כל כך. אולם ארצות הברית מחזיקה בעמדה ש"כל משטר שמסוגל להביא יציבות עדיף על פני ריק שלטוני", ובעמדה זו מצדדות גם מדינות רבות במזרח התיכון. מבחינתן, קריסה של איראן תגרור את יתר האזור לחוסר יציבות – מה שעשוי להתבטא, בין היתר, במשברי פליטים ובשיבוש תנועת הנפט – והן יפעלו לצד ארצות הברית למנוע מצב של אנרכיה, בכל מחיר.
לפיכך, האפשרות בעלת ההסתברות הגבוהה ביותר היא שימור גרסה מסוימת של המשטר האיראני הקיים, או לפחות רבים ממרכיביו. הכוח הצבאי-מוסדי המשמעותי ביותר באיראן כעת הוא עדיין משמרות המהפכה ומנגנוני הביטחון המזוהים עימו, וייתכן שהם מסוגלים לאחוז ברסן השלטון גם לאחר לכתו של אייתוללה חימנאי ושדרות ההנהגה והפיקוד הגבוהות. נזקי המתקפה האמריקנית-ישראלית עשויים אף להעלות את קרנם של כוחות משמר המהפכה, שבאופן מסורתי מובילים את הקו הניצי האנטי־מערבי.
החשש מאיראן מבטיח שמדינות האזור מחזרות אחרי ושינגטון כדי לקבל ממנה תמיכה צבאית, ואינן מעמיקות את קשריהן עם סין. האיבה המשותפת כלפי איראן גורמת להן לשתף פעולה עם ישראל ולנרמל איתה את היחסים
אל נכון, משטר כזה עדיין יהיה תלוי בשימור אחוז מינימלי מתשתיות הדיכוי והשיטור שנמצאות בידי מנגנוני הביטחון ומשמרות המהפכה. לפי שעה, לא ברור אם ארצות הברית וישראל החריבו את התשתיות הללו לחלוטין, אולם על פניו אין סיבה להניח שהתקיפות הבאות לא יכוונו לעשות בדיוק את זה. שתיהן ישמחו לסגור חשבון עם הארגון שהיה בעשורים האחרונים מהגורמים העוינים ביותר כלפיהן, ולהוכיח את הנרטיב האמריקני-ישראלי שלפיו מטרת המתקפה הייתה שחרור העם האיראני מציפורני הרודן המדכא.
תשובה חותכת תתקבל כנראה רק לאחר שייוודע אם מתקני ביטחון פנים, מודיעין ושיטור היו בין מטרות התקיפות הישראליות והאמריקניות האחרונות.
ועדיין ייתכן לדעת לינץ' שארצות הברית עשויה לגלות שהיא דווקא מעדיפה את המשטר של משמרות המהפכה. למעשה, לדבריו, "הדבק שמחזיק יחד את הסדר האמריקני במזרח התיכון הוא האיום שמציבה הרפובליקה האסלאמית של איראן". החשש מאיראן מבטיח שמדינות האזור מחזרות אחרי ושינגטון כדי לקבל ממנה תמיכה צבאית, ואינן מעמיקות את קשריהן עם סין. האיבה המשותפת כלפי איראן גורמת להן לשתף פעולה עם ישראל ולנרמל איתה את היחסים, לקורת רוחה של ארצות הברית.
וכך, באופן אירוני, הרפובליקה האסלאמית היא לדידה של ארצות הברית במידה רבה "נכס ולא נטל", כפי שנאמר פעם בהקשר אחר. אפשר אפוא שאיראן עצמה והאזור כולו מוכנים למשטר טוב יותר, אולם השאלה הנכונה בעיני לינץ' היא האם וושינגטון מוכנה.
