לאחרונה עשיתי מעבר חד מתל אביב ההומה להררית-יחד, יישוב קטן על צלע הר בלב הגליל, מוקף בעיירות ובכפרים ערביים. באחת משיחותיי הראשונות עם שכנה ביישוב היא סיפרה לי שבשעות אחר הצוהריים מגיעים לפה בהליכה "הרבה ערבים" מעראבה הסמוכה, מסתובבים פה לספורט, או הולכים לגן השעשועים עם ילדיהם. ופה כבר הבטן התכווצה, ואחוז בסטריאוטיפים על יישובים קהילתיים קטנים עם שער חשמלי, הכנתי את עצמי לאמירה גזענית במובלע, כזאת של פסאודו־ליברלים שמקטרים על הרעש והלכלוך שהם עושים.
במקום זאת שמעתי: "אז תיזהרו לא לדרוס אותם כשאתם נוהגים בשעות הללו, השוליים צרים ואין מדרכה".
אני מספר את האנקדוטה הזו לא כי היא ייצוג של האוכלוסייה פה – גם בלב הגליל לא חסרים גזענים מוסווים, ואפילו גזענים בוטים וקיצוניים – אלא כי זה תופס משהו מהמהות של היחסים בין העמים בלב הגליל, ששונה ממקומות אחרים בישראל ואף בצפון. החיים המשותפים פה הם פרקטיקה לפני שהם אידאולוגיה – לרבים במשגב אין ברירה אלא לערוך בכל שבוע קניות בעראבה או בסכנין אם הם אינם רוצים לנסוע חצי שעה לכרמיאל; לרבים בעראבה אין ברירה אלא לבוא לגן שעשועים בהררית-יחד. אך למשפחה שלי במרכז זה נשמע כמו לנסוע לביקור במחנה הפליטים בלאטה. בעיניי דווקא זה מה שהופך את האזור למודל האולי מוצלח ביותר בישראל – באופן יחסי – של חיים משותפים.
ופה צריך להבהיר. בנווה שלום תמצאו מודל שוויוני ומודע פוליטית הרבה יותר של הוויה דו־לאומית לעומת המצוי בלב הגליל. אבל בנווה שלום מדובר ביישוב קטן שתושביו עברו מעין סלקציה אידאולוגית – שהרי שם האידאולוגיה-קונספציה קדמה לפרקטיקה של החיים ביחד. לעומת זאת לב הגליל הוא אזור גדול והטרוגני בהרבה, וכולל אנשים עם עמדות אידאולוגיות מגוונות הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים.
במועצת משגב ישנם שישה יישובים בדואיים שכולם זכו להכרה ולפיתוח במהלך שנות התשעים
יש לזכור שתנופת ההתיישבות היהודית האינטנסיבית המודרנית בלב הגליל התחילה כמשהו רחוק מאוד מאידיליה – כפרויקט ייהוד הגליל הגזעני – פרקטיקה של יישוב יהודים על מקסימום שטח (ודחיסה של מקסימום ערבים על מינימום שטח). אבל מאז, המודל נוטה לכיוון השוויוני והמשותף, לפחות יחסית לנהוג בישראל (ובטח בהשוואה לנהוג בתחומי שליטתה – בשטחים).
כך למשל במועצה האזורית משגב, שהיא מרביתו של לב הגליל, הונהג שריון לבדואי כסגן ראש המועצה לענייני בדואים על אף שהבדואים הם רק 30% מתושבי המועצה. בהמשך הפך השריון לתפקיד סגן ראש המועצה באופן כללי. אין זה מובן מאליו במדינה שבה הנוהג הכללי הוא דחיקה פוליטית של הערבים. במועצת משגב ישנם שישה יישובים בדואיים שכולם זכו להכרה ולפיתוח במהלך שנות התשעים, בניגוד חריף למצב בנגב, שם כפרים רבים לא הוכרו וגם אלה שהוכרו בקושי זכו לפיתוח.
כמו כן, אני מכיר לפחות יישוב יהודי קהילתי אחד במועצה שחיים בתוכו בדואים – כמון, שגם בנוי סמוך ליישוב הבדואי כמאנה ברמת קרבה של מטרים ספורים בין הבתים ללא גדר מפרידה ותוחמת – שוב בניגוד גמור לסגרגציה הרווחת בישראל הכפרית. המועצה אף עודדה את מנהלת הר כמון, המטפלת ביחסים בין היישובים השונים על ההר, כמו כמאנה, כמון ומכמנים, ודרכה מטופלות סוגיות משותפות, וראוי בפרט לציון: טיפול מהיר במקרי האלימות הזניחים בשומר חומות כשמרקמים דו־לאומיים אחרים בערו.
מועצת משגב אף ויתרה על שטחים בתחומה לטובת סכנין (אם כי לא בלי מאבק ומתח שקדמו לשיתוף הפעולה בהמשך). אם נזכור שיום האדמה התחיל במשולש דיר חנא, עראבה וסכנין בתגובה להחלטה של ממשלת רבין הראשונה (גילום השמאל) להפקיע אדמות בבעלות ערבים לטובת העיר כרמיאל, נבין את פוטנציאל הנפיצות באזור, ועד כמה אין זה מובן מאליו שלפתע עוברים שטחים (אומנם לא ברמת הקניין אלא ברמת שטח השיפוט) ממועצה יהודית לעיר ערבית.
מודל אידאולוגי של חיים משותפים פונה למשוכנעים, ואילו מודל מבוסס פרקטיקה יכול להרחיב שורות. המחקר הסוציולוגי מלמד אותנו שפרקטיקות ומוסדות יכולים לשנות ולגבש עמדות יותר מכל טור דעה או נאום
אבל ההיסטוריה, הנתונים והקונסטלציות הפוליטיות אינם מספרים את כל הסיפור. יש משהו באווירה בלב הגליל שקשה לתפוס במילים ולצמצם לכדי נתונים. גרתי כמה שנים טובות בלב יפו – אזור דו־לאומי מובהק, שבו יהודים וערבים חיים הרבה יותר בערבוב במרקם אורבני צפוף, כשרבים מהיהודים נוטים שמאלה – ואינני זוכר כזאת רמת אינטגרציה ואינטראקציה בין יהודים וערבים.
אולי כי ביפו הערבים הם מיעוט הולך ונדחק – בשל שילוב של גזענות ממסדית וג'נטריפיקציה, ואולי כי אין שם הכרח להתערבב – ובלב הגליל, אחרי מגמת הפקעה ראשונית, מדובר עדיין ביישובים גדולים, שכרגע פחות מאוימים בדחיקה, עם זהות בטוחה וגאה; וגם בלב הגליל, הערבים הם הרוב. יש בזה משהו מאפשר יותר. אפשר לראות שם ציוויליזציה ערבית מקבילה ועשירה, שהיהודים באים לבקר בה כאורחים, ממש כמו שערבים באים לבקר במתחמים המאופיינים ברוב יהודי.
אלו חיים משותפים כפרקטיקה כי במרקם הסמי־כפרי בלב הגליל אין מנוס אלא לבקר זה את זה, לחיות ביחד, לצרוך ביחד – להתערבב. ובמיטבו המודל גם מאפשר לחגוג ולחלום ביחד.
בעצם, מודל אידאולוגי של חיים משותפים פונה למשוכנעים, ואילו מודל מבוסס פרקטיקה יכול להרחיב שורות. המחקר הסוציולוגי מלמד אותנו שפרקטיקות ומוסדות יכולים לשנות ולגבש עמדות יותר מכל טור דעה או נאום, וסוף סוף זוהי פרקטיקה חיובית. איננו עושים מספיק כדי להציף ולהבליט את המודלים שכבר עובדים בפועל – גם אם לא באופן אידיאלי – כדי לתת השראה ואמונה לאפשרות לעשות זאת בקנה מידה ארצי ואף דו־מדינתי.
