לפני כשנה וחצי, במאי 2024, התפרסם דיווח בניו יורק טיימס שלפיו קבוצה של אנשי עסקים וחברים במוסדות בין־לאומיים מן המזרח התיכון, אירופה וארה"ב נפגשו בדצמבר של השנה הקודמת (2023) כדי לגבש חזון עתידי עבור עזה – לכאורה ממש בעיצומו של קמפיין ההפצצות ההרסני של ישראל על הרצועה בעקבות מתקפת חמאס על העוטף בשבעה באוקטובר 2023.
פרטי התוכנית לא פורסמו באותה כתבה, אך זמן קצר לאחר מכן, במאי 2025, התפרסם בתקשורת הישראלית דיווח על כך שבלשכת נתניהו בוחנים לכאורה את אותה תוכנית כאופציה אפשרית עבור עתידה של עזה. בדיווחים אלו הוצג החזון כיוזמה של "אנשי עסקים בין־לאומיים". לצד הדיווחים בעברית, התפרסמה גם מצגת בשפה העברית המייצגת לכאורה את תמציתו של חזון זה.
בתחילת ספטמבר 2025 התפרסמה מצגת חדשה באנגלית המייצגת לכאורה גרסה חדשה של אותה תוכנית. על פי דיווח של רון קריסי ב־Ynet, "החזון האוטופי" (כדבריו) נבחן כעת גם על ידי ממשל טראמפ. הפרסום הקודם של התוכנית ב־2024 התרחש כזכור בזמן כהונתו של נשיא ארה"ב הקודם ג'ו ביידן. פרסומה מחדש של התוכנית מעלה את השאלה – מה ההבדל בינה לבין התוכנית הקודמת, ובכלל מדוע היא פורסמה כעת, ואילו מטרות היא משרתת?
כדי לענות על שאלות אלו יש לבחון ראשית את עיקריהן של שתי התוכניות ואת המשותף והמבדיל ביניהן.
המצגת מתנה את העברת השלטון בכך שהשלטון המקומי הפלסטיני "יוכיח את יכולתו לקיים דה־רדיקליזציה ודה־מיליטריזציה". לבסוף, שלטון זה אמור להצטרף להסכמי אברהם
תוכנית I – שלושה שלבים לשגשוג
התוכנית הראשונה התפרסמה תחת הכותרת "ממשבר לשגשוג – תוכנית לטרנספורמציה של רצועת עזה: מגרורה איראנית לציר המתון". למעשה, לא מדובר ב"תוכנית" של ממש אלא במצגת קצרה למדי המתווה קווים כלליים של "חזון" עבור רצועת עזה. לפי המסמך, מטרתה של התוכנית היא "עזה משגשגת כחלק מארכיטקטורה אזורית אברהמית". כפי שמשתקף כבר מהכותרת, התוכנית ממקמת את המערכה בעזה כחלק ממאבק כללי יותר נגד איראן – שעזה היא כביכול "גרורה" או "מוצב קדמי" שלה.
בהתאם לכך, הנוכחות של עזה במרחב מוצגת בתוכנית במונחים אזוריים וגאופוליטיים. עזה משבשת את ה"ארכיטקטורה האזורית המתונה" של האזור וכן את החזון האמריקאי של שרשרת אספקה עולמית העוברת מהודו דרך המזרח התיכון ועד לאירופה. רק במקום השלישי נאמר שעזה "מסכלת כל תקווה מדינית פלסטינית עתידית".
אך כל משבר הוא גם הזדמנות, כך גורסת המצגת, שכן עזה ממוקמת בצומת בין שתי דרכי מסחר עתיקות: "דרך הים", שעברה ממצרים לבבל העתיקה ו"דרך הבשמים", שעברה מהודו דרך היבשה ועד אירופה (קשה שלא לזהות כאן ניחוח קל של אוריינטליזם). אם כך הייתה עזה בעבר, הרי היא עשויה לשגשג לכאורה כצומת מסחרית גם בעתיד. לכן המצגת מבקשת להציג תוכנית לטווח ארוך שתהפוך את עזה ממוצב איראני מוכה מלחמה לכאורה לאזור משגשג.
התוכנית מוצגת בשלושה שלבים המייצגים טווחי זמן שונים: הטווח המיידי, זה של 12 חודשים, מתאר בעצם את שלב המלחמה שאמורה לנקות את רצועת עזה מנוכחות החמאס. בשלב זה, ישראל אמורה ליצור "אזורים בטוחים" נקיים מחמאס. באזורים אלו, מדינות האזור הערביות (מצרים, סעודיה, האמירויות, בחריין, ירדן ומרוקו) יקבלו את האחריות למימון הסיוע ההומניטרי ולחלוקתו וכן לפיקוח על ממשל מקומי של פלסטינים מעזה שינהל את "האזורים הבטוחים" הללו.
כך מדינות המפרץ ירוויחו לא רק יציבות והשפעה אזורית ברמה המדינית אלא גם גישה לים התיכון, אלא יותר מכך, התוכנית גם מציינת שהיא תספק למדינות המפרץ גם "מודל התערבות"
בטווח הזמן הבינוני, זה של חמש עד עשר שנים, מדינות ערב אמורות ליצור, תחת מטרייה של אחריות ביטחונית ישראלית, גוף מולטילטרלי שיפקח על שיקום עזה ויממן אותו – שוב, בניהול ישיר של פלסטינים מקומיים מעזה. במקביל לכך, המצגת גורסת כי תיושם מעין "תוכנית מרשל" (שלא נאמר מי יממן אותה) ויוזמות ל"דה־רדיקליזציה" של האוכלוסייה.
בטווח הארוך, המצגת ממשיכה, ישראל תוותר על אחריות ביטחונית ישירה, אך תשמור את הזכות לפעול נגד "איומים ביטחוניים" – בעוד מדינות ערב יעבירו את השלטון המיידי בעזה לממשל פלסטיני – עזתי או המשותף לעזה ול"יהודה ושומרון" (כלשון המצגת). המצגת מתנה את העברת השלטון בכך שהשלטון המקומי הפלסטיני "יוכיח את יכולתו לקיים דה־רדיקליזציה ודה־מיליטריזציה". לבסוף, שלטון זה אמור להצטרף להסכמי אברהם.
ההזדמנות אינה טמונה רק בשילוב של הפלסטינים בברית ה"אברהמית" האזורית – ההרס בעזה גם הוא משום הזדמנות, לפי גרסתם של מנסחי התוכנית, ולכן התוכנית אמורה לכלול בנייה מחדש של הרצועה – כאשר את מחנות הפליטים מחליפות "ערים מתוכננות מודרניות ודינמיות."
כפי שציינו לעיל, ההצדקה העיקרית שהמצגת מספקת לפרויקט היא גאופוליטית. לפי המצגת, הרווחים מן התוכנית מנוסחים גם כן בשפה זו – שלפיה מי שמרוויח מהתוכנית יהיו לא רק ישראל ועזה אלא גם ארה"ב, אך בייחוד מדינות ערב באזור, כולל מצרים, ירדן ומדינות המפרץ – סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין.
כך מדינות המפרץ ירוויחו לא רק יציבות והשפעה אזורית ברמה המדינית אלא גם גישה לים התיכון, אלא יותר מכך, התוכנית גם מציינת שהיא תספק למדינות המפרץ גם "מודל התערבות שיהיה ניתן לחזור עליו גם בתימן, בסוריה ובלבנון" – רוצה לומר, מדובר למעשה בפתח להתערבות צבאית נוספת באזור שנועדה לחסל ישויות הנתפסות גם הן כ"פרוקסי איראני" ואז כביכול לשלבן מחדש בסדר אזורי בהובלת מדינות המפרץ.
לכאורה, השתלבות בהגמוניה האמריקאית מבטיחה גם לעזתים חזון אוטופי של ריבונות עצמית פלסטינית ושגשוג כלכלי גדול הרבה יותר ממה שחוותה עזה אי פעם
בטווח הארוך, עזה אמורה להשתלב במהלך גאופוליטי רחב שהמצגת מכנה "הפיבוט דרומה". רוצה לומר, עזה – והמזרח התיכון כולו – יתנתקו מאיראן בצפון־מזרח המזרח התיכון מפני שזו מפיצה "אי־יציבות ורדיקליזם", ויפנו אל עבר דרום־מערבו של המזרח התיכון. לפי המצגת, פירוש הדבר שעזה יכולה להשתלב בפרויקטים בסדר גודל מקומי ואזורי שישלבו שוב בין עזה, ישראל ומדינות המפרץ ומצרים.
המצגת פורסת חזון אוטופי לכאורה שעל פיו עזה משתלבת באזור סחר חופשי הכולל לא רק אותה אלא גם את הנגב המערבי הישראלי ואת אל־עריש שבסיני. אזור זה אמור להפוך לאזור סחר עם ארה"ב, מדינות אירופה ומדינות המפרץ, וגם להיות מוקד אזורי עבור ערים כמו NEOM שבסעודיה, אלכסנדריה וחיפה. מסילות רכבת יחברו את עזה לנמלי תעופה וים באל־עריש, והאזור ייתמך אנרגטית על ידי מאגר הגז שלחופי עזה ועל ידי מאגר תמר. גם הבנייה מחדש של עזה תיעשה בחומרי גלם ממדינות המפרץ – מה שיוביל לביקושים גבוהים בשווקים של מדינות אלו.
התוכנית מציעה בקצרה גם "מקרה בוחן" אפשרי שבו תהפוך עזה בעוד עשר שנים לאזור שימוקמו בו מפעלים לייצור רכבים חשמליים, בין השאר, יש לציין, תוך ניצול של כוח האדם הזול יחסית בעזה. מפעלים אלו יתבססו על חומרי גלם ממדינות המפרץ, והמוצרים הסופיים יובלו לאירופה דרך נמל אל־עריש.
מבחינה גאופוליטית אם כן, מדינות המפרץ בולטות בתוכנית זו כמרוויחות העיקריות של התוכנית (מלבד ישראל, ארה"ב והפלסטינים). למרות זאת, התוכנית עדיין מתעקשת שהיא מציעה רווחים של ממש גם למדינות אחרות באזור, בייחוד מצרים וירדן, שנתפסות בה עדיין כשותפות חשובות וכבעלות ברית שיש לתת עליהן את הדעת.
הבנת החזון בהקשרו: מועד הניסוח, מועד הפרסום
ברמה הגדולה יותר, התוכנית מבנָה מרחב אזורי שנתון לכאורה במאבק בין כוחות הכאוס של איראן לבין כוחות הסדר של ארה"ב ומדינות המפרץ – שהגמוניה אזורית שלהן קשורה הדוקות גם לרווח כלכלי ולשליטה בנתיבי הסחר הבין־לאומיים. לכאורה, השתלבות בהגמוניה האמריקאית מבטיחה גם לעזתים חזון אוטופי של ריבונות עצמית פלסטינית ושגשוג כלכלי גדול הרבה יותר ממה שחוותה עזה אי פעם, בייחוד מאז הקמת מדינת ישראל; שכן גם בשנים המשגשגות ביותר של כלכלת הרצועה מאז 1948, שימשה אוכלוסיית עזה כמעין פרולטריון של תעשיות הבנייה והחקלאות הישראליות וכלכלתה נותרה משועבדת לכלכלה הישראלית.
כיצד אם כן יש להבין מסמך זה? מובן שישנו יסוד של הגזמה בכל "תוכנית" גרנדיוזית שכזו, אך בהקשר זה בולט הניתוק המוחלט בין התוכנית לבין המציאות הממשית בעזה, לא רק אחרי ה־7.10 אלא לכל אורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. לטעמי, יש לקרוא תוכנית זו ככלי שבו השתמש המשטר הישראלי כדי להצדיק את מעשיו, ועל כן חשוב גם לקרוא אותה בהקשר ובזמן שבו היא פורסמה.
כזכור, הדיווחים על פרסום התוכנית ציינו שהיא הוצגה לכאורה בפני ממשלת ישראל כבר בדצמבר 2023, אך היא פורסמה רק לקראת סוף אפריל 2024, שנה לאחר מכן. ניתן לשער שפרסום התוכנית נעשה מטעם ממשלת ישראל או מטעם גורמים המקורבים לה, ושהרקע הוא בין השאר ההסלמה הישראלית אל מול איראן שאירעה במספר השבועות שקדמו לפרסום התוכנית – חילופי מהלומות שישראל התחילה על ידי כך שתקפה וחיסלה גנרל איראני בבניין דיפלומטי בדמשק, ושנענתה במתקפת טילים וכטב"מים איראנית ישירה על ישראל ב־14 באפריל.
כזכור, מתקפה זו יורטה ברובה על ידי קואליציה אזורית שכללה לא רק את ישראל וארה"ב אלא גם את ירדן. התוכנית משקפת אם כן את המהלך המרכזי של המשטר הישראלי באותה עת – שעיקרו היה לכרוך את המלחמה בעזה, שהלגיטימציה העולמית שלה כבר החלה מזמן לדעוך, עם מערכה אזורית כנגד "המחנה הרדיקלי" האיראני, שזכתה ללגיטימציה מערבית ואמריקאית רחבה ונוסחה כתואמת את האינטרס האמריקאי של הגמוניה אזורית במזרח התיכון.
יש להדגיש שניסוח זה תאם במיוחד תפיסה של ממשל ביידן, שבניגוד לממשל טראמפ הבדלני (לכאורה) ביקש דווקא לשמר ולחזק את ההגמוניה האמריקאית ברחבי העולם.
התוכנית מתמקדת לא בהכרח בהסדרי הממשל בעזה אלא ב"קרן GREAT" – המנגנון שאמור להשקיע בשיקום כלכלת עזה
תוכנית II – נתיב כלכלי לגדולה
מהם אם כן ההבדלים המרכזיים בין תוכנית זו לבין התוכנית שפורסמה בתחילת ספטמבר 2025, כשנה וחצי מאוחר יותר? ראשית כול, יש לציין שהתוכנית השנייה פורסמה במסמך מפורט הרבה יותר, בן כמעט 40 עמודים, ובאנגלית. כותרת התוכנית היא The GREAT Trust – ראשי תיבות של Gaza Reconstitution, Economic Acceleration and Transformation לכאורה, אך שם שקשה שלא לראות בו את האידיום הטראמפיסטי של Make America Great Again.
שנית, בולט שעיקר החומר שנוסף לתוכנית הנוכחית מתייחס לאספקטים הכלכליים שלה – מה יהיה מודל המימון שלה, אילו פרויקטים בדיוק עתידים להיבנות בעזה העתידית, ואיך מכניזמים פיננסיים שונים כמו "טוקניזציה" ושותפות ציבורית-פרטית יסייעו לממן את הבנייה מחדש של עזה, לכאורה.
יותר מכול, ההצדקה לתוכנית מוצגת ככלכלית – מאז השתלט חמאס על הרצועה, התוכנית החדשה טוענת, שווייה הכלכלי ירד לאפס – בניגוד לגדה, שם המשיכה הכלכלה לצמוח לאט. הבנייה מחדש של עזה תהפוך אותה אם כן לראויה מחדש לשילוב – בעיקר בסדר הכלכלי העולמי. בהתאם לכך, התוכנית מתמקדת לא בהכרח בהסדרי הממשל בעזה אלא ב"קרן GREAT" – המנגנון שאמור להשקיע בשיקום כלכלת עזה.
בניגוד לתוכנית הראשונה, מנגנון זה אינו אמור להיות בהכרח בפיקוח מדינות ערב – אלא, לפחות בהתחלה, מנגנון בשליטת ישראל וארה"ב.
"כמו האסטרטגיה של אוסמן בפריז של המאה ה־19, התוכנית הזו מכוונת לטפל באחד משורשי ההתקוממות המתמשכת בעזה – התכנון העירוני שלה"
גם נושא התוכניות לבנייה מחדש של עזה מפותח הרבה יותר בתוכנית הנוכחית, באופן שנראה כמעט אבסורדי לאור ההרס המתעצם בעזה. במקום הרמיזה הכללית לבנייה מחדש של ערי רצועת עזה כערים בעלות תכנון מודרני, התוכנית הנוכחית מציעה חזון גרנדיוזי שבמסגרתו יוקמו שש ערים חדשות ברצועת עזה, שיאורגנו סכמטית בשתי שורות מקבילות של שלוש ערים כל אחת. סביבן יעבור "הכביש המהיר על שם מוחמד בן סלמאן", וביניהן יעבור "הכביש המהיר על שם מוחמד בין זיד".
התוכנית מדגישה כי לא מדובר בסתם ערים, אלא במעין "ערים חכמות" אוטופיות, שיצטיינו לא רק בתכנון עירוני רציונלי לעילא אלא בשירותים ובכלכלה שיתבססו על "מערכות דיגיטליות מבוססות זהות שיופעלו על ידי AI". התוכן הפוליטי של מערכות אלו מפורש בתוכנית, שעל פיה "כמו האסטרטגיה של אוסמן בפריז של המאה ה־19, התוכנית הזו מכוונת לטפל באחד משורשי ההתקוממות (insurgency) המתמשכת בעזה – התכנון העירוני שלה."
האנלוגיה כאן מפורשת: כפי שהברון אוסמן הרס את שכונותיה העניות, הפרולטריות של פריז – שסמטותיהן המפותלות סיפקו אינספור הזדמנויות להתבצרות ולחסימה על ידי בריקדות – והחליפן בשדרות ישרות ומפולשות שבהן יכול היה צבא צרפת לעבור בקלות, כך גם התוכנית החדשה בעזה נועדה לאפשר שליטה קלה יותר באוכלוסייתה.
הערים האמיתיות של עזה, ערים קונקרטיות בעלות שם והיסטוריה של פליטות, עוני, סבל והתנגדות, שחלק עצום מהן כבר נחרב ואת חלקן הצבא הישראלי מתכנן להרוס בקרוב, הופכות בדיעבד ל"בעיה" שיש לפתור. ההרס האמיתי שלהן מוצדק באופן גרוטסקי על ידי פנטזיה של ה"ערים החכמות" – הרציונליות, הכנועות והפרודוקטיביות – שיבואו במקומן.
האינטרס הכלכלי של הקרן האחראית לשיקום עזה הוא שכמה שיותר עזתים "יסכימו" להגר ממנה. התוכנית אף מעריכה ש־1% מן האוכלוסייה שיסכימו להגר יסתכמו בחיסכון של 500 מיליוני דולרים לקרן
החזון הזה מנוסח כאמור באידיום של עמק הסיליקון – המשקף, יש לשער, את כוחם הפוליטי העולה של גורמים שמרניים בתעשיית ההייטק האמריקאית במסגרת הקואליציה של ממשל טראמפ. כך, אל ה"ערים החכמות" וה־AI מצטרף מודל המימון של פרויקט זה, המתבסס על "טוקניזציה" ו"בלוקצ'יין". למעשה, מדובר בתהליך שיאפשר הפיכה של נכסים ברצועה, כולל חלק גדול מן האדמות הציבוריות והפרטיות שבה, ל"טוקנים" דיגיטליים שייסחרו בבורסת הבלוקצ'יין.
כך לכאורה, השקעה פרטית רבה יותר אמורה להימשך באופן דיפוזי לפרויקט של שיקום הרצועה.
גם ציר הזמן משתנה בתוכנית זו – בשלב הראשון, שאמור לארוך גם הוא 12-6 חודשים, ישראל לא תתקיף אזורים הומניטריים שבתוכם יפעלו מדינות ערב בחלוקת סיוע. עתה ארגון GHF, שהקימה ישראל כדי "להשתלט" על חלוקת הסיוע ברצועה, הוא זה שאמור לחלק את הסיוע ב"אזורים הנקיים" ברצועה כל עוד לא סיימה ישראל "לפרק את חמאס". בשלב השני, במקום שייכנס לפעולה גוף מולטילטרלי בפיקוח מדינות ערב, תיכנס לפעולה קרן GREAT – ש"תקפל" לתוכה גם את מנגנון GHF. השתתפות של מדינות ערב בקרן היא אופציונלית בלבד – רק אם הן תבחרנה להשקיע בה.
לבסוף, לאחר מספר שנים בלתי־ידוע, תעבור השליטה על עזה מן הקרן ל"ישות פלסטינית שעברה דה־רדיקליזציה". בשלב הסופי, ישות פלסטינית זו עשויה גם לחתום על הסכם עם הקרן, שיבטיח תמיכה ארוכת טווח של הקרן בתמורה לכך שזו האחרונה תשמור על חלק מסמכויותיה. בתוכנית החדשה, GHF (ולא מדינות ערב) הוא גם זה שאחראי לתפעל את "האזורים הבטוחים" לעזתים, שיהיו חופשיים מנוכחות חמאס, ובהם יחולק סיוע הומניטרי.
חידוש משמעותי של התוכנית הוא שהיא מדברת בגלוי על "יישוב מחדש מרצון" של עזתים. על פי התוכנית, עזתים שיעברו למדינה אחרת יקבלו פיצוי כספי לצד סבסוד שכר דירה למשך 4 שנים וסבסוד אוכל במשך שנה. מחברי התוכנית מעריכים שרבע מן העזתים יסכימו ל"יישוב מחדש מרצון", ומתוכם 75% יבחרו שלא לשוב לעזה כלל. מאידך גיסא, מתוך 75% מאוכלוסיית עזה שתישאר ברצועה, התוכנית מעריכה כי 90% (כלומר למעשה כמעט כולם) יהיו זקוקים לדיור זמני.
מחברי התוכנית מפרטים שורה של השקעות מסיביות בכלכלת עזה, שאמורות להפוך אותה שוב לטריטוריה בעלת ערך כלכלי. לפי מחברי התוכנית, ערכה של הרצועה אמור לעלות מ־0 ל־320 מיליארדי דולרים תוך עשר שנים
כאן מחברי התוכנית מבצעים מהלך כלכלי כמעט שומט לסתות – הם מעריכים כי כל עזתי שעוזב את עזה משמעותו חיסכון של 23 אלף דולרים, שכן סך כל הסיוע לעזתי שיסכים לעזוב למדינה שלישית עומד על 9,000 דולר, בעוד עלות השיקום והדיור לכל עזתי שיישאר בעזה מוערכת ב־32 אלף דולר. רוצה לומר, האינטרס הכלכלי של הקרן האחראית לשיקום עזה הוא שכמה שיותר עזתים "יסכימו" להגר ממנה. התוכנית אף מעריכה ש־1% מן האוכלוסייה שיסכימו להגר יסתכמו בחיסכון של 500 מיליוני דולרים לקרן.
לצד חישוב זה, מחברי התוכנית מפרטים שורה של השקעות מסיביות בכלכלת עזה, שאמורות כאמור להפוך אותה שוב לטריטוריה בעלת ערך כלכלי. לפי מחברי התוכנית, ערכה של הרצועה אמור לעלות מ־0 ל־320 מיליארדי דולרים תוך עשר שנים. מעבר לבניין ה"ערים החכמות", ההשקעות המפורטות הן בניית רכבת ונמל עמוק, שיקום מערכת הרפואה, בניית תשתית אינטרנט מתקדמת, השקעה בתעשיית התיירות והשקעה בייצור מתקדם וכמובן, בהתאם לאופנת עמק הסיליקון שכבר ראינו את רוחה במסמך – הקמה של מרכז דאטה.
לצד ההערה בדבר התשואה הצפויה מהשקעות אלו, התוכנית מציגה גם הערכה מפורטת של ההשקעה הדרושה ל"ביטחון" הרצועה: על פי התוכנית, אמורים להיות מוקמים כוחות שיטור מקומיים, אך לצידם ימשיכו לפעול כוחות זרים – בעיקר "קבלני אבטחה" פרטיים.
לבסוף, מחברי התוכנית מפרטים את הדרכים לצמצום ההשקעה הנחוצה לשיקום הרצועה. דרך אחת היא מינוף ההשקעות הציבוריות על ידי שותפויות בין הקרן לבין המגזר הפרטי. לפי מחברי התוכנית, עידוד שותפויות עם המגזר הפרטי הוא דרך טובה להקטין את כמות ההשקעה הנחוצה לשיקום הרצועה. דרכים נוספות שמחברי התוכנית מציעים הן עידוד של עזתים להגר מן הרצועה (מהלך שכפי שראינו אמור לדעתם לחסוך כסף רב) ומימון של חלק מההשקעה באמצעות חוב ציבורי שיוטל על הרצועה – שקרקע ציבורית תשמש לו כביטחונות.
הטרנספורמציה היסודית שעזה אמורה לעבור במסמך זה איננה באמת מ"פרוקסי איראני" ל"שחקן מתון" החבר בהסכמי אברהם – אלא מטריטוריה שאין לה שווי כלכלי לטריטוריה מניבה כלכלית
הדומה והשונה
אם כן, מה המשותף ומה השונה בין שתי התוכניות שסקרנו כאן? ראשית, בולטת היעדרותן הכמעט מוחלטת של שתיים מן השחקניות שעיצבו לכאורה את פניו של המסמך הקודם – איראן ומדינות ערב, בייחוד אלו האחרונות. מדינות ערב כמעט שאינן מוזכרות במסמך – הן כבר אינן אמורות להיות אחראיות לניהול הרצועה בטווח הבינוני, והמסמך איננו מנסה להציג את התועלת שהן עשויות להפיק מהסדר לשיקום הרצועה.
גם כלכלית הן אינן נוכחות כלל – במסמך הנוכחי נעלמת התוכנית הכלכלית לקישוריות עם מצרים דרך נמל אל־עריש, ורצועת עזה כבר אינה מנוסחת כצומת בין מדינות המפרץ למזרח התיכון.
איראן מנגד אומנם מוזכרת בכותרת המשנה, והתוכנית הנוכחית מזכירה גם את ה"פיבוט לדרום" של המזרח התיכון – אך גם היא אינה נוכחת מעבר לכך במסמך. ובכלל, הטרנספורמציה היסודית שעזה אמורה לעבור במסמך זה איננה באמת מ"פרוקסי איראני" ל"שחקן מתון" החבר בהסכמי אברהם – אלא מטריטוריה שאין לה שווי כלכלי לטריטוריה מניבה כלכלית. הדבר משליך גם על האופן שבו התועלת לפלסטינים מוצגת – המסמך כבר כמעט שאינו מרגיש צורך להבטיח שסופה של התוכנית יהיה ריבונות פלסטינית מלאה בעזה ובגדה.
את השינויים הללו יש לייחס לשני גורמים עיקריים. ראשית כול, יש להביא בחשבון את התבוסה הצבאית שהנחילה ישראל לבעלות בריתה של איראן בציר ההתנגדות – בייחוד חזבאללה – ובסופו של דבר גם לאיראן עצמה. התבוסה הזאת משמעותה שאיראן היא גורם משמעותי הרבה פחות – הן כי בפועל פחות צריך להתחשב בכוחו ובהשפעתו האזורית, שהתבררה במידה רבה כנמר מנייר, והן כי הוא כבר אינו מספק הצדקה משכנעת כל כך להמשך הפעילות הצבאית של ישראל בעזה.
אם ישראל מרגישה בטוחה בעוצמתה הצבאית, אין לה צורך להתחשב במדינות האזור, שעבורן עידוד הגירה של פלסטינים מחוץ לעזה הוא דגל אדום
ניתן לשער כי לתבוסה של איראן ובעלות בריתה יש גם השפעה על כך שהמסמך פחות מרגיש צורך לפנות ל"ברית אזורית" אפשרית של מדינות ערב, ישראל וארה"ב שאמורה לעמוד כנגד ההשפעה האיראנית באזור ובמקביל לקבל את האחריות לשיקום הרצועה – ישראל מרגישה שכוחה הצבאי מספיק כדי לכונן עליונות, ואין לה צורך במדינות האזור.
לבסוף, סביר מאוד שזוהי גם הסיבה לכך שהמסמך אינו מהסס לדבר על "עידוד הגירה" של עזתים בריש גלי – אם ישראל מרגישה בטוחה בעוצמתה הצבאית, אין לה צורך להתחשב במדינות האזור, שעבורן עידוד הגירה של פלסטינים מחוץ לעזה הוא דגל אדום.
למרות זאת, יש לציין שזהו רק גורם אחד משמעותי – הגורם השני הוא כמובן החלפתו של ממשל ביידן בממשל טראמפ. לכך יש שתי השפעות מרכזיות: ראשית, ברור שלממשל טראמפ אכפת הרבה פחות מלשמר מראית עין של כיבוד זכויות האדם של הפלסטינים. טראמפ בעצמו לא היסס לנופף ב"תוכנית הטרנספר" לפני מספר חודשים – על אף שבהמשך חזר בו.
אבל יותר מכך, אם שאיפתו של ממשל ביידן הייתה לכונן מחדש את ההגמוניה האזורית של ארה"ב במזרח התיכון, וזוהי השפה שבה הוא ניסח את תמיכתו בישראל, ממשל טראמפ מנסח את עצמו בצורה בדלנית. לטראמפ, לכאורה, לא אכפת מן ההגמוניה האמריקאית במזרח התיכון – אבל בהחלט אכפת לו מכסף. בהתאם לכך, כפי שראינו, השפה הגאופוליטית שבה המסמך הקודם מנוסח הופכת כאן באופן כמעט מוחלט לשפה כלכלית – לא רק שהרצועה היא "השקעה" שאמורה להחזיר שווי מסוים, אלא שקרן השיקום של עזה – גוף כלכלי במובהק – הוא זה שאמור לקבל לידיו את ניהול הרצועה מבחינה פוליטית עד שהפלסטינים יהיו מוכנים לממשל עצמי.
נדמה שאפשר לקרוא את המסמך כניסיון לספק דימוי "נקי" למהלכים הגוברים של ניהול האוכלוסייה שישראל מבצעת בעזה
מובן שיש לקרוא כאן בין השורות – קשה להאמין שמישהו בישראל או בארה"ב מתכוון "לבנות מחדש" את עזה כפוליס חכמה ועתידנית בזמן שממש אותן המדינות עסוקות כעת בהריסתה של הרצועה עד ליסוד ובטבח ובהרעבה של תושביה. גם את המסמך הזה יש לקרוא כניסיון הצדקה למעשיה של ישראל בעזה. ככזה, חשוב לשים לב ש"קרן השיקום של עזה" מנוסחת במסמך בעצם כיורשת עתידית של GHF, ארגון הפרוקסי לחלוקת הסיוע ההומניטרי שהקימו ישראל וארה"ב בסיוע "אנשי עסקים" פרטיים.
הזוועות שחולל ארגון זה כבר ידועות לכול – באמצעות הארגון, ניסתה ישראל להוציא את חלוקת הסיוע מידי האו"ם ומידי ארגונים הומניטריים בין־לאומיים. במקום ה"אזורים הבטוחים" שהובטחו לחלוקת הסיוע, נאלצו המוני עזתים רעבים ללכת ברגל למספר זעיר של נקודות חלוקה בעלות חזות אפוקליפטית, ובהן הן ניהלו מלחמת כל בכול כדי להשיג מעט מן הסיוע הלא־מספק שחילק הארגון – וכל זאת בשעה שכוחות צה"ל "מסדירים" את תנועתם על ידי אש חיה.
אם כן, נדמה שאפשר לקרוא את המסמך כניסיון לספק דימוי "נקי" למהלכים הגוברים של ניהול האוכלוסייה שישראל מבצעת בעזה. אם עד כה תמיד היה עימות חיצוני שהצדיק את המתרחש ברצועה, עתה כבר אין כזה בנמצא, וישראל הולכת ומוצאת את עצמה בסיטואציה שבה היא צריכה לנהל את החיים האזרחיים ברצועה, אך מדיניות הניהול של ישראל היא בפועל השמדה, טיהור אתני והרעבה.
כמו המסמך הקודם, גם המסמך הזה נועד להציג מעין "עולם מראה" המקביל למציאות האמיתית שברצועת עזה ומצדיק אותה – פעולות ההשמדה של ישראל אינן השמדה; הן כביכול חלק ממהלך "הומניטרי" ארוך טווח.
יש לשים לב שבגרסה הזו של המסמך, אפילו יותר מן הגרסה הקודמת, הפלסטינים עוברים דה־הומניזציה מוחלטת על ידי הכנסתם לחישוב הכלכלי – כך, פלסטיני שעוזב את הרצועה הוא יתרון מפני שהוא חוסך כסף על שיקומו, ואת שיקום הרצועה אפשר לממן בין השאר על ידי חוב ציבורי שיוטל על תושבי הרצועה עצמם.
האבסורד כאן בולט לעין: אם "השקעה" ברצועה אמורה להיות השקעה מניבה, ורצועת עזה אמורה להפוך מנטל לנכס כלכלי, הרי שאין כל היגיון בעידוד הגירה של חלק גדול מהאוכלוסייה – לכאורה כוח עבודה יצרני פוטנציאלי – ומובן שאין כל היגיון בהטלת חוב משתק על הישות המדינית החדשה שאמורה לקום בעזה, שיסנדל את פעילותה הכלכלית. מדהים למדי לראות שמחברי המסמך הרגישו צורך להגביל אפילו את ההשקעה הכלכלית – הדמיונית לגמרי – בשיקום של רצועת עזה.
נסכם – מה בעצם הטעם לקרוא מסמכים אלו, אף שברור (לפחות לכותב שורות אלו) שדבר ממה שכתוב בהם אינו הולך להתממש? הצדקה חלקית לכך סיפקנו לעיל – כפי שטענו, מסמכים אלו הם מסמכי תעמולה שאמורים להצדיק את פעולותיה של ישראל (בתמיכה אמריקאית) ברצועה על ידי הטענה שיש למעשים אלו איזושהי תכלית או מטרה עתידית. ככאלו, הם מספקים חלון – לא בהכרח להתרחשויות במציאות אלא למנגנונים המשמשים להצדיק מעשים אלו.
אבל העובדה שתוכניות כאלו מייצרות "עולם מראה" מלמדת בין השאר גם על הכוונות של ישראל במציאות – גם אם יש לקרוא בין השורות כדי לראות את ההשתקפות המבעיתה שלה בחזונות הוורודים שמסמכים אלו מציירים.
