המאמר הזה פותח סדרת מאמרים חודשית על עזה, הנכתבת מנקודת מבט פלסטינית-עזתית ומעניקה מקום לקולות ולעדויות מתוך הרצועה. כמעט שלוש שנים אחרי המלחמה, וגם בתקופה שמוגדרת כ"הפסקת אש", ההפצצות עדיין נמשכות, והעזתים שנותרו מנסים לשרוד במציאות בלתי־נסבלת לאחר שרוב מבני הרצועה נהרסו. בתקשורת הישראלית כמעט שאין שיח שיטתי על הנעשה בעזה, ורבים מהישראלים כלל אינם יודעים מה מתרחש בה.
הסדרה אינה מבקשת רק לסכם את אירועי החודש, אלא להתבונן במה שמשתנה בחיי האנשים, לנתח את השינויים הללו ולהבין מה הם חושפים על עזה, על החברה שבתוכה ועל הכוחות שמעצבים את המציאות בה, מבפנים ומבחוץ.
עזה והעזתים אינם עומדים להיעלם; הם מצויים בלב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולכן ההתבוננות בחייהם וביומיום שלהם איננה רק תנאי להבנת הסכסוך או לדמיון עתיד אחר באזור, אלא גם חלק מן האחריות שלנו להכיר בעוולות הנמשכות ולשמוע את הקולות היוצאים מן הרצועה.
הימין הישראלי שולל מן הפלסטיני את אנושיותו בקול רם; הבעיה היא שגם השיח הישראלי המנומס יותר עושה זאת לפעמים בלשון שקטה יותר
שכול וזיכרון
לא קשה לאדם לזכור את מתיו. הזיכרון של אדם שאבד אינו מצטמצם לשם שלו. היעדרותו מומחשת בכל פרט: בבגד ישן, בכיסא ריק, בפרטים שכמעט איש אינו שם לב אליהם. הקושי, כפי שניסח זאת פעם דויד גרוסמן, הוא שכל צד יוותר על התפיסה שלו כקורבן היחיד בסכסוך. לא כדי לכתוב את כל הקורבנות ברשימה אחת, ולא כדי למחוק את ההבדל בין מי שמחזיק בכוח לבין מי שנמחץ תחתיו, אלא כדי שזיכרון הקורבנות הישנים לא ירבצו לפתחם של הקורבנות החדשים. זיכרון צודק אינו דורש מן הקורבן החדש להתנצל בפני הקורבן הישן על כך שנהרג אחריו.
יותר מאלף ימים עברו מאז טבח השבעה באוקטובר. אלף ימים, ועדיין יום ראשון לא הגיע. איך יגיע, כשהשבת ההיא עדיין תקועה בבתים רבים: הורים שנרצחו לעיני ילדיהם, ילדים שלא חזרו אל הוריהם, אזרחים שיצאו למסיבת מוזיקה או ישנו בבתיהם הנמצאים סמוך לגבול, ואז בבת אחת נפתחו עליהם שערי האימה עם מראות שאינם ראויים לאף אדם. אף לא סיפור היסטורי צודק רשאי לחלוף מעל האירוע הזה כאילו היה פרט נוסף בתוך היסטוריה מדממת ארוכה.
באותו יום נהרגו 1,195 בני אדם, בהם 815 אזרחים, ו־251 בני אדם נחטפו לעזה. בין אותם אזרחים היו 39 ילדים מתחת לגיל 18, ובהם ילדים שטרם מלאו להם שש. אלה אינם מספרים שמובאים רק כדי למלא את חובת הדיוק; אלה שמות הכלואים בתוך מספר, נשמות שהיו אמורות לקום לבוקר נוסף.
המספרים האלה אינם יכולים לשמש רק נקודת מעבר שהטקסט עובר דרכה אל הכאב של הצד השני, וגם לא הקדמה שמוזכרת מתוך חובה שנועדה רק לעמוד בתנאים הנדרשים כדי לדבר על סיפור אחר. אסור לצמצם את הקורבנות למשבצת לאומית או פוליטית, ואי־אפשר לעשות איפה ואיפה. אזרח שנהרג אינו מגלם את הקורבן האולטימטיבי כשהוא ישראלי, ומצטמצם לידי מספר אחד מיני רבים כשהוא פלסטיני. או שרואים את הפשע במלואו, או שההרג הופך מפשע להערת שוליים בשפת המנצח.
הסיפור ההיסטורי אינו צודק כאשר חלק מהקורבנות זוכים לקבל פנים והנצחה, ואחרים נשארים תקועים בקור של רשימת ההרוגים, של הסטטיסטיקה
דבר אינו מצדיק הרג אזרחים; לא בקיבוץ, לא בפסטיבל, לא בבית עזתי ולא באוהל שדייריו מחכים לקמח או לגלון מים. זהו כלל מוסרי שאינו אמור להזדקק לתרגום, ואינו מותנה בלאום של הקורבן. מי שזקוק לזהות ההרוג לפני שהוא מחליט אם הריגתו היא פשע, אינו מגן על המוסר; הוא מנהל איתו משא ומתן.
אבל השאלה, אחרי אלף ימים, כבר אינה רק איך נזכור את שבעה באוקטובר. השאלה היא מה עשתה הפוליטיקה הישראלית בזיכרון הזה. האם הפכה אותו להבטחה להגנה על אזרחים מפני הרג או סכנה? או לאוצר מילים שלם של מקרים חריגים שבהם ניתן לחשוד – אוצר מילים שבו גם האוהל חשוד, והתור לקבלת סיוע הומניטרי חשוד, וההתקרבות לקו שהוא חסר משמעות לאדם הרעב חשודה גם היא. אוצר מילים שבו הפלסטיני, חי או מת, מתבקש להציג הוכחה שהוא באמת אזרח.
וכאן הבעיה אינה רק בכך שהימין הישראלי שולל מן הפלסטיני את אנושיותו בקול רם; הבעיה היא שגם השיח הישראלי המנומס יותר עושה זאת לפעמים בלשון שקטה יותר, כשהוא שואל על כל פלסטיני שנהרג: איפה הוא היה? למה היה שם? והאם היה קרוב מספיק למשהו כדי שלא ייחשב עוד לאזרח?
הסיפור ההיסטורי אינו צודק כאשר חלק מהקורבנות זוכים לקבל פנים והנצחה, ואחרים נשארים תקועים בקור של רשימת ההרוגים, של הסטטיסטיקה. הבעיה אינה שהעולם אינו מכיר את המספרים; הוא מכיר אותם היטב. הוא פשוט למד לישון ביניהם.
כשאישה חולקת אוהל אחד עם אחיה, מה שמפריע כאן אינו רק המרחב המוגבל, אלא שאלות עמוקות יותר: לאן הולך אדם כשהוא צריך להיות לבדו?
על מגורי קבע באוהל דל
בעזה, הסבל של האזרחים מתחיל מפרט קטן הרבה יותר מהשפה הפוליטית: בדֶלֶת. מראם (שם בדוי), אישה מאזור אל־מוואסי, אומרת: "האוהל שלי לא גנב ממני רק את הבית; הוא גנב ממני גם את הדלת". היא אינה מחפשת מותרות בעיר שפרטי החיים הקטנים בה הותשו עוד לפני שבתיה נהרסו. היא מחפשת רגע שבו איש לא יראה אותה; מרחב קטן שישאיר אותה לרגע שקט עם גופה; גבול פשוט שיאפשר לה להיות עם משפחתה אבל לא להיות חשופה בפני משפחתה כל הזמן.
במקום כזה, פרטיות אינה רק זיכרון ישן מהחיים הקודמים, היא הופכת לאחד מתנאי החיים בכבוד.
מראם אינה אומרת זאת כמטפורה ספרותית. הדלת כאן אינה חתיכת עץ שנעלמה מבית שהופצץ. הדלת היא הגבול הדק בין הגוף האישי לבין האחרים, בין העייפות למנוחה, בין חיים שאדם יכול לסדר בשקט לבין חיים שבהם כל תנועה נעשית גלויה.
כשאישה חולקת אוהל אחד עם אחיה, מה שמפריע כאן אינו רק המרחב המוגבל, אלא שאלות עמוקות יותר: לאן הולך אדם כשהוא צריך להיות לבדו? לאן הולכת אישה כשהיא אינה רוצה שהיגיינה אישית, החלפת בגדים או טיפול בגופה יהפכו למשהו שצריך לחכות לו או לתזמן? בבית הישן שלה, הדלת הייתה בולעת את השאלות האלה לפני שהופיעו. באוהל הן נשארות תלויות באוויר, כבדות וחשופות, כאילו גופה איבד את הדבר האחרון ששמר על שתיקתו.
שלוש שנים לתוך המלחמה בעזה. צורת המגורים הפכה לגבול בין מי שמחזיק בשוליים קטנים של פרטיות לבין מי שכל חייו מתקיימים בצפיפות שאינה מעניקה לו אפילו את זכותו להיעלם מן העין. בקיץ הנוכחי בעזה האוהל כבר אינו רק תחליף לבית. הוא מבחן יומיומי לגוף, לחום וליכולת לשאת את מה שאי־אפשר לשאת. הצל עצמו הופך לברכה; הקיר הופך לפריווילגיה, והחדר מספק הגנה והצלה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם.
מחסור במים הנמשך לאורך זמן משמעותו שלא ניתן לבשל, לכבס; שאי־אפשר לנקות אוהל שהעלה ריח, ושאנשים באוהל אינם מצליחים להירדם משום שהזיעה והאבק של היום עדיין דבוקים לעורם
וכשהאוהל אינו מצליח להגן על מי שבתוכו מפני החום, האבק והמחלות, היכולת לשכור בית היא כיום חלק משוק ההישרדות עצמו: מי שיכול לשלם יותר מאלף שקל בעבור חדר קטן, קונה לעצמו מעט כבוד; מי שאינו יכול, נשאר באוהל, לא משום שבחר בו, אלא משום שהמלחמה שללה מהאנשים לא רק את בתיהם, אלא גם את יכולתם לשלם את מחיר הדלת.
המחסור במים
ומן האוהל אל המים, השאלה אינה משתנה בהרבה. האזרח שמתבקש כל הזמן להוכיח את עצם היותו אזרח, מתבקש גם לסדר לעצמו את תנאי החיים הבסיסיים שכל אזרח בכל מקום בעולם זוכה להם. הימים ברצועה אינם נמדדים במה שאנשים הספיקו לעשות, אלא במה שהצליחו לשאת או להמתין לו: גלון מים לשתייה וגלון לכביסה אם נשאר משהו.
מים, בחיים יציבים, אינם דורשים מחשבה ארוכה. פותחים ברז, והחיים מגיעים בצורתם הפשוטה ביותר. אבל בחיי הנרמסים, נהפכו המים לתוכנית שממלאת את כל היום: מי ילך להמתין היום? מי יעמוד בתור? מי יישא אותם בדרך חזרה? אילו מים ראויים לשתייה, אילו יישארו לכביסה, ומי יצטרך לדחות את המקלחת ליום אחר משום שלא נשארו מספיק מים למקלחת?
בחודש יוני, יותר מ־70% מתושבי הרצועה היו תלויים במים המובלים במכליות, כאשר עתיד האספקה הזאת עומד בפני איום בשל פערי מימון. עוד קודם לכן נרשמה במאי ירידה של כ־20% בייצור המים בשל מחסור בכימיקלים ובחלקי חילוף. מחסור במים הנמשך לאורך זמן משמעותו שלא ניתן לבשל, לכבס; שלא ניתן להוריד את החום של ילד בעזרת מים; שאי־אפשר לנקות אוהל שהעלה ריח, ושאנשים באוהל אינם מצליחים להירדם משום שהזיעה והאבק של היום עדיין דבוקים לעורם.
וכשלמחסור במים נוספים צפיפות ותברואה לקויה, מתפשטות מחלות עור ומחלות בטן חריפות, והניקיון הופך למאבק במים, בזמן, בפרטיות ובמחלה. איך אדם שומר על גופו כשאין לו פרטיות? איך אם רוחצת את ילדה כשהיא אינה יודעת מתי יגיעו המים? איך מבקשים מאנשים לחיות חיים "אזרחיים" כשאין בידיהם הכלים הבסיסיים ביותר לכך? ואיך נעשה האזרח לסכנה אפשרית בתוך הגיון החשד בשעה שנשללים ממנו התנאים הבסיסיים שהופכים אותו לאזרח בחיי היומיום שלו?
האחריות למה שנעשה בעזה מחולקת לגורמים כה רבים עד כי ניסיון להצביע עליה דומה לניסיון למלא מים בדלי מחורר
בתי הספר הפכו להריסות
לכך נוסיף היעדר בתי הספר, הפרט הקטן האחרון שמעניק לבוקר משמעות או שגרה שאינה מתחילה בתור או מסתיימת באוהל. הילד מאבד את האשליה היפה שאמרה לו שהעולם ניתן לסידור; שיש משמעות לסידור התיק, להכנת שיעורי בית, ושהכיסא טומן בתוכו הבטחה שמקום קטן נשמר עבורו גם מחר. כשבית הספר נעקר מיומו, לא רק החינוך אובד. אובד גם הזמן שהפריד בין הילדות לבין החדשות של עולם המבוגרים. את מקום בית הספר ממלאים העקירה, התור, האוהל, הפחד וההמתנה.
עדכון שפורסם באפריל 2026 מראה את היקף הבעיה: כ־700 אלף ילדים בני 4–17 החמיצו שלוש שנות לימוד רשמיות פרונטליות; כ־98% מהמבנים של בתי הספר נפגעו; וכ־420 אלף ילדים אינם זוכים ללימוד פרונטלי כלל.
אנחנו מדברים על הדור שיתבקש אחר כך להבין את שפת השלום בשעה שישראל לא הותירה בחייו דבר שיכין אותו לשפה הזאת: לא דרך בטוחה אל כיסא, לא מבנה שנותר ראוי לילדות, לא הבטחה שתשמור עליו בבוקר מפני הפצצה ולא מדיניות שאומרת לו שהמחר יכול להיות פחות מפחיד מן האתמול.
איך ילמדו הילדים בעזה את משמעות השלום עם מי שקודם הגיע אליהם כמטוס, אחר כך כפגז, ואז כהריסות שנערמו מעל המבנה שהיה בית ספרם? ואיך אפשר לשכנע את הילד העזתי להאמין בהבנות של דו־קיום, אם ההבנה הראשונה שלמד מן העולם הייתה שהדרך לבית הספר עלולה להיות הדרך אל המוות?
הכעס – ולאן הוא הולך
מי שמתבונן בעזה מרחוק עשוי לשאול: לאן הולך כל הכעס הזה? כאילו האנשים, אחרי שאיבדו את אהוביהם, בתיהם נמחצו, אוהליהם נותרו בלי דלתות, הם עומדים בתורים לקבל מים, ובתי הספר של ילדיהם נהפכו להריסות – נדרשים גם לעדן את כעסם ולהגיש אותו בנוסחה מובנת ונוחה עם כותרת אחת, יריב אחד ברור ודלת אחת שאפשר לדפוק עליה בעת הצורך.
אבל הכעס כאן אינו נולד מריק, ואינו מאבד את דרכו משום שאנשים אינם יודעים לנקוב בשם של מי שפגע בהם. הוא מצטבר באוהל, מול מכליות המים, מעל חורבות בתי הספר ולצד הריסות הבתים, ואז מתפזר אל כל גורם שפגע בחיי האזרחים או הניח להם להימחץ.
האחריות למה שנעשה בעזה מחולקת לגורמים כה רבים עד כי ניסיון להצביע עליה דומה לניסיון למלא מים בדלי מחורר. ישראל מחזיקה בשמיים, במעברים ובמרחב התנועה שמצטמצם ומתרחב בהחלטה צבאית שרירותית. חמאס, כרשות השולטת בפועל, אינו פטור מאחריותו מאחורי ההריסות. היכולת שעוד נותרה לו לכפות את עצמו בכוח בתוך חברה מותשת מספיקה כדי שייקח חלק מהאחריות, ולא ייחשב גורם חיצוני.
הרשות הפלסטינית נוכחת ככותרת פוליטית שישראל עדיין מסרבת להפוך לנוכחות ממשית ברצועה. האו"ם עוקב אחר האסון בלי שתהיה בידיו היכולת לעצור אותו. הוועדה הלאומית לניהול עזה נותרת שם שתלוי מעל מציאות שאין לה בה דריסת רגל. והמתווכים לוקחים את הזמן מבחוץ, נכנסים לסבב משא ומתן ויוצאים מאחר, ואילו האזרחים חיים את התוצאות של בזבוז הזמן הזה.
כאן מופיע הקו הצהוב לא כעוד פרט צבאי, אלא כסיכום האכזר של משמעות היותך אזרח בעזה: להיזקק, אפילו בשנתך, להוכחה
לכן הכעס בעזה אינו נע בכיוון אחד. לא משום שלפשע אין תווי פנים, אלא משום שהאזרחים בעזה חיים תחת שכבות רבות של אכזבות מהחלטות שונות. מכאן, הטרגדיה של העזתים אינה בכך שאין מי שיישא באחריות; היא בכך שכל גורם מחזיק בחלק מן המפתח, ואז משאיר לו את הדלת נעולה מבפנים ומבחוץ.
מפת עזה הפכה להיות מיפוי של פחדים יומיומיים: איפה תוכל להקים אוהל? באיזו דרך תעבור? כמה רחוק צריך להתרחק מקו צהוב שלא תמיד ברור לך היכן הוא מתחיל? ומי החליט שעצם ההתקרבות אליו מספיקה כדי להפוך את גופך למושא לחשד?
הקו, הנמתח על פני כמחצית משטח הרצועה, אינו רק מחלק מחדש את האדמה על המפה; הוא מחלק מחדש את הפחד בין האנשים. וכשמאות בני אדם שהיו אמורים להיות מוגנים מעצם היותם אזרחים נהרגים בקרבתו, בהם נשים וילדים, השאלה כבר אינה מי התקרב אל הקו, אלא מי שרטט את הקו מלכתחילה על חיים שכבר אינם מחזיקים במותרות של התרחקות ממנו. כאן מופיע הקו הצהוב לא כעוד פרט צבאי, אלא כסיכום האכזר של משמעות היותך אזרח בעזה: להיזקק, אפילו בשנתך, להוכחה.
הקו הצהוב אינו רק גושי בטון צהובים, ואינו גבול שמפריד בין ביטחון לסכנה. הוא המקום שבו אתה ישן מפני שלא מצאת מקום אחר, ואולי תיהרג לידו ואז יאמרו שהיית קרוב מדי. שם, האוהל אינו מספיק כדי לומר שאתה אזרח; השינה אינה מספיקה כדי להוכיח שלא היית איוּם. וגם העובדה שנהרגת אינה מספיקה כדי לסגור את השאלה האם היית חף מפשע. שם, "היום שאחרי" אינו עוד הבטחה פוליטית, אלא שאלה עירומה ופתוחה: מה פירוש "היום שאחרי" למי שעדיין לא ניצל מן היום הנוכחי?
