מסוף ספטמבר ועד אמצע אוקטובר התחוללו ברחבי מרוקו הפגנות נרחבות, שמקצתן גלשו לאלימות, והן זכו לכינוי מחאת GenZ 212: מחאת דור ה־Z המרוקאי (212 היא קידומת החיוג הבין־לאומית של הממלכה).
המחאה אורגנה בידי תנועת צעירים אנונימית שנוצרה ברשתות החברתיות בתגובה לאירועים טרגיים שסימלו את המשבר החמור של שירותי הבריאות הציבוריים, בעוד הממסד משקיע כספים ומשאבים רבים באירוח אירועי ספורט בין־לאומיים.
הפגנות הרחוב אומנם דעכו בהדרגה לאחר נאומו של המלך מוחמד השישי שקרא לממשלה להאיץ רפורמות חברתיות-כלכליות, אך הדיון הציבורי המעמיק על הסיבות לפרוץ המחאה ועל הדרכים לשינוי המצב הקיים, נמשך כל העת במרחב המקוון.
חוקרים ופרשנים רבים, הן ממרוקו והן מחוצה לה, עסקו במשמעויות ובהשלכות של גל המחאה הזה על יציבותה של הממלכה ועל תדמיתה הבין־לאומית החיובית. רובם בחנו אותו אל מול גלי מחאה אחרים שידעה בעשורים האחרונים, ובעיקר תהו האם יוביל לשינוי מהותי ביחסו של הממסד השלטוני לחברה המרוקאית, בדגש על מגזר הצעירים. מקצת המשקיפים אף בחנו את האפשרות שמחאת דור ה־Z המרוקאית תהיה מקור השראה לצעירים במדינות אחרות במרחב הערבי.
הם גם קראו לפיטורי הממשלה והעומד בראשה עזיז אחנוש. עם זאת, תנועה המחאה הקפידה להבליט את נאמנותה למונרכיה ולמלך ואף הפנתה אליו ישירות את דרישותיה
GenZ 212: רוצים בתי חולים, לא אצטדיונים
ההפגנה הראשונה של תנועת דור ה־Z המרוקאי התרחשה ב־27 בספטמבר בתגובה לכמה התפתחויות שעוררו זעם ציבורי שהלך והצטבר במשך זמן רב –
במהלך אוגוסט, שמונה נשים הרות מתו בעקבות סיבוכים בלידה בבית החולים באגאדיר, אירוע שהפך סמל להזנחה הקשה של מגזר הבריאות הציבורי בממלכה. בראשית ספטמבר, חנך יורש העצר מולאי חסן אצטדיון כדורגל חדש, שעלות בנייתו הוערכה ביותר מ־75 מיליון דולרים. זאת כמה חודשים לפני שמרוקו תארח את גביע אפריקה לאומות 2025 וחמש שנים לפני שתארח את מונדיאל 2030.
סמיכות האירועים הובילה לדיון ציבורי נוקב בשאלת סדרי העדיפויות של הממלכה, כשלטענת רבים היא מבכרת השקעות בפרויקטים גרנדיוזיים, המסייעים למיתוג החיובי שלה בעולם – אירועי ספורט, פסטיבלי תרבות ורכבות מהירות – על חשבון אספקת שירותים בסיסיים לאזרחיה, בעיקר במגזרי הבריאות והחינוך (הסובלים ממחסור חמור בכוח אדם ובציוד ומתשתיות לקויות). על רקע זה יצאו המונים לרחובות תחת הסיסמה "האצטדיונים כאן, אבל איפה בתי החולים?"
ההפגנות התקיימו בכמה ערים מרכזיות במקביל (רבאט, קזבלנקה, טנג'יר ומרקש) וכן בערים פריפריאליות וקטנות יותר (רשידיה, ורזאזאת, זכורה). בימים הראשונים חלקן הפכו אלימות; אלפים נעצרו, ושלושה מפגינים נהרגו, אך לרוב הייתה זו מחאה שלווה.
המוחים דרשו שירותים משופרים וכן יצירת מקומות עבודה חדשים ומאבק בשחיתות, וחזרו והשמיעו את הסיסמאות המוכרות מהפגנות האביב הערבי שהתקיימו במרוקו: "העם דורש למוטט את השחיתות" ו"חופש, כבוד וצדק חברתי".
דור ה־Z הוא דור דיגיטלי באופן מובהק. הדור הראשון שגדל בסביבה שבה האינטרנט הוא חלק בלתי־נפרד מחיי היומיום, ומכאן שגם המחאה שלו מתבססת הרבה יותר על המרחב המקוון
הם גם קראו לפיטורי הממשלה והעומד בראשה עזיז אחנוש (מיליארדר ואיש עסקים, השולט בכמה חברות גדולות בממלכה). עם זאת, תנועה המחאה הקפידה להבליט את נאמנותה למונרכיה ולמלך ואף הפנתה אליו ישירות את דרישותיה. לדעת רוב הפרשנים, יש בכך כדי להעיד כי GenZ 212 אינה תנועה מהפכנית: היא דורשת שינוי חברתי עמוק, אך אינה חותרת להפלת המשטר או לערעור הסדר הקיים בממלכה.
שרה זעימי, עיתונאית וחוקרת מרוקאית-אמריקאית סבורה משום כך שמחאת דור ה־Z אינה בהכרח התפתחות שלילית. במאמר שפרסמה במכון המחקר האמריקאי המועצה האטלנטית, תחת הכותרת "לא עוד לחם ושעשועים: דור ה־Z המרוקאי דוחה את הפוליטיקה של מופעי הראווה", זעימי מסבירה שמחאות במדינה יציבה ודינמית כמו מרוקו, שהמונרכיה שלה שולטת במשך מאות שנים, הן צורה חיובית של השתתפות פוליטית.
ורג'יניה מקארתור ממכון ושינגטון למדיניות המזרח התיכון מדגישה אף היא שמרוקו כמעט בוודאות תישאר מדינה יציבה וכי האתגר המרכזי של המונרכיה אינו הישרדות, אלא הסתגלות לשינויים מהירים. הנוסחה שבה דגלה עד כה, שלפיה שינויים הנערכים בהדרגתיות הם ערובה ליציבות, אינה תקפה עוד.
מדבריה עולה כי המלך מוחמד השישי מבין זאת היטב, כפי שבא לידי ביטוי בנאומו האחרון בפני הפרלמנט שבו קרא להאצת קצב הרפורמות הכלכליות.
לאחר נאום המלך והכרזת הארמון על הקצאת 15 מיליארד דולרים למגזרי הבריאות והחינוך בתקציב 2026, חלה ירידה בהיקף ההפגנות, ונראה כי לעת עתה שככה מחאת השטח. אולם במקביל לכך, נמשכה ביתר שאת הפעילות המקוונת המתוחכמת של התנועה, תוך הבטחה כי הזומרים (צעירים בני דור ה־Z) לא יסתפקו עוד בהבטחות לרפורמות, אלא יעקבו אחר יישומן בפועל.
מה מייחד את דור ה־Z?
תנועת Gen Z 212 היא תנועת המחאה הראשונה במרוקו, שהרוב המכריע של חבריה משתייכים לדור ה־Z: מי שנולדו בין אמצע שנות התשעים לתחילת העשור השני של שנות האלפיים (בני 35-15), וכפי שהחוקרת יסמין זע'לול מציינת במאמרה במכון קרניגי, זוהי גם האוכלוסייה המודרת ביותר משוק העבודה: אבטלת הצעירים בממלכה עומדת על 36%, ושיעורי האבטלה בקרב הצעירים העירוניים אף מגיעים ל־47%.
הזומרים הם כשליש מאוכלוסיית מרוקו (כ־11 מיליון בני אדם), וכרבע מהם מוגדרים כמי שאינם עובדים, אינם לומדים, ואינם נמצאים במסגרת של הכשרה מקצועית.
דור ה־Z הוא גם דור דיגיטלי באופן מובהק. הדור הראשון שגדל בסביבה שבה האינטרנט הוא חלק בלתי־נפרד מחיי היומיום, ומכאן שגם המחאה שלו מתבססת הרבה יותר על המרחב המקוון. GenZ 212 פועלת בעיקר ביישומים וברשתות חברתיות חדשות כמו טלגרם, טיק טוק ובראש ובראשונה דיסקורד – פלטפורמה של משחקי וידאו המאפשרת ליצור קהילות מקוונות גם למטרות אחרות.
מקארתור מדגישה כי התנועה הפכה את ההתנגדות למקצועית וכי "הרחובות אולי הפכו שקטים, אבל השרתים רועשים יותר"
המדיום הוא המסר
דיסקורד שימשה תחילה כמרחב לשיתוף תגובות לאירועים הטרגיים באגאדיר, אך עד מהרה נוצרה בה קהילה שהגיעה להסכמה על הצורך לארגן הפגנות ארציות מסונכרנות. קהילה זו גדלה ל־280 אלף חברים (נכון לסוף אוקטובר). היא שומרת על אנונימיות, מתנהלת בצורה אופקית, נטולת אידאולוגיה, ומתנערת מכל שיוך פוליטי או ארגוני.
הקהילה עוסקת בתיאום לוגיסטי בין הפגנות וגם יצרה ערוצי הסברה תקשורתית שבהם מתקיימים ראיונות, מוקלטים הסכתים ומופצים חומרים מתורגמים בנוגע למחאה. חבריה מגישים מועמדות לתפקידים התנדבותיים ועורכים דיונים והצבעות באמצעות חדרי צ'אט.
מחאת השטח אומנם דעכה, אך רוב החוקרים והפרשנים סבורים כי תנועת GenZ 212 רחוקה מלהיעלם. מקארתור מדגישה כי התנועה הפכה את ההתנגדות למקצועית וכי "הרחובות אולי הפכו שקטים, אבל השרתים רועשים יותר". אלזיבת' רוק מהמרכז הערבי למחקר בוושינגטון מזכירה כי בימינו רשתות חברתיות דוגמת דיסקורד אינן רק אמצעי תקשורת, אלא תשתיות של כוח ושחקניות פוליטיות בפני עצמן שמדינות מתקשות לשלוט בהן.
חסן אוריד, דובר הארמון לשעבר, הגדיר במאמרו באל־ג'זירה את גל המחאה של דור ה־Z כחסר תקדים בהיסטוריה המרוקאית, שכן בניגוד לגלי מחאה קודמים הוא אינו מוגבל למקום או לזמן ספציפיים. הצעירים המובילים אותו, לדבריו, מחוברים לרשת עולמית, מיומנים בלוחמת סייבר, בהסתרה ובמניפולציה במרחב הדיגיטלי, ונוטים להשתמש באנגלית במקום בצרפתית כשפה זרה.
בהשראת נפאל ומדגסקר: מחאות דור ה־Z כתופעה גלובלית
תנועת GenZ 212 היא ביטוי מרוקאי למחאות דור ה־Z שפרצו לאחרונה גם במקומות אחרים בעולם, בעיקר באסיה ובאפריקה (כאשר במדגסקר ובקניה הן אף הובילו לשינויים פוליטיים). הבלוגר המרוקאי בדר זיתוני מציין במאמרו באל־ג'זירה כי "מרחובות בנגלדש ועד נפאל, עבור בפיליפינים ובאינדונזיה ולבסוף בכיכרות רבאט, דור ה־Z צץ כתופעה עולמית וחוצה גבולות, המציבה אתגרים חדשים למערכות מסורתיות, ופותחת אופקים חסרי תקדים להשתתפות ולשינוי".
זיתוני מוסיף כי "הצעירים החמושים בטלפונים חכמים" הפכו לכוח שלא ניתן להתכחש לו. הם מודעים הרבה יותר לסוגיות גלובליות, החל במשבר האקלים וכלה בענייני צדק חברתי, שוויון וזכויות אדם. בשל כך הם שואבים השראה גם מקמפיינים וממחאות עולמיות ממוקדות יותר דוגמת MeToo# ו־Black Lives Matter.
כמו כן, זהו דור שסבור כי המרחב הדיגיטלי מייתר במידה רבה את מסגרות הפעילות המסורתיות – מפלגות, איגודים וארגונים לא־ממשלתיים – שנתפסות בעיניו כפחות רלוונטיות וכחסרות השפעה.
בני דור ה־Z במדינות השונות, ובהן מרוקו, מתאחדים סביב סמלים של התרבות הפופולרית הגלובלית, כמו סדרת האנימה היפנית One Piece. זעימי מדגישה כי צעירים מרוקאים מזדהים מאוד עם גיבור הסדרה – צעיר אמיץ המבקש להביס את הממסד ולמצוא אוצר מסתורי.
רוק מציינת כי דגל הפיראטים המזוהה עימה הפך סמל של דור הנלחם למען צדק חברתי, סולידריות ודחיית השחיתות והקפיטליזם.
נרטיב אנטי־משטרי שקודם על ידי חשבונות אלג'יריים, תיאר את המצב במרוקו במונחים של התפוררות פנימית, פילוג וקריסה של הרשויות – טיעונים שלא נמצא להם כל אישוש
מחאה מקוונת: יתרונות וחסרונות
GenZ 212 ניפצה את התדמית של בני דור ה־Z כדור שטחי ש"מכור למסכים" ואינו מעורב פוליטית, והוכיחה את היתרונות הגלומים במחאה המבוססת על המרחב המקוון. אופייה המבוזר, האנונימי והאופקי מגונן על חבריה מפני כל ניסיון של הרשויות לדיכוי או לקואופטציה, כפי שהחוקר פרנצ'סקו קולין מסביר במאמרו ביוזמת הרפורמה הערבית.
הרשת מאפשרת לגייס תמיכה, לחשוף עוולות ולהפעיל לחץ על מקבלי החלטות, ובכך מספקת חוויה של דמוקרטיה ישירה או "אזרחות דיגיטלית", כפי שהעיתונאי זכריא חלאווי מציין במאמר באל־ערבי אל־ג'דיד.
אלא שלמחאה המקוונת יש גם חסרונות לא־מבוטלים. בהיעדר הנהגה ומטרות מוגדרות, התנועה תתקשה בשימור המומנטום ובתרגום הזעם הציבורי לשינוי קונקרטי. החוקרת האלג'יראית מייסה הווארי מזכירה במאמרה במועצת המזרח התיכון לעניינים גלובליים כי כך קרה למחאת אל־חראכ שפרצה בארצה ב־2019, שהייתה אף היא נטולת הנהגה. הרשויות במרוקו מצידן מלינות על חוסר היכולת ליצור קשר ולקיים דיאלוג עם תנועת דור ה־Z המקומית.
כמו כן, המרחב המקוון נתון להשפעות שליליות בדמות הפצת שיח מסית, דיס־אינפורמציה ו"פייק ניוז" תוך הסתננות גוברת של בוטים וטרולים.
אבראהים אל־הילאל בחן את המחאה מהיבט זה במאמר שפרסם ברציף22, וגילה כי היא הייתה נתונה לקמפיינים שיטתיים של תעמולה מצד גורמים שונים. לטענתו, קודמו ברשתות שני נרטיבים מנוגדים בנוגע אליה: נרטיב פרו־משטרי שהתריע מפני זליגה לכאוס וטען לקונספירציה אלג'ירית, קודם על ידי חשבונות ממרוקו ומסעודיה; ומנגד, נרטיב אנטי־משטרי שקודם על ידי חשבונות אלג'יריים, תיאר את המצב במרוקו במונחים של התפוררות פנימית, פילוג וקריסה של הרשויות – טיעונים שלא נמצא להם כל אישוש.
היסטוריה של מחאות: בין המשכיות לשינוי
החוקרים והפרשנים השונים מרבים להשוות את GenZ 212 לגלי מחאה קודמים בהיסטוריה המרוקאית.
העיתונאית זינב טוויל רואה בהפגנות העכשוויות חלק מסדרת התקוממויות (אינתיפאדות כלשונה) שפרצו בממלכה לאורך השנים על רקע כלכלי-חברתי. במאמר ברציף22 היא מזכירה את הדיכוי הקשה של המחאות שפרצו בתקופת המלך חסן השני (1999-1961), אשר זכתה לכינוי "שנות העופרת" נוכח הפגיעה הקשה במתנגדי המשטר (שכללה מאסרים ממושכים, היעלמויות כפויות ופגיעה קשה בזכויות אדם).
מאז עלייתו לשלטון של המלך מוחמד השישי, חוותה הממלכה תהליכי דמוקרטיזציה וליברליזציה מדודים. אולם הדרישות לשינוי, ובעיקר לשיפור המצב הכלכלי-חברתי, לא נעלמו והגיעו לכדי התפרצות עממית נרחבת ב־2011 במסגרת מחאות האביב הערבי.
צעירים מרוקאים יצאו אז לרחובות תחת המטרייה של "תנועת ה־20 בפברואר" שנוצרה ברשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר), או כפי שמגדיר אותה חלאווי: "תנועה שהשיקה את החוויה ההמונית הראשונה של מחאה מקוונת במרוקו".
בדומה ל־GenZ 212 תנועת ה־20 בפברואר חתרה לשינוי, לא להפלת המשטר. עם זאת, הייתה זו תנועה פוליטית יותר, שכללה גם פעילים ממפלגות ומתנועות שונות (משמאל, אסלאמיסטים) וכן פעילים מארגוני החברה האזרחית, בהם פעילים רבים מהתנועה האמזיע'ית.
מוחמד השישי נענה לכמה מדרישותיה ושינה את החוקה כך שתעגן עקרונות של שוויון וזכויות אדם ותעניק סמכויות רבות יותר לממשלה הנבחרת. אלא שהמלך נותר הגורם הדומיננטי שניצב מעל המערכת הפוליטית, ורבים מסעיפי החוקה אינם מיושמים.
הגל הנוכחי ממשיך בבירור את קמפיין החרמות המקוון שפרץ ב־2018 במחאה על יוקר המחיה. היה זה קמפיין אנונימי שהתמקד בשלוש חברות מרכזיות בממלכה
GenZ 212 היא במידה רבה גם המשך של מחאת הריף (חיראכ א־ריף) שהתרחשה בעיקר באזור הריף הצפוני בשנים 2017-2016. מחאה זו פרצה אף היא בתגובה לאירוע טרגי: הרשויות המקומיות החרימו וזרקו את סחורתו של מחסין פכרי, מוכר דגים בן 31. בניסיון נואש להציל את מקור הכנסתו היחיד, זינק פכרי אל תוך משאית הזבל שאליה הושלכה סחורתו ונמחץ למוות. תמונות מהאירוע שהופצו ברשתות החברתיות עוררו עד מהרה גל מחאות נרחב, והוא דוכא ביד קשה.
בדומה ל־GenZ 212, המוחים דרשו צדק חברתי, תעסוקה ושירותים משופרים, אך דרישותיהם היו ממוקדות בשיפור המצב באזור הריף, שסבל מהזנחה מכוונת ורבת־שנים של הממסד (ומאוכלס בעיקר על ידי האוכלוסייה האמזיע'ית). למחאת הריף היו גם כמה מנהיגים בולטים, ובקיץ 2017, מעצרו של נאצר זאזאפי, מובטל מן האזור שהפך למנהיגה המרכזי, תרם במידה רבה לדעיכתה.
קולין מדגיש כי ביסוד המחאות השונות עומדת הדרישה הבסיסית לשים קץ ל"הוגרה", ביטוי בערבית מרוקאית שפירושו תחושת בוז והשפלה שמרוקאים רבים חשים מצד הממסד בחיי היומיום. לטענתו, הן במחאת 2011 והן במחאת הריף, הפתרונות שסיפקו האליטות הפוליטיות של הממלכה לא ענו על ציפיות האזרחים, וסללו את הדרך לגל המחאה הנוכחי.
חוקרים רבים מציינים כי GenZ 212 היא גם המשך של מחאות קטנות יותר שידעה מרוקו בעשור האחרון: הפגנות ושביתות של רופאים ומורים במחאה על תנאי העסקה וההפרטה הקשה שחוו שני המגזרים הללו (הקמפיין "הצילו את בתי הספר הציבורי"); הפגנות במחאה על מצוקת המים באזורים שונים בממלכה ומחאת ג'ראדה (שפרצה בעיירה בצפון־מזרח הממלכה במחאה על מותם של עובדים במכרות פחם לא־חוקיים).
הגל הנוכחי ממשיך בבירור את קמפיין החרמות המקוון שפרץ ב־2018 במחאה על יוקר המחיה. היה זה קמפיין אנונימי שהתמקד בשלוש חברות מרכזיות בממלכה, פגע לזמן מה ברווחיהן, ועורר דיון בסוגיות של שחיתות וקשרי הון-שלטון.
אצבע מאשימה הופנתה אז במידה רבה לאחנוש, שכיהן אז כשר החקלאות. גם כעת, בהיותו ראש הממשלה, הוא הדמות המרכזית שעליה המוחים מלינים בטענה לניגוד אינטרסים בשל היותו איש עסקים רב־השפעה.
זע'לול מדגישה כי משקי הבית העירוניים מרוויחים כ־80% יותר ממקביליהם הכפריים אף שחלק ניכר מכוח האדם ומחומרי הגלם המסייעים לפיתוח העירוני מקורם בכפרים
מקארתור מדגישה כי במשך יותר מעשור המרוקאים יוצאים לרחובות ומוחים כשהם משמיעים את אותו "פזמון": דרישה למקומות עבודה, חינוך, בריאות ומיגור השחיתות. תגובת המדינה חוזרת על אותו דפוס: ויתורים חלקיים שיישומם מתעכב על פי רוב במקביל לביסוס מחודש של שליטה בשטח.
סמיה א־רזוקי, היסטוריונית מרוקאית-אמריקאית, מזכירה במאמרה במרכז הערבי למחקר בוושינגטון, כי בתגובה לכל גל מחאה, נשא המלך "גרסאות של אותו נאום נוסחתי" כלשונה, הכולל הבטחות לרפורמות. אסטרטגיה זו ביצרה את אחיזתו בשלטון ואפשרה דחייה של יצירת שינוי בפועל, אך ייתכן כי בעקבות המחאה הנוכחית היא הגיעה לקיצה.
שלושה משברים הרסניים
א־רזוקי מסבירה כי GenZ 212 התפרצה גם כתוצאה מאכזבת הציבור מתגובתו של הממסד לשלושה משברים מרכזיים שפקדו את הממלכה בשנים האחרונות: משבר הקורונה, רעידת האדמה בהרי האטלס הגבוה ב־2023 והבצורת המתמשכת. בעוד שורשי המשברים הללו היו מעבר לשליטת המדינה, ניהולה הכושל החמיר את השלכותיהם.
מגפת הקורונה גבתה את חייהם של יותר מ־16 אלף מרוקאים בשנים 2023-2020 ואכיפת תקנות החירום גרמה לפגיעה נרחבת בזכויות אדם. רעידת האדמה גבתה את חייהם של שלושת אלפים בני אדם ולהרס של אלפי בתים, והבצורת הקשה פגעה קשות במגזר החקלאות – המעסיק הגדול ביותר בממלכה – ותרמה לעליית מחירי המזון.
החוקרים השונים מדגישים כי מרוקו היא מדינה שבה העושר אינו מתפזר באופן אחיד, והתשואות מפיתוח מקרו-כלכלי ומפרויקטים גדולים וראוותניים אינן מחלחלות לכלל האוכלוסייה. זעימי מציינת כי מרוקו אולי מדורגת במקום ה־11 בעולם בדירוג הכדורגל העולמי של פיפ"א, אבל רק במקום ה־120 (מתוך 193 מדינות) במדד הפיתוח האנושי של האו"ם (HDI) לשנת 2025. היא בונה את האצטדיון הגדול בעולם לקראת מונדיאל 2030, אך עדיין נמצאת בתחתית מדדי הבריאות והידע העולמיים.
פערים משמעותיים ניכרים בין המרכזים העירוניים לפריפריה הכפרית. זע'לול מדגישה כי משקי הבית העירוניים מרוויחים כ־80% יותר ממקביליהם הכפריים אף שחלק ניכר מכוח האדם ומחומרי הגלם המסייעים לפיתוח העירוני מקורם בכפרים. הפובליציסט עאדל אית ואעזיז עוסק במאמרו ברציף22 בפער שבין הזומרים העירוניים לאחיהם הכפריים. לדבריו, הצעירים העירוניים הם פריווילגים הדורשים שירותים משופרים ועוסקים בנושאים של צדק, בעוד לאחיהם בכפרים כלל אין שירותים והם עסוקים בסוגיות של הישרדות.
ואעזיז מתאר את הצעירים העירוניים כמי ש"יושבים בבתי קפה נוצצים, נוסעים ברכבות, בחשמליות או באוטובוסים; לפניהם בתי קולנוע וגלריות לאומנות, ומאחוריהם ספריות ומתקני ספורט". הצעירים הכפריים, מנגד, חיים בעולם איטי ומחזורי שבו רק בית קפה בודד ומאובק, דרכים לא־סלולות ופרויקטים שנגדעו עם עונת הגשמים הראשונה.
יורש העצר, מולאי חסן בן ה־22, מגבש לעצמו אט אט פרסונה ציבורית עצמאית. בשל היותו בן דור ה־Z היו מפגינים שהפנו אליו את טענותיהם וביקשו את התערבותו
השראה מרוקאית ל"אביב ערבי" חדש?
העיתונאי המרוקאי מאהר אל־מלאח' תוהה במאמרו באל־ערבי אל־ג'דיד האם דור ה־Z המרוקאי יכול לעורר השראה בקרב מקביליו במדינות ערביות אחרות, בדומה למחאות 2011 בתוניסיה אשר "הדביקו" מדינות שונות במרחב והובילו לאביב הערבי. הוא רואה במרוקו מודל למדינות ערביות אחרות שכן יש בה מודעות לצורך ברפורמה שתגדיר מחדש את הקשר בין המדינה לאזרחיה מבלי "לשבור את הכלים".
אל־מלאח' מגדיר את התנאים הדרושים להתפרצות מחאה דומה ומחלק את מדינות ערב לכאלה שיש בהן פוטנציאל גבוה להתפרצות אל מול כאלה שבהן הפוטנציאל לכך נמוך יותר וכאלה שבהן הסבירות לכך נמוכה במיוחד לפחות בזמן הקרוב.
המדינות "הרגישות ביותר להידבקות" הן תוניסיה, ירדן, לבנון ומצרים. מדינות שיש בהן תשתית דיגיטלית מפותחת ותודעה גוברת בקרב הצעירים לצורך בשינוי נוכח שחיקת הלגיטימציה של השלטון. מדינות שהחברות בהן לא איבדו את היכולת לחלום וטרם נכנעו לייאוש מוחלט, כלשונו.
הקטגוריה השנייה מתייחסת למדינות שחוו לא מכבר טלטלה ו"מתנדנדות בין זיכרון המחאה לפחד מגלישה לכאוס". בקטגוריה זו נכללות מדינות כמו סוריה, עיראק, אלג'יריה וכווית, אשר "נושאות בתוכן את זרעי הטרנספורמציה, אם כי בדרגות שונות של בגרות ומוכנות".
בקטגוריה השלישית נכללות מצד אחד מדינות המפרץ, הנהנות משפע כלכלי, ומצד שני מדינות דוגמת לוב ותימן, שהמסגרת המדינתית שלהן חדלה לתפקד.
אל־מלאח' מכיר בכך שמחאת הרחוב המרוקאית שככה מבלי ש"תדביק" מדינות ערביות אחרות. אולם הוא מייחל לכך ש"ההדבקה" תהיה תודעתית, כלומר כזו שתוביל להכרה באפשרות של שינוי ללא קריסה (בשונה מן הניסיון של האביב הערבי).
זה לא רק ספורט
הפגנות דור ה־Z המרוקאי פרצו כאמור בתגובה לחנוכת אצטדיון כדורגל יוקרתי על ידי יורש העצר מולאי חסן בן ה־22.
א־רזוקי טוענת כי האחרון נוטל לעצמו לאחרונה תפקיד ציבורי משמעותי יותר, במקביל לשמועות המרחפות על בריאותו הרופפת של אביו, מה שמרמז על שינוי מנהיגות אפשרי במרוקו, גם אם לא בטווח המיידי. זעימי מוסיפה כי יורש העצר מגבש לעצמו אט אט פרסונה ציבורית עצמאית, ומציינת כי בשל היותו בן דור ה־Z היו מפגינים שהפנו אליו את טענותיהם וביקשו את התערבותו (מה שלא קרה).
החוקר מוחה א־נאג'י טען במאמר בהספרס בסוף נובמבר כי GenZ 212 הגיעה לקיצה, וניתח את הסיבות לכך. לטענתו, מרוקאים רבים מבינים כי בעת הנוכחית, לפני אירוח גביע אפריקה לאומות ולקראת מונדיאל 2030, יש לדחות כל מהלך שעלול לפגוע בתדמיתה של הממלכה.
זכייתה של הנבחרת המרוקאית בגביע העולם בכדורגל לנוער בסוף אוקטובר הייתה לדעתו אירוע היסטורי שתרם לשינוי ברגשות הציבור. לדבריו, היה זה "רגע של אחדות לאומית" ושל "גאווה קולקטיבית", ורגעים שכאלה מסייעים להקל מתחים חברתיים.
עם זאת, גם א־נגא'י מכיר בכך שהשפעתה של מחאת דור ה־Z המרוקאי לא תישכח כל כך מהר ותמשיך להציב תזכורת לממסד כי עליו לפעול לשיפור תנאי החיים של הצעירים ושל הציבור כולו.
